כשאני מביט אחורה על התקופה הזו שלאחר החזרה שלי לארץ, אני מבין כמה שהזהות העצמית שלי התעצבה בה. הבלבול שנבע מחוסר הקבלה העצמית שלי. ההכרה בעובדה שככל הנראה, האדם הזה שפתח בפני את השער, לא רוצה להיות שם יותר. החומה בה הוא עטף את העולם הפנימי שהיה רק של שנינו, התפוררה, ונשארתי לבד בעולם דמיוני, ערום וחסר הגנות.

אגרתי את המתחים הרבים שהצטברו לי בבטן, במשך כמה שבועות. לא סיפרתי לאף אחד, כלום. שמרתי את זה לעצמי. והלחצים התחילו לתת סימנים בגוף, בדמות חוסר שינה מתמשך, מחשבות טורדניות שאינן נגמרות, חלומות בהקיץ על תקופה שהייתה ואיננה עוד, ובעיקר, הרבה מאוד התקפי בכי לא נשלט. התגעגעתי אליו. אלינו. רציתי אותו. ורק אותו. שום דבר לא היה טוב מספיק כדי להיות לו כתחליף. טיפחתי דמות אלילית שכלל אינה קיימת.

ההורים שלי לא ידעו איך להתמודד עם זה. אימא שלי נאלצה לחבק אותי חזק באמצע הטיילת בעיר, כשפתאום לא יכלתי להמשיך ולהתקדם. זזתי כמה צעדים לעבר המדשאה, והתמוטטתי על עץ אקראי בבכי תמרורים. היא נבהלה כל כך. שנים אחר כך היא סיפרה שמחשבות על השפעות הרסניות של סמים מהודו עברו לה בראש באותו הזמן, אבל באותו הרגע כל מה שהיא יכלה לעשות, היה להצטרף אליי אל אותו העץ, לחבק אותי חזק, ולבכות יחד איתי.

למחרת היום אימא הציעה לי להיפגש עם מכרה שלה, מטפלת קלינית. מעולם לא פגשתי אותה, ורק לעיתים שמעתי את שמה. ובלי מחשבה מיותרת, הסכמתי לכך. והרמתי אליה טלפון, ובגמגום קל, קבעתי פגישה למחרת היום, בלי לספר יותר מדי. בלי לספר כלום, אפילו.

בראש אטום ממחשבות, נהגתי כל הדרך צפונה, לביתה. עליתי במעלית הקטנה, בלי לדעת מה להגיד, ואיך להתחיל. דפקתי בדלת, ובקושי הצלחתי להגיד שלום.

בית נעים למראה קיבל את פניי. גדול ומרווח, עם מרפסת גדולה, כמו שהייתי רוצה שיהיה לי בבוא היום. היא הובילה אותי בעיניים סקרניות לחדר הצדדי, שם המתינו שתי כורסאות, אחת מול השניה. שונה בהחלט מהקליניקה של פרויד שדמיינתי לעצמי. התיישבנו, ובקול קטן, היא שאלה אותי- אז ספר לי, מה מביא אותך לכאן? 

לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי לספר לאישה זרה לחלוטין, אותה מעולם לא הכרתי, את הסיפור הכי-הפרטי-אישי שלי, שאסור לגעת בו אם זה לא בכפפות של משי, אחרת הוא יכול להתלכלך ולהפגע, אחרת הזכרון הזה יכול להתעוות, אחרת הקסם יכול להתעמעם. ובלי הפסקה בין מילה למילה, בלי שניה למנוחה, ובלי שום בושה נוכח נהרות הבכי שזלגו מעיניי, סיפרתי את כל השבועיים האלו שעברו עליי, הרחק מאחור, בהודו. סיפרתי בלי סוף, שעה שלמה בה היא רק האזינה, שעה בה הדמעות לא יבשו ולו לרגע, שעה שבה אני חווה את אותם השבועיים שוב ושוב, נהנה ומתענה בו זמנית, רוצה לחיות את הספרדי לנצח, אך גם רוצה להשתחרר ממנו כדי שאוכל לגמוע מעט אוויר. 

סיפרתי אותנו במשך שעה שלמה, בה היא בעיקר האזינה. סיפרתי אותנו גם בשעה הבאה שקבענו לנו, יומיים לאחר מכן. הפעם היא הצליחה להשחיל גם כמה שאלות מכוונות. ועוד פעמיים נפרדות, בשבוע שלאחר מכן, שם היו אפילו כמה רגעים של שקט, בהם ניסיתי, והצלחתי, לחשוב מעבר לגבולות הקופסא ממנה פחדתי כל כך להפרד. 'קודם כל, תנשום', היא חזרה ואמרה. ובכל פעם שהיא אמרה זאת, שמתי לב שאכן הנשימה שלי קצרה כל כך, כאילו הכל חנוק מבפנים. כאילו יש שם בלון נפוח מאוד. והבלון הנפוח מאוד שישב לי במרכז החזה בחודשיים האחרונים, מאז הספרדי החליט שהוא מנתק קשר, החל להתרוקן לאט לאט מאוויר, ואיפשר לדברים אחרים להכנס לתודעה. הכל כאב, הכל היה טרי, אבל אפשרתי לעצמי להתמודד עם זה. זאת הייתה עובדה, שלפחות עוד אדם אחד בעולם יודע ממנה. לפעמים הצלחתי אפילו לחייך. תוך כדי, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה. הצלחתי לאתר דירה להשכרה. הצלחתי לעיתים לישון בלילה. כל מפגש נוסף, הפחית את הלחץ הפנימי, אך לא את הרצון להיות שם איתו, לתמיד, לנצח.

לא סיפרתי לאף אחד, שום דבר. לטורף הפרגיות, חברי הטוב ביותר מהצבא, שבאותה תקופה עדיין היה צמחוני אדוק, סיפרתי על הבחורה הספרדייה בה התאהבתי, אשר שברה לי את הלב. לנהרות האלכוהול שהוא השקה אותי היה אפקט משכך נפלא. אבל למרות זאת, ליבי עדיין היה שייך לספרדי. לא יכלתי להשתחרר ממנו בשום צורה שהיא. לא רציתי. נסעתי לעיתים ליד ביתו, מקווה שאולי אצליח לחטוף הצצה קצרה בלובן שינייו המושלם. דמיינתי אותי זוכה למשאלה אחרונה טרם מותי, וזוכה לחיות לנצח באותם השבועיים בעיירת החוף בהודו. רציתי בטובתו בלי סוף ובלי גבול. 

כמה שבועות לתוך הסמסטר האקדמי, כשכבר שחררתי לדרכה באהדה רבה את המטפלת, אך ההשתוקקות הזו לספרדי לא השתחררה, החלטתי לעשות מעשה. התקשרתי אליו, בלב פועם ובמצח מזיע, במטרה לנסות לחזור לקשר כלשהו. ובפשטות רבה, ולאחר שני משפטים בלבד, הספרדי הזמין אותי לקפוץ לבקר. ליבי הלם כל הדרך אליו. שמחתי, והייתי על גג העולם. כשהגעתי, ונכנסתי לביתו, גיליתי שהוא לא לבד. הספרדי הכיר לי את הצרפתי, בן זוגו בשבועות האחרונים. התאמצתי מאוד לשמור על קור רוח. הייתי מנומס וחברי ולבבי. ואיחלתי לאותו צרפתי, בלב, ובאופן מנומס וחברי ולבבי עד כמה שניתן, את כל מכות מצריים המוכרות, ועוד כמה שהמצאתי על הדרך. 

בסופו של דבר, המציאות חזקה מאיתנו, ועל מנת לשרוד בתוך העור של עצמי, פיתחתי הדחקה והתרחקות נדרשת מהספרדי, תוך כדי שאני מנסה להשוות אדישות עד כמה שניתן לנוכחותו בחיי, ואדישות רבה עוד יותר לנוכחותם של אחרים בחייו.

בשנתיים שלאחר מכן, ותוך כדי התואר שלי, הספרדי ואני התקרבנו והתרחקנו פעמים רבות זה לזה. שמעתי בחיוך על בני זוג שונים שליוו את חייו בנקודות זמן שונות, וקינאתי בכל אחד מהם בכל פעם מחדש. שמעתי בחיוך גדול עוד יותר על כל בן זוג שהפסיק ללוות את חייו, ואיחלתי לעצמי לתפוס את מקומו. אירחתי את הספרדי מספר פעמים במיטתי בדירה השכורה, והתאכזבתי בכל פעם מחדש שהקסם שהיה שם, בהודו הרחוקה, לא חזר על עצמו שוב. נתתי אוזן קשבת כשהיה צורך. הסתגרתי בתוך עצמי בכל פעם שהספרדי דיבר על כיצד הוא רואה אותי, לאחר שהעזתי וסיפרתי לו על חוויות גבריות נוספות שהרשתי לעצמי לחוות, וכל התקופה הזו לא העזתי להעלות מחדש את הגדרת טיב היחסים שביני לבינו. זו הייתה תבנית חסרת צורה. 

ואז חובב הג'ירפות נכנס לחיי. בן זוג ראשון ואמיתי, כזה שמוגדר כבן זוג, כזה שמתפקד כבן זוג, כזה שמרגיש כבן זוג.