משפחה לא בוחרים. ככה מלמדים אותנו מגיל צעיר, שאין מה לעשות, אבל נולדנו לתוך משפחה מסוימת, ויש לנו הורים, ולפעמים גם אחרים, ולרוב גם דודים וסבים וסבתות ואחיינים ושאר מיני קרובים אחרים, ואם זה אנחנו צריכים לדעת להתמודד. אין הרבה דברים שנוכל לעשות כדי שהמציאות הזו תשתנה.

אבל בכל הקשור בחברים, המציאות שונה לחלוטין. כאן יש בחירה הדדית, של שני הצדדים. אנחנו יכולים להתקרב לאדם כלשהו על מנת להתחבר אליו, ויש צורך שגם הוא ישתף פעולה, על מנת שההתחברות ההדדית הזו תוליד חברות של ממש.

אין ספק ששני הצדדים צריכים לרצות ולכוון לשם, אחרת מדובר בהרבה דברים אחרים, שאינם חברות.

ואף פעם לא נוכל לדעת עם מי נצליח להתחבר בצורה הטובה ביותר. מי יהיה זה שילווה את החיים שלנו, יהיה שם לשמוע על הרגעים הקשים והמשמחים, על הזוגיות ועל המשפחה. יש כאן הרבה הימור. והרבה פעמים נמצא את עצמנו מופתעים.

טורף הפרגיות לא היה במחשבה שלי כחבר של ממש. הכרנו בקורס קצינים, כמה רגעים לפני שהפכתי רשמית להיות 'המפקד', כל אחד מאיתנו הגיע מיחידה צבאית אחרת לחלוטין, ובאקראיות מוחלטת התגלגלנו להיות חלק מאותו צוות בבה"ד 1, בית הספר לקצינים אי שם בדרום.

אי אפשר להגיד שלא חיבבתי אותו, את טורף הפרגיות, שבאותה התקופה בכלל היה 'הצהוב'. אבל גם לא הייתה שם שום דינמיקה מיוחדת. בחור בן גילי, ילד טוב ירושלים, צמחוני אדוק שלובש מתחת למדים חולצה לבנה עם הדפס של שלושה אפרוחים צהובים שכרגע בקעו, ותחתם הכיתוב המתחנן- 'אל תאכלו אותנו'. בעל כושר ממוצע, כמוני, הצלחה חלקית במהלך קורס הקצינים, כמוני, ונסיון להוכיח שאפשר להצליח אפילו כשמגיעים מהמקומות הפחות המוצלחים בארץ. כמוני.

ביציאות משותפות של הצוות בשבתות, נפגשנו רובנו להפגת הצבאיות שבדם ודילולו בכמה ליטרים של בירה. התוודענו אחד לשני לשלישי לרביעי וכו', ותוך כדי השיחות הארוכות שניהלנו בפאב, ומאוחר יותר, כשהזמן המשותף הלך והצטבר, עלתה בי ההכרה, שבניגוד מוחלט להרבה מסגרות בחיים שלי- אני סוף סוף נמצא במסגרת בה כלל המשתתפים מבינים שלשלושה חודשים ארוכים, כולנו, אנשים נפרדים שהגיעו מקצוות שונים של הארץ ושל הצבא, התאגדנו ליחידה אחת- ולמען מטרה אחת. וההכרה הזו עזרה לשיתוף פעולה נהדר, ולתמיכה הדדית של כולם, בכולם. מוסקיטריות, אבל בתריסר.

בו בזמן עלתה בי ההכרה שלאחר שלושה חודשים, כל אחד יפנה לדרכו, חזרה ליחידה המקורית שלו, ומתקופת הקורס ישארו רק זכרונות. ושלושה חודשים אכן עברו, וכל אחד מאיתנו המשיך את השלמה החיילית שלו, ביחידת המקור.

ל'צהוב' היו תכנונים אחרים. היות וגיאוגרפית גרנו די קרוב זה לזה, הוא המשיך להציע לי להצטרף אליו לערבי שתיה בסופי השבוע מחוץ לצבא. והיות וחיפשתי כל הזדמנות להשתכר מעט, הסכמתי בכל פעם מחדש. עדיין, התקשתי לראות ב'צהוב' חבר של ממש, ונותרתי בתחושה שממש כמו כל חבר אחר לאורך החיים, גם כאן אנחנו צפויים לפנות לדרכים שונות בשלב כלשהו.

כמה חודשים נוספים עברו, והגענו לשבועיים האחרונים של ההשלמה החיילית, רגע לפני שנקבל את הארון המיוחל על הכתף, ואת התואר הזה, 'קצין'. וכחלק מסיום הקורס, התאחדו פעם נוספת כל צוערי החיילות לתרגיל אחד משותף בשטח אש עצום, במקביל לשיחות ההערכה שהחלו להתבצע בכל יחידה, מול כל צוער. וכשהגיע זמני לקבל הערכה, קיבלתי את האיתות הראשון מני רבים, שהזיווג הזה, שלי ושל הצבא, לא בדיוק נועד להיות. 

אתה לא חושב באופן 'צבאי', נאמר לי. אתה ממציא את החוקים של עצמך. אתה לא מצליח להבין את המהות שאנחנו מנסים ללמד אותך, ונראה שאתה אדיש לכל- כמו מחבת טפלון, ששום דבר לא נדבק אליה. והכאב של האגרוף בבטן לא עזב אותי שעות רבות לאחר מכן.

זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, כשנשענתי על סלע גדול, בהיתי בגבעות השחורות שמולי, והרצתי שוב ושוב את שיחת ההערכה ואת המשמעות שלה להמשך דרכי, כשפתאום יד הונחה על כתפי, ו'הצהוב' התיישב לידי. גם ביחידה שלו, כמובן, התנהלו לאחרונה שיחות ההערכה, והוא ביקש לשמוע איך הם התנהלו אצלנו. הוא פירש נכונה את השתיקה שלי, ובחר לספר על השיחה שבוצעה מולו. נדמה שאפילו אז, כמה חודשים אחרי, הוא עדיין זוכר איך להתנהל כגוף, 'למען טובת הכלל'. 'הצהוב' התחיל לאט ובשקט לספר על ההערכה שהוא קיבל. אמנם מעריכים אותו בצוות שלו, אבל הוא משדר תחושה של 'ציות יתר', כך נאמר לו. לא מתגמש בהנחיות, לא מוכן להתפשר, ונצמד להנחיות הביצוע כלשונן, וללא יוצא מהכלל. צהוב שכזה.

בהתחלה הוא לא הבין למה התחלתי לצחוק. ואז אמרתי לו, שמבחינת הצבא- אני והוא זה הפכים מוחלטים. הוא מרובע, אני עגול. הוא נצמד לחוקים, ואני מתאים אותם לתפיסת העולם שלי. והתחלתי לספר לו, כבר ללא כל חשש, על שיחת ההערכה שאני עברתי מוקדם יותר. ניהלנו שיחה ארוכה אל תוך הלילה, דנים בפתיחות מלאה אחד בחסרונותיו של השני, מנסים למצוא את הממוצע של שנינו, שככל הנראה מכיל יתרון כלשהו, לפחות מבחינת הצבא. שוויון ריכוזים בין נוקשות לקלילות.

ההפרייה ההדדית הזו של שנינו התחילה באותו הערב, והמשיכה להתנהל באופן רציף לאורך שירותנו הצבאי- אני לומד שחוקי הצבא קיימים מסיבה מסוימת ואפילו מנסה לפעול לפיהם, והצהוב למד להתגמש בדרישותיו, ועל הדרך, הצליח גם להתחבב יותר על סביבתו הצבאית.

השנים עברו, אני הפכתי בהצלחה ל'המפקד', והצהוב קיבל גוון 'מלוכלך' מעט יותר. בסיום תקופת הקבע שלו הוא השתחרר ועבר לתל אביב, לנהל חיי צעירים תל אביביים הוללים. והיות שלמד להשתחרר גם מחוץ למסגרות הצבאיות, הצליח בקלות לכבוש ולהנות מכל מטעמי העיר הגדולה- לרקוד, לגלוש, ולהכיר כמה שיותר נשים, רצוי מהזן היפה והמפתה ביותר. ליוויתי אותו מקרוב בכל ההצלחות והכשלונות שהעיר הציעה, הכרתי את חברותיו הזמניות, והוא היה שם כמובן גם בשבילי. מספק אוזן קשבת לכל סיפור צבאי או משפחתי, ויודע להציע מקום מפלט בכל פעם שנדרש אחד שכזה. 

אספנו סיפורים וחוויות במאות, חברים רבים שהכרנו לאורך הדרך, שותפים ושותפות לדירות הרבות בהן הוא גר, טיולים בשבילי הצפון והדרום, רק שנינו, או בחבורה גדולה ורועשת. במשך חצי שנה הוא קרא את הסיפורים שסיפרתי מהודו, מלווה אותי מרחוק, ובתמורה שיתף אותי על הפעם הראשונה שהחליט לעבור לגור עם החברה הנוכחית שלו, במה שסוף סוף נשמע כסיפור מוצלח. סיפר על השמחות הרבות, והריבים, והטיול המשותף שלהם לברזיל, שבסיומו הוא הכריז שאני צריך למצוא לו כינוי חדש, כי הוא כבר לא צהוב צמחוני- הנוכחית הצליחה לחבב עליו מחדש את טעמו של בשר. גם מרחוק הרגשנו קרוב.

הצהוב היה הראשון לו סיפרתי על ההתאהבות הגדולה שלי בהודו, בספרדייה. שיתפתי אותו בשברון הלב, בתשוקות והדחפים שעלו, ובתמורה, הוא הציע לי לילה של שכרון חושים- כזה שבו הוא מפגין את מיטב ביצועי הקוקטלים שלמד בקורס הברמנים. בזכותו, וללילה שלם אחד, הצלחתי לשכוח את המחנק שהכביד עליי באותה תקופה. והיות וכמות האלכוהול בגוף הייתה גבוהה במיוחד, ידעתי גם להעריך ולשמוח על כך שהספה עליה ישנתי, הייתה קרובה מספיק לאסלה הקרובה ביותר. 

הוא וההיא לא החזיקו מעמד לאורך זמן, והצהוב חזר לעיר החטאים, ולמחזוריות ארוכה של פיק-אפ- היכרות-דייט ראשון מוצלח וממוחזר- לילה מרגש- שבוע משותף- פרידה בלתי נמנעת, וחוזר חלילה. בלי מאמץ מיוחד הצלחתי לאתר את השם החדש אותו הצמדתי אליו, טורף הפרגיות, והצהוב לשעבר הצדיק את שמו פעם אחר פעם, תוך שהוא דואג לשתף אותי בכל הפרטים הנחוצים לדעת על הפרגית התורנית.

רק מעט לאחר שאני וחובב הג'ירפות התחלנו לצאת, הרגשתי בנוח מספיק לספר לטורף הפרגיות על החלק הזה שבחיי. ובתור החבר הטוב שהוא, הוא סיפר לי שהוא התחיל לחשוד בכך כבר מזמן, כי בכל התמונות שהצגתי בפניו מהודו, הוא לא הבחין ולו בספרדייה אחת- ומאז לא היו בסיפור נשים נוספות. 

על החיבור המאוד לא מוצלח בין החובב לטורף, והנתק הארוך שנגרם כתוצאה מכך, כתבתי כאן וכאן. הייתה לנו שנה ארוכה בנפרד זה חייו של זה, תוך כדי שאני והוא מתעדכנים אחד לגבי השני דרך חבר צד ג', ארך הרגליים. גם החלק הזה מופיע בהרחבה, כאן וכאן.

החזרה של טורף הפרגיות לחיי הייתה אירוע משמח במיוחד. כמו קרוב משפחה שחזר מטיול ארוך בנכר. החודשים הראשונים לאחר הפרידה מחובב הג'ירפות היו נוחים לא רק בגלל שהספרדי חזר לתמונה, אלא בעיקר אירוח חוזר ומתמשך שלי אצל טורף הפרגיות, וחברתו הנוכחית איתה עבר לגור- הרקדנית.  הבטחנו לעצמנו שתמיד נהיה שם אחד בשביל השני. נכון להיום, אנחנו מצליחים להתמיד בכך לא רע.