בפוסטים עולים שמות רבים של דמויות שמקיפות אותי לאורך כל הדרך, שלא תמיד ברור איפה הם מתחברים לעלילה הכללית.

היות ויש הרבה לספר על כל אחד ואחת מהדמויות, ציינתי כחוט מקשר בין הדמויות את 'היציאה מהארון' בפניהם.

משפחה

הורים

במציאות העדכנית של היום, לא ברור מאליו ששני האנשים שגידלו אותי מגיל אפס, הם גם ההורים הביולוגיים שלי, וגם ההורים הביולוגיים של שאר האחים שלי, ורק של ארבעתנו, ולא מובן מאליו שהם אפילו עדיין נשואים אחד לשני, כבר למעלה משלושים שנים.

הם בני אותו הגיל, ההורים שלי, ומהווים שילוב מעניין של מזרח ומערב. מאז שאני זוכר את עצמי, ואותם, הם חזרו על המשפט האלמותי- 'העיקר שלך טוב. העיקר שאתה שמח. העיקר שתהיה מרוצה ומאושר ושמח וטוב לבב'. 

אבא הקשוח המשופם, איש של עבודת כפיים כמעט בכל חייו. אימא הקשוחה לא פחות, בדרכה שלה. זוג של להבות ופיצוצים וזיקוקים ותמרות עשן.

היו שם תמיד עבורי, בין אם במישרין או בעקיפין. גם באותו היום בו לקחתי אותם לטיול ארוך לחופה של יפו, כדי לשנות אווירה, הם הראו עד כמה הם שם בשבילי. כמה הם רוצים בטובתי. כמה הם רוצים שאמצא עבודה טובה, ואקים משפחה גדולה, ואתחיל זאת עם אישה כשרה.

-'אז... לגבי עבודה, אני מאמין שאסתדר. בעוד שנה וחצי בערך אני מסיים את התואר, ואני מקווה שאני אמצא עבודה מתאימה במהירות. לגבי אישה, אני חושב שהסיפור הזה יהיה יותר מסובך. עם איש, אני חושב שזה יכול ממש להצליח'. 

שתיקה.

'אתה צוחק עלינו'. אימא התקשחה, הרצינה, וכעסה, במיוחד כשהבינה שאני לא צוחק. 'זה ההוא מהודו שעשה לך את זה, משהו השתבש לך אז בקופסא', ומייד היא התחילה לחשב איזה אקמול אני צריך, כדי שיעבור לי מהר הג'וק הזה.

אבא שלי החליט שהומור הוא הדרך הטובה להתמודד בנושא. 'אז מה הבעיה, לקחת אישה, לצייר לה שפם, וזקן, או מה שעושה לך את זה, ובמיטה להגיד לה להתהפך, וזהו, מה אתה צריך יותר מזה?'

השיחה המשיכה משם, ללא הפסקה, והיא עדיין ממשיכה מדי פעם. בחתונות ואירועים בעיקר, עולה שוב השאלה- 'אולי בכל זאת??'

אבל למרות הקושי שלהם, והמבוכה שעדיין צצה מדי פעם, הם שם בשבילי, תמיד. לא שוכחים לרגע להראות כמה אכפת להם. 

אחותי הגדולה

(אף גדול). כמעט שנתיים מפרידות בינינו, ומגיל צעיר אנחנו חברים טובים זה של זו. כילדים, אני הייתי הרועש והחברתי, והיא הייתה השקטה, הנחבאת אל הכלים. עברו שנים עד שהמציאות השתנתה, ואחותי המקסימה החלה להראות לעולם מי היא. והיה שווה לחכות. 

אחותי הגדולה הייתה קרובת המשפחה הראשונה אותה שיתפתי בחוויות הגבריות החדשות בחיי. היא דמעה, ואז חיבקה אותי ארוכות. 'אני תמיד כאן בשבילך', היא תמיד מזכירה לי.  

רווקה ומחפשת, אשת קריירה מצליחה.

אחים קטנים

(היא- 'פה גדול' (פיפה). הוא- 'עיניים גדולות' (עיני). אלו הכינויים. הרחבה- כאן).

טוב, הם כבר לא כל כך קטנים, אבל לנצח כנראה אקרא להם כך. הוא חייל, היא סטודנטית, ושניהם היו בני עשרה כשלמדו את המציאות, שאחיהם חובב גברים. היא הצליחה להסיק את זה עצמאית, מההערות הקטנות של אבא שלי במהלך היום, שאמורות להיות לעצמו, אבל בעצם היו לכולם. הצחיק אותה שלקח לי זמן לספר גם לה, ושהיא הייתה צריכה להעמיד פנים מולי שאין לה מושג מהכל. 

הוא דווקא היה די COOL לגבי כל הנושא. 'אז אתה נשאר אח שלי, נכון? שום דבר לא משתנה. אז מה אכפת לי'. וחיבק אותי חיבוק גדול. אישכהו יצא שיש לי המוני מעריצות בכיתות בית הספר שלהם, שעם הזמן גילו לאט שמושא ההערצה שלהם היה מעדיף דווקא את אחיהם הגדול. היה ונשאר מצחיק.

חברים

טורף הפרגיות- קיבל פוסט שלם משל עצמו, נמצא כאן.

ארך הרגליים

חבר מתקופת הלימודים האוניברסיטאיים. בעצם, חבר של החבר של השכן, שבמקרה יצא שהתחלנו לדבר מתישהו בשנה השנייה ללימודים. התגלה כבחור נעים ומצחיק, בעל הגיון בריא, וחוש הומור משובח. דרך הבדיחות שלו הצלחתי לערער לו לרגע את עולמו הסטרייטי- רגע לאחר בדיחת הומואים (די מוצלחת, יש לציין), זרקתי לו כדרך אגב- 'דווקא זה לא הולך בדיוק ככה', והוא הרים גבה. ואז פירטתי איך 'זה' מתבצע באמת. ואז הוא שאל איך אני יודע את כל זה, בקול נמוך ומוזר. ואז שמתי לו יד על הברך, הסתכלתי לו עמוק בעיניים, ואמרתי לו- 'ארך, יש לי משהו לספר לך'. הייתי צריך להוציא תמונה של החובב מהארנק כדי שהוא יאמין לי. אבל מאז הוא איש סוד, ויודע לנהל שיחות על יחסים, בלי לקפח בין המינים. בחור גבוה מאוד, התחתן כאן.

המתלבט

המתלבט למד איתי בשנה הראשונה לתואר. הוא התחיל לימודים אוניברסיטאיים שנה אחת לפני כן, אבל התלבט קשות אם להמשיך, בחר שלא, התחיל באוניברסיטה חדשה מקצוע חדש, וגם איתו הוא לא הסתדר. בסופה של שנת הלימודים הזו הוא שוב התלבט אם להמשיך במסלול הזה, בחר שלא, והתחיל בשלישית תואר  חדש, במוסד אחר, רחוק משם.

החליט שהוא יוצא עם נשים, אבל התלבט בכל פעם מחדש אם להתקשר אליה, ובחר שלא. מתלבט אם הוא סטרייט, אבל לא עושה עם זה כלום. התלבט אם לפתוח עסק או לעבוד כשכיר, אם לעזוב שוב את בית ההורים או לשכור דירה, אם ללמוד נהיגה על אופנוע או להשאר על הרשיון הקיים שלו, וכל משימה או בחירה ביותר מאפשרות אחת גורמת לו באופן קבוע להתלבטות קשה, וקושי בבחירה.

סיפרתי לו על חובב הג'ירפות על כוס קפה במסעדה מקומית. הוא נראה די מופתע, שאני לא נראה ושהוא לא מבין איך הוא לא שם לב לזה עד כה. חיכיתי בסבלנות, שאולי בהזדמנות זו הוא יחליט לספר על עצמו, שהרי כבר מהשנה הראשונה בה הכרתי אותו, עלו בי חשדות רבים לגבי נטייתו המינית המעורפלת. אבל דבר לא עזר. עד היום, המתלבט מתלבט אם לשתף, לספר, לבצע או להתקדם לאנשהו. ואני ברקע, ממתין להיות שם כשהוא יגיד את המילים המפורשות, ויצטרך מקום מפלט מעצמו.

נערה בהפרעה

היום היא אימא נשואה במשרה מלאה, אבל לפני עשור וקצת, כשהיינו ילדי תיכון, הנערה ניסתה למצוא את הגבולות של עצמה בכל צורה שהיא. לעיתים אפילו באופן שסיכן אותה או אחרים. השנתיים האחרונות בתיכון לא היו נראות אותו הדבר בלעדיה, היות והיא הייתה חבל ההצלה שלי, כפי שהייתי אני המראה המשקפת שלה. אספנו עשרות ומאות חוויות קטנות וגדולות יחד, מתקרבים לעיתים קרוב מדי לגבול הזה שבין ידידות למשהו שמעבר לכך, ותמיד תמיד מעריכים ומכבדים אחד את השנייה. נכון להיום, מדובר בחברה הותיקה ביותר שלי, שעל אף המרחק הגיאוגרפי ומרחק הזמן, עדיין מרגישה לי קרוב. מאז שהתחתנה נפגשנו פעמים בודדות, ועיקר הקשר היה טלפוני. בלית ברירה, גם המפגש שלה עם חובב הג'ירפות היה טלפוני- הוא ענה לטלפון כשהיא התקשרה- וכמה משפטים לאחר מכן היא נטשה לחלוטין את הסיפור המקורי שרצתה לספר, על הרכב החדש שקנתה, והמשך השיחה נסבה סביבי, וסביב הדבר הזה שלא סיפרתי לה בשמונה השנים האחרונות. כפי שהייתי מצפה ממנה, היא הייתה מלאה בחום ואהבה, וגרמה לי לרצות להכנס לרכב (שעדיין לא היה לי) ולנסוע כל הדרך אליה כדי לחבק אותה. 

טייס מאוחר

מפגש מקרי בתקופת הטירונות עם בחור שהתחיל לשיר בקולי קולות שירים של פרפר נחמד, הסתיים בחברות ארוכת שנים. הוא תמיד רצה להיות טייס, ולא הרבה לפני המפגש בינינו הודח מקורס טיס. השנים עברו, ולאחר שהשתחרר, טס לנו"ל והשלים שם את שיעורי הטיס שרצה. כיום נשוי לחברתו בשמונה השנים האחרונות, ואני רואה ונפגש איתו הרבה פחות מבעבר. על חובב הג'ירפות, ובעיקר- עליי, סיפרתי לטייס המאוחר כמה ימים לפני שטס לסבב נוסף של טיסות בחו"ל, וגם כאן, נרשמה התעניינות רבה בנושא- ולא עבר זמן רב בטרם יצאנו ל'דאבל דייט' משותף.

בעלי החיים

ההולכת על ארבע

כלבה יפיפיה וגדולה (פיזית, 23 ק"ג של אהבה), נולדה בסוף 2009, שעירה בצבע שחור-לבן. אומצה על ידי חובב הג'ירפות כשעוד גרנו בקופסאת הגפרורים, כפתרון 'זמני' לבעיית הבדידות של 'הכשכשן'- תואר בהרחבה כאן . הייתה במוקד מריבות רבות שלי עם החובב, והייתה הצד החזק יותר, במכוון וגם שלא במכוון, במלחמות של 'או אני או היא'.  אוהבת להשכים אותי לסיבוב בוקר ע"י ניקוי רקמות עמוק של האוזן, מחבבת מאוד גבינה צהובה, סקרנית ושושבבה הרבה יותר מ'בנות גילה', ומשמשת כמסמר האירוע בכל מפגש עם קבוצת כלבים כלשהי. המשיכה איתי לאחר הפרידה מחובב הג'ירפות, גרה אצל ההורים שלי יחד איתי, ונמצאת ביחדי אהבה-עיקום האף עם נשות המשפחה. מפחדת מוילונות שעפים ברוח, ומחתולים. 

השחור משחור

הכלב הקטן והשחור של ההורים שלי, אומץ במהלך השירות הצבאי שלי על ידי ואחותי הקטנה (באישורם של ההורים), ונבחר כי היה הגור השובב ביותר בשגר שכלבת השכנים המליטה. כל חייו היה קופצני כמו קפיץ, והגיע לגבהים שהם פי שלושה מגובהו שלו, בניתור אחד. הוא וההולכת על ארבע לא הסתדרו במפגשים הראשונים שלהם, אבל לאחר כמה חודשי מגורים משותפים, הם מסתדרים אפילו פחות טוב. אוהב לטייל ברחבי השכונה (ההורים שלי סומכים עליו קצת יותר מדי), לצווארו קולר בצבעי הגאווה (בדיחה של חובב הג'ירפות, שאיכשהו תפסה), ובעל מספר לא ידוע של צאצאים-גורים ברחבי העיר. אוהב גירודים בבטן, ולהתחנף על מנת לזכות בתשומת לב בכל רגע נתון.

הדוכסית

דגיגה שחורה ארוכה ויפה, עם זנב אדום, הייתה אחת משני הדגים הראשונים שנכנסו לאקווריום אותו התחלתי להריץ כשנה לפני שחרורי מקבע. אופי נרגן, חוצפה וחוסר בררנות באוכל יצרו מצב מוזר בו שש וחצי שנים מאוחר יותר, היא הדגיגה היחידה שנותרה לאחר שבאקווריום שחו למעלה ממאה דגים שונים, שהחזירו את קשקשיהם לפוסידון (פרט למקרה התאבדות אחד, לדוכסית לא היה קשר מוכח לאף מקרה תמותה). שרדה חצי שנה קשה של טיפול חלקי בתקופה בה הייתי בהודו (המשפחה '''שכחה' להאכיל אותם די הרבה פעמים, מעבר דירה לרמת גן, ומשם לתל אביב, ושוב לבית ההורים, וכיום מתגוררת באקווריום קטן יחסית, היחיד שאפשר לנייד באופן פשוט בלי הכנות מיוחדות. 

דוממים

קופסאת הגפרורים

הדירה הראשונה בה אני וחובב הג'ירפות גרנו יחד בתל אביב, כשמה כן היא- קטנה וצפופה. אך מאובזרת בכל טוב- עד שלא היה מקום לשני דיירים וכלב לחיות בה בנוחות. 

המקולפת

מתנת יום ההולדת של אבא שלי, לגיל 28- רכב. גדול. מאוד. מקולף. מאוד. גרמה לאושר של ממש לכמה ימים, ואז התחלנו לגלות את כל התיקונים שהיא זקוקה להם- בין היתר החלפת מצבר, תיקון הגיר האוטומטי, קצר ברדיו, ושלא נתחיל לדבר על הדלק. אבל היא הייתה שם גם ברגעים שנזקקתי לה יותר מכל- מעברי הדירות הרבים שהיו לי בשנתיים האחרונות, מרמת גן, לתל אביב, חזרה לבית ההורים, שוב לתל אביב, והלאה, לתחנות הבאות בחיים. בעלת נפח אכסון אדיר (תחת גדול, אם תרצו), מה שהופך את חווית החנייה בתל אביב למלבבת במיוחד.

הפוסט הזה יתעדכן עם הזמן, היות ודמויות נוספות יצטרפו בעתיד, ועדיין חסרות מספר דמויות עליהן טרם הרחבתי. גם זמנם יגיע.