- "אני לא מאמינה, אתה עושה את זה שוב, אתה חייב להבדק!"

* "אימא, אני פשוט קצת עייף, עבר עלי שבוע קשה בעבודה, זה הכל"

- "כל שבוע אתה 'קצת עייף'? כבר חודשים שאתה נרדם לי מול הפנים באמצע שיחה, גם ככה אני רואה אתכם פעם בשבוע בקושי, וגם אז זה כאילו אתה לא כאן בכלל!"

* "אימא, באמת, הכל בסדר. אני לא צריך בדיקות, אני לא חולה, אני עייף."

- "חובבי, תגיד לי, ככה הוא גם בבית? הוא מדאיג אותי, אני לא יודעת מה לעשות עם זה! אני לא מוכנה שהבן שלי יזניח את עצמו ככה!"

> "כן, גם בבית הוא מסוגל להרדם תוך כדי שיחה, זה קרה כמה פעמים בשבועיים האחרונים. הוא אומר לי שזה בגלל שהוא לא מצליח לשמור על כושר, ואז הגוף שלו מעמיס עייפות."

* "נו, זה נכון! גם בצבא, בתקופות שלא יצא לי להתאמן הרבה זמן, התחלתי להיות עייף יותר! למשל במילואים, אני אוטומטית נהיה עייף!"

- "זה לא משנה, מנגלור. אני מבקשת ממך ללכת לעשות בדיקות דם, לבדוק שאין לך חוסר בברזל, שתקבל כדורים!"

* "אימא, החלטת שאני צריך כדורים? זאת רק תקופה, וגם בכלל קיץ, וחם, וכולם עייפים מאוד"

> "מנגלור, נרדמת ככה גם מול ההורים שלי, כשנסענו לבקר אותם שבוע שעבר. אבא שלי דיבר איתך ופשוט ניקרת מולו. שהוא שם לב! זה העליב אותו ואת אימא שלי מאוד!"

* "היינו אחרי נסיעה ארוכה, אתה יודע מה זה להסחב עם ה'מקולפת' בכל העליות האלו כל הדרך למעלה? זה שעתיים נסיעה!"

- "מנגגי, די עם התירוצים, אתה הולך שבוע הבא לבדיקת דם, וזהו זה."

וככה הדיון נחתם, בלי שאוכל להגיד משהו בנושא. נכון, אני עייף יותר לאחרונה, ונרדם תוך כדי שאנחנו מבקרים את ההורים שלי, או את ההורים שלו, ואפילו מדי פעם כשהחובב נותן את אחד הנאומים הליליים הקבועים שלו, שהגיע הזמן שאני אלמד לשים את הנעליים במקום, ולא בכניסה ליד הדלת. יכול להיות שהוא אמר לאחרונה גם דברים נוספים, אני לא זוכר, כי התחלתי להרדם.

נכון, לא נעים. זה יכול להתפס כחוצפה. אבל אני עייף, ואני לא מצליח להבין למה. אני די בריא, לא שמן, לא אוכל שטויות, לא מעשן, שותה מעט מאוד- אולי הלחצים בעבודה מתחילים להשפיע עליי. אני כבר למעלה משנתיים באותו תפקיד זוטר ולא מעניין, וכמה אפשר להיות המבוגר ביותר בצוות שמורכב ברובו בצעירים ממני? 

השיחה בין חובב הג'ירפות לאימא שלי המשיכה, והם דנו עכשיו באורך השיער שלי, משהו לגבי קיצור או הארכה, ותוך כדי, מהשיער של אמא שלי מתחילים לעלות חוטים צבעוניים, חוטים דקיקים, שמשתלבים ביניהם וקולעים צמה אדומה-צהובה, והצמה מתגלגלת לה לכיוון חובב הג'ירפות, מתחילה להכרך סביב צווארו...

- "מנגלור! לך תשטוף פנים, תרוץ בחצר, תתן לעצמך סטירה, שוב אתה נרדם? אוי ואבוי לך אם אתה לא הולך לרופא להיבדק!"

הצלחתי להשאר ער עד לאחר ארוחת השבת. הצלחתי לנווט את הרכב חזרה לדירתנו החשוכה שמתחת לקרקע. הצלחתי להכניס את הקופסאות מלאות האוכל של אימא למקרר. ונמרחתי על הספה. החובב דיבר אליי. אני לא זוכר על מה ולמה. שלוש שעות לאחר מכן, גירדתי את עצמי עם צוואר תפוס חזרה למיטה, שם החובב נחר לו בשנת ישרים.

הבדיקה אצל הרופא הראתה שאני בריא וללא חוסרים בדם. הרופא שאל על שעות שינה. על עומס בעבודה. על מתחים נפשיים. על עומסים רגשיים.

ואז זה הכה בי. חזרתי אחורה בזמן, לכל הפעמים בהם אני רדום-שלא-באופן-ברור.

אני והחובב מבקרים אצל ההורים שלי, והוא והם מדברים עליי. 

אני והחובב מבקרים על ההורים שלו, והם והוא מדברים עליי.

אני והחובב על הספה בדירה שלנו, והוא מדבר ומדבר עליי.

אני בעצם מעייף את עצמי. עצם העיסוק בי, על ידי אנשים שהם לא אני. למי יש כוח לזה?

את הנושא היה קל לבדוק. מספר ימים לאחר מכן ביקרתי לבדי את ההורים, וישבתי לדבר עם אימא. לא עליי. עליה. ועל אבא. ואחותי הגדולה. ואחיי הקטנים. וכשהשיחה התקרבה לכיוון בו אני שוב המוקד, ניווטתי אותנו אל מים פושרים יותר, בהם אנחנו מדברים על כל אדם אחר ביקום, שהוא לא מנגלור.

זה עבד. נשארתי צלול. שמחתי. גם אימא שלי נראתה נלהבת מהחידוש העירני הזה.

חשבתי שמצאתי את הנוסחה, את האל-כשל-ההרדמותי שלי. נסענו צפונה לבדק את ההורים של החובב, שאלתי שאלות על הדירה אליה עברו, ועל הנוף, והשכנים, וההורים של החובב נראו נלהבים לספק תשובות.

הם סיפרו על השכנה מהקומה למעלה, שגוררת רהיטים כל היום, ועל האוטובוס שמתחיל לאסוף נוסעים מתחת לחלון כבר בחמש בבוקר, ועל העוגיות הצבעוניות הנושכות החדשות המרחפות שקנו, שפשוט מזנקות להן מהחבילה אל תוך הפה, תוך כדי שירת יודל...

> "מנגלור!!"

פרצוף זועם אחד בהה בי מצידו השני של הסלון. פנים נוספים הורכנו בעלבון.

טעיתי בהערכת האל כשל שלי. הגורם עדיין לא בודד והושמד. הולך להיות סופשבוע קשה.