יש רגעים בחיים, שמעוררים כל עצב פנוי בגוף, כל תא מוח, כל חוש קיים, שהתוצאה הבלתי נמנעת שלהם היא היכולת שלנו לשחזר אותם שוב ושוב ושוב, כאילו התרחשו ממש עכשיו. קרוב לשש שנים מאוחר יותר, בשבתות חמימות במיטה ריקה, עולים לי הזכרונות האלו, של אותם שבועיים בלתי נשכחים בעיירת החוף הקטנה שבהודו. געגועים קטנים וחזקים, לתקופה אחרת, בה רובו של הטיול עוד לפניי, וכל שרציתי לבחור לעשות פשוט המתין לי שאבצע. במהלך השנים, שיחזרתי את אותם השבועיים הלוך ושוב עשרות אם לא מאות פעמים בראש, מנתח כל פריט קטן שהיה שם, מנסה לשער איך דברים היו מתגלגלים אחרת לו רק הייתי מבצע פעולה אחת שונה.'מה היה קורה אם', זה משחק שאי אפשר לנצח בו. ההגיון כל כך ברור לי, אבל גם שש שנים אחר כך, אני עדיין מוצא את עצמי משחק בכך בדמיוני.

נוכחותו של הספרדי נעמה לי מאוד. הוא מצחיק אותי, התובנות שלו על החיים (שלי, שלו, ובכלל) מרתקות אותי, והוא מחמיא לי בלי סוף- על עצם קיומי, ועל ההתנהגות האצילית שלי באותו הלילה, בו בחרתי לקרב אותו אליי ולא להתרחק. בו בזמן, הוא לא חושש לעמת אותי עם עצמי- למשל, שעדיין מרגישים עליי שאני 'המפקד'. בחיתוך הדיבור, בצורת החשיבה, בהליכה.

במקביל, אני רואה בו חבר טוב פתאומי, והוא רואה בי משהו אחר, שונה - משהו שאינו חלק מהמציאות שלי, בתפיסת העצמי שלי. לא ידעתי איך להתנהג, איך לא לפגוע. אז בחרתי שלא לתת התייחסות מיוחדת לשפע המילים היפות שהספרדי הרעיף עליי, ופשוט חייכתי והסמקתי. 

קיוויתי להתמיד בכך לאורך זמן, אבל כמה שעות לתוך טיול רגלי נוסף שביצענו שנינו, למחרת יום ההולדת שלי, ומשהו בתוכי התחיל לבעבע. הספרדי מחמיא לי, כפי שמעולם לא הוחמאתי. הוא מפרגן, ותומך, ומשתף, ומסתקרן, ומספק עצות, ולא יכלתי להתמודד עם כל זה. לא כשלא ברור לי מה חלקי בכל העסק הזה. לכן באחת מהעצירות להפסקה שעשינו, משכתי אותו אליי, ונשקתי לו נשיקה ארוכה, כסוג של תודה. ומייד לאחר מכן, משהו נשבר בי. כד כלשהו שניצב במרכז החזה, נפל והתרסק, והשאיר בי שריטות רבות לא ברורות. כעסתי עליו, התעצבנתי על כך שהצליח לעבוד עליי, ולעשות משהו שרק אתמול הכרזתי בתוקף שלא יחזור על עצמו. וברגע אחד, כל החייכנות והאהדה שלי כלפיו, התפוגגה ונמוגה. הבלבול הזה, ששטף את כולי, הקשה עליי לחשוב באופן ברור. איך זה הגיוני שנעים לי כל כך ממשהו שאני בכלל לא רוצה?

בחרתי לעצור את ההליכה, והתחלנו לחזור לכיוון החוף. הספרדי ניסה לדובב אותי, וניסיתי לבטא במילים את ההרגשה הזו שעברה לי בפנים, אבל לא בהצלחה מרובה. הוא היה מבולבל ומופתע, לא פחות ממני. הייתה שם שתיקה ארוכה, כל הדרך חזרה לבקתת העץ שלי. סיכמנו מאוחר יותר באותו היום (ברוב קולות שכלל אותי בלבד), שככל הנראה הגענו לסוג של מיצוי, והגיע הזמן לבצע פיצול כוחות, כל אחד לדרכו הנפרדת. הספרדי סיפק כמה טיפים נוספים להמשך הטיול, סיפר ששעתיים נסיעה צפונה אוכל למצוא עיירת חוף נהדרת נוספת, וגם שם יש בית יהודי שמארח בכל יום לארוחת ערב לכל מטייל שחפץ בכך. הודתי לו, בזמן שהמתין יחד איתי לאוטובוס שיישא אותי הלאה, ובתחושה מאוד לא ברורה נפרדתי ממנו, והמשכתי הלאה בטיול, מנסה להזכיר לעצמי שעד לפני שלושה ימים וחצי לא הייתה לי כל בעיה לארוז את עצמי ולנדוד הלאה. הפעם, משום מה, זה היה שונה.

כמה שעות מאוחר יותר, שוב טיילתי יחף על חוף מקסים ונעים. קיבלתי את העצות של הספרדי למקום לינה ולמסעדות מקומיות, ואני חושב שאפילו הגעתי למקום הנכון. הלכתי על החול במשך מה שנדמה כשעות רבות, ללא מטרה. עצרתי מדי פעם לבהות בגלים, צעדתי שני צעדים אל תוך המים, עצמתי עיניים, מרשה למים לסחוף את החול מתחת לכפות רגליי, תוך שאני שוקע לאט לאט. חשבתי על כלום. לא הייתי בשום מקום פרט לעכשיו. הבנתי שקרה משהו עמוק בתת מודע, אבל עד שהוא יצוף ויצוץ, אשאר מודע לקיומו של המשהו הזה, בלי יכולת לתת לו שם.

ביומיים שלאחר מכן, זזתי ללא הבנה רבה לאן. נסחפתי עם הכיוון הכללי של המקומיים בשוק, ליוויתי את חובשי הראסטות המעושנים אל תוך היערות המקיפים את העיירה, האזנתי לשירת ילדים בטקס באמצע הרחוב, ובעיקר, המתנתי. חיכיתי למשהו הזה שיקרה. רציתי להיות 'שם', בלי לדעת איפה זה 'שם', כשאני בקושי יודע איפה זה 'כאן'. הספרדי חסר לי. המילים החמות שלו, התובנות החכמות שלו, החיוך הנעים והלבן שלו. חסר לי. חוסר חברי, כמובן. לא מעבר לכך. מצאתי את עצמי משתעמם מהמקום שבו אני נמצא. ושוב, הצורך לזוז, להתקדם, לעשות, לחוות כמה שיותר, צף ועלה על פני השטח, ותכננתי להמשיך במסע כבר למחרת היום.

זה לא הספיק לקרות. באותו הערב הצטרפתי שוב למארחים בבית היהודי שבעיירה, וביצענו הכנות לארוחת הערב. ככל שהתאחרה השעה, הצטרפו אורחים נוספים, ובכל פעם שהרמתי את הראש ראיתי כמה פרצופים חדשים שמצטרפים לעריכת השולחן. הופתעתי מאוד כאשר באחת הפעמים שהצצתי לברך את המצטרפים החדשים, זיהיתי שורת שיניים צחורה מחייכת אליי מהכניסה. הספרדי. מאוחר יותר גיליתי שלאחר יומיים בהם הוא התלבט בינו לבין עצמו, הוא החליט לנסוע בעקבותיי, מקווה שאכן אגיע לעיירה הספציפית הזו, בלי לדעת אם בכלל יוכל למצוא אותי. פקעת עצבים שלא הייתי מודע לקיומה, פתאום השתחררה לי והתפוגגה. שמחתי מאוד! 

שעות מאוחר יותר, עמוק אל תוך הלילה, אמרתי לו שאני מרגיש שמשהו השתנה בגישה שלי לטיול הזה. באיך שאני חווה את הטיול, ובהשפעה שלו עליי. שיתפתי אותו שאני חושב שיש לו חלק חשוב מאוד בזה. אני חושב שזה גרם לספרדי להתרגש מאוד. 'אתה משתנה בלי סוף', הוא אמר, 'וזה נהדר, עדיין ניתן לעצב אותך באופן שונה, לנקות ממך שכבות וחומות מיותרות. אני חושב שאתה הרבה פחות 'המפקד' ממה שהיית ממש לפני כמה ימים. אולי הזמן להיות קצת אחרת? להשתנות גם בגישה שלך? תנסה לחשוב. הטיול הזה, שכבר העברת בו כמה שבועות, זימן לך הרבה חוויות, חלקן נעימות יותר, חלקן פחות. תחשוב טוב. האם היה מקום בו הרגשת שאתה נאלץ להשתנות בהתאם למציאות החדשה שסביבך? מקום בו היה לך מחשבה חזקה, או הארה, או חוויה ייחודית? ואל תכליל את הימים האחרונים, אני רוצה שזה יהיה משהו שהוא שלך, ושלך בלבד'.

חשבתי רק כמה רגעים, ומייד מצאתי. ביומיים הראשונים שלי לטיול, הודו זימנה לי במהרה חוויות שליליות- קושי על גבי קושי, ניכור וזרות, חום כבד ועשן סמיך של מומבאי, והתחושה הלא נעימה, שאולי עשיתי טעות כשהגעתי בכלל למדינה הזו. כשמתווספת העובדה שעליתי על האוטובוס הלא נכון, והגעתי לעיר אחרת מזו שהייתה לי כוונה להגיע אליה, נוצר מצב ביש. במקום עיר מודרנית יחסית, הגעתי להפתעתי לעיירת חוף קטנטנה ונידחת, בקושי יומיים לאחר נחיתתי בהודו. מבולבל, הסתובבתי בעיר, תוהה מה ניתן לעשות במקום הזה, שאינו כולל להתחיל בנסיעה מפרכת נוספת למקום 'מערבי' קצת יותר. בעצתו של אחד מהתושבים המקומיים, נסעתי אל חוף הים, קרוב לשעת השקיעה, בזמן שמספר כיתות בית ספר יצאו לטיול לימודי, ועצרו על החוף לבצע ריקוד במעגל גדול, ושרו יחד. מספר נשים נפנפו בבדים צבעוניים באוויר בתפילה, ובמקביל לכך, סירות הדייגים הגיעו אל החוף עמוסות שלל, ועוררו את סקרנותם של כל בעלי הכנף באיזור. זאת הייתה הפעם הראשונה בטיול שהרגשתי שאני במקום הנכון. שישנן חוויות שמתעלות על כל דמיון, ואת התמונה הזו, של המטייל האבוד שנקלע אל תוך ציור טבע יפיפיה, אני פשוט לא יכול למחוק מהראש.

חייכתי אל הספרדי, ולחשתי לאוזנו את שמה של אותה עיר חוף. הספרדי חייך, צחק, קם על רגליו, וביקש ממני לכרוע ברך. צייתתי בסקרנות. הוא חלץ מרגלו סנדל, ואיזן אותו על כתפי, כחרב המלוכה במסדר האבירים.

"בתוקף היותי השליט הספרדי של חוף רחב ידיים זה, ובהתאם לשעת הלילה המאוחרת ובכך שכנראה אף אחד לא הולך להגיד לי שאני טועה, אני מכריז על סיום תפקידך הנוכחי כ'המפקד', ומכתיר אותך להיות- 'מנגלור'!" 

בעשרת הימים שלאחר מכן, טיילנו יחד. השכרנו בקתה משותפת, רכבנו על אופניים לפינות נסתרות, שכאילו נוצרו בתעתיק של גן העדן. שחינו הרבה. דיברנו בלי סוף. העמקנו בהיכרות של ממש, במה שהרגיש כחוויית טיפול פסיכולוגי מרוכז וידידותי מאוד. אכלנו יחד. ישנו יחד. נפגשנו עם כל החברים המטיילים אותם הספרדי, שהתגלה כבחור חברותי מאוד, הכיר בתקופה בה שהה בעיירה זו. הרשתי לו לגעת בי ובגופי, הרשתי לעצמי לחבק ולנשק אותו. הרשתי לנו להיסחף לאיזורים חסרי שם וגבול. בכל מקום שהספרדי נמצא, רציתי להיות שם גם. להיות מוקסם מהאור שבוהק בעיניו, לצלול במילים החמות והנעימות שבוקעות מבין שיניו הלבנות הלא נגמרות, ולהרגיש בלי סוף את הביטחון שהספרדי הקרין אל סביבתו. יום אחר יום, לילה אחר לילה. עד לבוקר בו ישבנו על מרפסת הביקתה, לאכול מאפים מקומיים טריים מאוד, ולשתות צ'אי הודי מתקתק. הבוקר בו שאל הספרדי את השאלה אליה לא הייתי מוכן.

'מה אנחנו', הוא שאל, והביט בי בסקרנות. שאלה עניינית, קצרה ופשוטה. השאלה הרעידה את כל קירות חדריי הפנימיים. עוד לפני שפתחתי את פי, המילים כבר החלו להתבלבל לי בראש, מנסות למצוא דרך מסודרת לצאת לאוויר העולם. אנחנו... חברים, שהם ממש כמו משפחה- הספקנו לספר אחד לשני כל כך הרבה על חיינו, אז קשה להתייחס לכך אחרת, אבל- יש כאן כמה דברים שהם מעבר למשפחה. יש כאן... משיכה? לא, זה לא יכול להיות. כבר החלטתי שגברים זה לא הקטע שלי. כלומר... רק הספרדי. אז זה מה שאנחנו, חברים עם הטבות. אבל... בשבועיים האחרונים היינו מעבר לזה.  התמיכה ההדדית, הרצון המשותף לביחד, השונות הזאת, של 'אני' שהפך ל'אנחנו'- לא, זה לא יכול להיות שאני מסתכל על זה בצורה שכזאת, זה בכלל לא מה שרציתי, לא מה שחשבתי עליו, משהו כאן לא מתנהל ברור. מה באמת קורה כאן?

ואחרי כמה רגעים ארוכים של מחשבה, פלטתי לאט- 'אני לא יודע', בקול קטן ונבוך. 

הספרדי המשיך לאכול בשקט, וכשסיים, הציע שנעביר את היום כל אחד לבדו. אחרי תקופה אינטנסיבית שכזו של יחד, אולי צריך להסתכל על הדברים מעט מהצד, הוא אמר. וזה בדיוק מה שהיה- רכבתי על אופניים מושכרות לצידו השני של החוף, שם נשכבתי על ספסל, בהיתי בשמש, וקמתי ממנו רק כמה שעות טובות מאוחר יותר, כאשר המחשבות שלי לא הצליחו להתקדם אפילו לא סנטימטר. למה הרגשת הבלבול הזו, שעוטפת אותי? אולי פשוט צריך לתת לזה קצת זמן?

הספרדי החביב היה מעט יותר נחרץ. הוא מרגיש אליי משהו שלא ניתן להסביר במילים, והוא מודע לכך שזה כלל לא הדדי. הוא מכבד את העובדה שאני בוחר לראות בו חבר 'עם הטבות', אבל זה מקשה עליו, כשפתאום הוא מסתכל על דברים כ'אנחנו'. זה מכביד עליו, והוא בכלל הגיע להודו להרגיש משוחרר, חופשי, וקליל. אני מבלבל אותו. ובהסכמה הדדית, שהייתה ברובה שלו, החלטנו פעם נוספת שנמשיך כל אחד בדרכו בהמשך הטיול. לי ממתינים עוד חודשים רבים של מסעות, והספרדי יתחיל בקרוב לחשב שבועות אחורה עד לחזרה לארץ. בחיבוק ארוך ובחיוכים גדולים, איחלתי לספרדי המשך טיול נעים, ושלא ישכח לעדכן אותי במייל מה שלומו מדי פעם, וצפיתי בו עולה על האופנוע הגדול שקנה להתניידות במדינה, ושמעתי את המנוע רועם, וצפיתי בו מתרחק במהירות על כביש האספלט, וחשבתי על ההכתרה, ושבעצם אני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני שבועיים, אני מנגלור האופטימי מלא התקווה ולא 'המפקד' הקשוח והנוקשה, ושמעתי את עצמי צועק בלב, 'אל תיסע!'

ביומיים שלאחר מכן, לא הצלחתי להפסיק לבכות.