כיצורים חיים יש לנו יכולת מולדת להשתקם. כבני אדם יש לנו את היכולת המופלאה להתגבר. כשאנחנו עדיין צעירים, נצליח אפילו להתבגר. ואם יש לנו מסביב נוף מדהים, אנשים מקסימים, והרבה עניין, אולי נצליח לדחוק לפינות הפחות מוארות של המוח ושל הלב את אותם אירועים שגרמו לכל היסודות שלנו בעולם להתערער.

ואולי, לא משנה מה נעשה, לא נצליח. כי הזעזוע היה גדול כל כך. כי החוויה הייתה מרתקת ומלמדת, משתקת ומחייה בו זמנית, שפשוט אי אפשר להתעלם מעצם קיומה. וכשמדובר באדם אחד שמעורר את כל זה, המחשבות פשוט מתחילות לחוג סביב הדמות שלו, להביט בדמות ללא הפסק מכל כיוון, ולראות את המציאות כשאותה הדמות היא חלק בלתי נפרד ממנה.

הספרדי המשיך לדרכו ואני המשכתי לדרכי, בטיול שלנו בתת היבשת הודו. כל אחד מאיתנו המשיך לצבור חוויות הודיות טיפוסיות, להכיר מטיילים כשלכל אחד מהם האופי הייחודי שלו, ובמקביל, הקפדנו לעדכן אחד את השני בקורותינו (טרום עידן הפייסבוק!) דרך המייל. החודש וחצי לאחר שנפרדו דרכינו התאפיינו בכך שפשוט לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הספרדי. ראיתי אותו בכל מקום, ובכל חוויה, ובכל מטייל שנקרה בדרכי. החיוך הבוהק שלו צחק גם כן עם כל צחוק משוחרר שלי. העיניים הבוגרות שלו הביטו בי בחיבה ובדאגה בכל קושי שנתקלתי בו. העצות שלו ליוו אותי בבחירת בתי הארחה בכל מקום חדש אליו הגעתי, בכל ארוחה שהזמנתי במסעדה מקומית, בכל טיול רגלי מקומי שבחרתי לבצע. התגעגעתי למגע שלו, למילה טובה ממנו, לצחוק שלו. המיילים שלו העידו שיש בו מצד אחד געגוע, אך מצד שני המשך טריפה של החיים הנפלאים שהודו מציעה, וכל סיפור שלו על מסיבה לילית עם מטיילים אקראיים גרמו לי לקנאה עזה- מדוע זה הם שנהנים מקרבתו של הספרדי, ולא אני?

המיילים שלי אל הספרדי הפכו משתפכים יותר, רגשיים יותר, והייתי ספק עיוור ספק מעלים עין מהעובדה שלא הייתה כאן הדדיות- המיילים של הספרדי היו אמנם מלאי רגש, אבל הרגש לא הופנה בהכרח כלפיי. ואז הספרדי הפסיק לשלוח מיילים. שבוע עבר, עשרה ימים, שבועיים. ואני, אחוז טירוף, הקפדתי לשלוח אליו מיילים כל כמה ימים, כאלו שאומרים שאני לא רוצה להציף את התיבה שלו במיילים, אבל אני דואג, והייתי רוצה לשמוע ממנו. ואז שולח עוד מייל, שיידע שהוא אומנם לא חייב לי כלום, אבל אני מתגעגע. ועוד אחד קטן, לספר לו שעשיתי את הטיול הרגלי הקטן שהוא המליץ לי עליו בצפון הודו, באופן מדוייק להחריד לפי הנחיותיו. ועוד מייל, שאומר היכן אהיה בסוף השבוע הקרוב, ואיך ניתן להתקשר אליי, רק אם ירצה. ואז עוד מייל, עם תמונה שלי נהנה, למקרה שהוא שכח איך אני נראה.

אותו סוף השבוע היה אפור. אמנם השמיים היו בהירים לחלוטין, וחום קליל עם אוויר קריר שהגיע מההרים שלט מסביב, אבל בין העיניים שלי ענני סערה התנגשו זה בזה, יורקים ברקים ורעמים לכל מקום, מרעידים את ליבי וגופי, מציפים את הערוצים והנחלים הפנימיים שבי, עד שלא הצלחתי לראות כלום מעבר לסופה הפנימית הזו. מתוך ההבנה שמשהו כאן יוצא מפרופורציות, החלטתי בשלב מסוים להתנתק מהכסא שליד הטלפון, ויצאתי לטיול רגלי ארוך ביער הסמוך. הלכתי לאיבוד שעות ארוכות, כשאני בכלל לא מנסה לזכור את הדרך חזרה. המים והמזון שהבאתי איתי נגמרו. הראש שלי רגש וגעש, ובחנתי מכל כיוון את הדמות הוירטואלית שיצרתי בראש, זאת של הספרדי, משחזר כל רגע בשבועיים שלנו יחד, כל אמירה, כל נשיקה, והתקשתי להבין איך זה שהבחור נכנס לדי. אן. איי. שלי באופן מוחלט כל כך. לא הצלחתי להגיע למסקנה כזו, אך כן החלטתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה. הספרדי כנראה לא מעוניין להמשיך לתחזק קשר לא קיים דרך מיילים. וכמו בכל פעם שהבנתי שהמפתח לאושר לא נמצא במיקום הנוכחי שבו אני מטייל, החלטתי שלמחרת היום אמשיך ליעד הבא. וכמו להוכיח שבחרתי את הבחירה הנכונה, חמש דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי מגיע לצידה השני של העיירה הקטנטנה בה שהיתי, לא הרבה לפני שהחושך החל לרדת.

וכמו להוכיח שגם הפעם אני יכול לתכנן תכנונים ולהחליט החלטות, אבל למציאות יש תכניות אחרות לחלוטין עבורי, כשנכנסתי לבית ההארחה, עצר אותי פקיד הקבלה, ובפנים מחויכות אמר לי, 'מיסטר, יש לך טלפון!'

הלב שלי החל לפעום בחוזקה, וביד רועדת אספתי את השפורפרת. זה היה הספרדי בצד השני. הוא יצא לטיול רגלי ארוך וספונטני ללא גישה למייל, ורק הבוקר סיים אותו, וראה את המיילים שלי. הוא דרש לדעת אם הכל בסדר, כי נשמעתי לו מעט היסטרי. הוא מסר שגם הוא מתגעגע, מאוד. ואז הוא הפיל פצצה קטנה. לאחר שנה בתת היבשת ההודית, הספיק לו, והוא רוצה הביתה. הוא מתכנן לסיים את הטיול בעוד שבוע, ולחזור לישראל. הוא סיפר לי מהיכן הוא מתכוון לעלות על הטיסה. לרגע, פניי נפלו. זה בצד השני של המדינה, רחוק כל כך... ומייד התקבלה ההחלטה- אני מגיע אליך! אמנם מדובר בכמה שעות נסיעה באוטובוס מקומי עד לתחנת הרכבת הקרובה, ועוד יום וחצי של נסיעה ברכבת (בסביבות ה-150 תחנות עצירה, אגב), ושוב אוטובוס, ואז אולי גם ריקשה מקומית, אבל... אני מגיע!

כמה רגעים של שתיקה מהצד השני של הקו, ואז המשפט שפיזר את העננים האפורים שבין עיניי, והאיר את הכל בלובנו של טור שיניים מושלם-

"זה יגרום לי להיות האדם המאושר ביותר בהודו!"