בוקר אחד קמתי, וקיבלתי החלטה שמסמלת יותר מכל דבר אחר- את הרצון שלי להתקדם, ולהחזיר קצת עניין לחיים, שנראה שנכנסו לסוג של מצב המתנה בשבועות האחרונים. חשבתי על זה תוך כדי שהתארגנתי לעבודה, והפרטים הראשונים החלו כבר להסתדר לי בראש. הצדקתי את ההחלטה הזו כמה פעמים במהלך היום- בעיקר היות ובסופו של דבר זה היה קורה בכל מקרה. אני חוזר למשחק.

חזרתי לבית ריק, אכלתי משהו קטן, לקחתי נשימה עמוקה, ופתחתי את המחשב הנייד, כשהגשם החל להדפק בחלון. הקלדתי את מילת החיפוש בה לא השתמשתי כבר זמן רב, ונכנסתי לאתר, וברעד קל, פתחתי פרופיל משתמש חדש. העלתי כמה תמונות שצולמו בשירות המילואים האחרון שלי, רשמתי כמה פרטים על עצמי, והתעדכנתי ביכולות החדשות שהאתר מאפשר. 

הזכרתי לעצמי את החוקים שניסחתי בראש בדרך הביתה- לא להתבייש לפנות לכל מי שנראה מעניין, ויש תוכן של ממש במלל שבפרופיל שלו; לא להתאכזב במקרים בהם לא חוזרים אליי, או שהתגובה החוזרת מביעה חוסר עניין; והכי חשוב- לא לצפות להצליח להשיג את המטרה הסופית כבר בנסיון הראשון. זאת המציאות שמתנהלת מסביב, ולא סיפור אגדה.

כך עברה לה השעה הראשונה. קראתי פרופילים מעניינים, הצצתי בתמונות שחלקן גרמו לחיוך ביישני, וחלקן להזעפת פנים מתביישת; סימנתי כמה פרופילים מעניינים שאליהם ארצה וודאי לחזור בהמשך; ניהלתי שיחה נעימה, קצרה ומנומסת עם אדם מתעניין ומסקרן, בן גילו של אבא שלי; ושיחה קצת פחות מנומסת והרבה יותר קצרה, עם אדם שדרש לדעת מתי יוכל להגיע אליי, כדי שאבצע בו שפטים. כמו לרכב על אופניים, אף פעם לא שוכחים איך להתנהל- ולא משנה כמה זמן עבר.

כמה דקות נוספות עברו, ותמונה עם כיתוב קצר ופשוט משכה את תשומת ליבי. עיניים מחייכות, בורקות ושמחות נצצו לקראתי, מתוך צילום שחור לבן של בחור שרירי וחביב, כזה שמעולם לא זכיתי להכיר. 'חיבוק ארווווווך' נכתב שם, מתחת לתמונה שנשאה את הכינוי 'סברס'. קריאה קצרה של הפרופיל המצורף, גילתה שמדובר בבחור בן 35, שמחפש היכרות של ממש, ומעדיף מבוגרים ממנו, וגר רחוק ממני. אבל העיניים המחייכות הללו היפנטו אותי. לא יכלתי להתעלם. וכשאני זוכר את החוקים שניסחתי אך לפני כמה שעות, לחצתי על כפתור ההודעה.

'לילה טוב. או אולי צריך לומר- לילה טווווווב'!  לא רשמי מדי, לא אישי מדי, ועם אינטרקציה עם הטקסט שלו. גרמתי לעצמי לחייך.

וההודעה נשלחה. המתנתי דקה ארוכה, והתשובה לבסוף הגיעה.

'לילה טוב גם לך'. קצר, בלתי מחייב, לא לכאן ולא לכאן. אבל- תגובה, וגם זה משהו. 

ניסיתי להזכר בכל המשפטים בהם הייתי משתמש בעבר, ועזרו להתחיל לפתח שיחה. 

'מה שלומך בערב חורפי שכזה? איפה הגשם תופס אותך?'  מתעניין, משדר אכפתיות, לא ישיר מדי או בוטה, ומחייב תשובה כלשהי אם הוא מעוניין בהמשך שיחה.

התשובה לא הגיעה במהרה. הוא כנראה מעניין בפרופיל שלי, שוקל אם שווה בכלל להמשיך שיחה עם 'ילדון' שכמותי.

'קצת חולה. קצת עצוב. יושב בבית, רואה טלוויזיה, מקשיב לגשם'. מצד אחד, אין הבעת עניין ברורה. מצד שני, יש שיתוף.

צריך כאן שובר שגרה. אני זוכר כמה שיחות כאלו יכולות להיות מתישות וחסרות תוחלת. 

'מקווה שיש לך משהו חם לשתות. הייתי ממליץ על סחלב, הולך יופי עם הגשם שבחוץ.

והנה משהו לחיוך- איש אחד הולך לרבי, וקורא אליו, 'רבי, רבי', אז הרבי מוציא אקדח, ויורה בו!'  בדיחות קרש. האיוולת כגורם בידורי.

מכאן, או שהוא חותך- ואני מבין שאין כאן בסיס לדו קיום, או שקראתי נכון את העיניים האלו, שהומור נצץ בהן.

'גרוע! יש לי אחת גרועה יותר. איש אחד הלך הלך הלך, נפל לבור. הלך הביתה, הביא סולם, ויצא מהבור'  צודק. הרבה יותר גרועה. אבל לגבי כל השאר- מרגיש די טוב!

התכתובת בינינו נמשכה עוד מספר התמסרויות פינג-פונג חביבות, לפני שביקשתי לשמוע את הקול של דורש החיבוק הארווווך. והוא הסכים. וקולו היה חם ומלטף, ובלי שהיה מולי, הוא הצליח לגרום לי להרגיש קרוב. ובלי ששמתי לב, קרוב לשעה שלמה עברה בשיחה עם האדם הזר הזה, 'סברס', שהיה מלא קוצי הגנה- אותם הרגשתי בלי סוף בין שורות מילותיו, אך מדי פעם הצלחתי להציץ דרך קולו, ולשמוע אדם מעניין מאוד, שכפי שהצלחתי להבין ממנו, באמת מחפש פשוט מאוד- חיבוק. ארוך. ארווווווך. הוא הרשה לעצמו לספר על מפגשים פחות מוצלחים שהיו לו עם 'צעירים' בני גילי, וחיפושיו אחר גברים מבוגרים יותר. הוא סיפר על כך שעולם הגברים עדיין יחסית טרי עבורו. הוא סיפר על הכרויות שחשב שיצליחו, אך 'התפוצצו' בפניו. והזמן טס, בלי לשים לב בכלל. ולפתע הרגשתי בנוח להיות מעט חצוף, ולשאול מה הכתובת שאני צריך להכניס בתכנת הניווט, כדי להגיע אליו. הוא חולה, לי יש סחלב להכנה, והשיחה שלנו די מרתקת. אני לא מכוון לשום דבר פרט לשיחה, הבטחתי לו, ולכך בדיוק התכוונתי. הסברס התלבט מעט, ולבסוף התרצה. ושעה גשומה וארוכה לאחר מכן, החנתי בחנייה מול ביתו של הבחור.

עדכנתי אותו שהגעתי, דילגתי במהירות בין השלוליות וטיפות הגשם, ועליתי במדרגות לדירתו. השעה הייתה מעט אחר חצות. כל כך הרבה זמן שלא יצרתי אינטרקציה חדשה עם גבר זר, לא מוכר, וליבי הלם במהירות. איכשהו הצלחתי עדיין לשדר רוגע ונינוחות.

הדלת נפתחה, וזוג עיניים מחייכות הביט אליי, והזמין אותי להכנס. לעיניים הללו היה מחובר ראש עם מבט נעים, חצי חיוך, וקרחת בוהקת. העיניים הביטו אלי מעל גוף שרירי ורחב, עטוי חולצה פשוטה, ארוכה ולבנה, ששידרה יותר מהכל ביתיות רגועה. 

'סברס'

'מנגלור. נעים מאוד'.

'קודם כל- חיבוק! ארווווך!'

וחיבקתי את הגבר הזר, החסון. ספגתי בשמחה את החיבוק שלו, שהייתי צריך, ושלחתי אנרגיות חיוביות בחיבוק החוזר שלי אליו. גם הוא היה צריך את זה. מכאן ואילך התפתחה שיחה נעימה וידידותית, בה אני מזכיר לעצמי את 'בין השורות' שחשתי ממנו כבר בשיחה המוקדמת- הקוצים שם מסיבה מסויימת, וכדאי לגשת לאדם הזה בעדינות קלה, ולא להכביד עליו. דיברנו על החיים. ועל מערכות יחסים. ומשפחה. ועבודה. האזנתי לו, מרותק, כיצד בפשטות קלה האדם פורש בפניי, כבר בהיכרות ראשונה, את מכלול תכונותיו, מחשבותיו, ואופן ההתייחסות שלו לעולם שסביבו. והבנתי בבהירות מדהימה כיצד אנשים אחרים יכולים להיבהל מעודף המידע הזה, ולהתרחק, ולגרום לקוצים נוספים לצמוח על גופו הנאה של הסברס.

סיפור חיים מעניין יש לו, לסברס. כמוני, הוא נחשף למין הגברי בשלב מתקדם יחסית של החיים. גם מערכות היחסים הראשונות שלו היו על גבול ההרסניות. הוא שמר את החיים שלו לעצמו במשך כל כך הרבה זמן, עד שהיה על סך התמוטטות- ואז למד לשחרר. לא לאגור. והפתיחות המלאה הזו, שאני סופג ממנו (כבר... שעתיים! מרגיש כמו עשר דקות...) היא התוצאה של אותו תהליך. תוך כדי, שלפתי אבקת סחלב, עליה דיברתי מוקדם יותר. הוא הופתע, ושנינו שתינו בשתיקה מחוייכת את המשקה החם. 

הקפדתי לשמור מרחק. זה הטריק עם סברסים. לא ניגשים ישירות, כי אז מכירים מקרוב את הקוצים. נתתי לשיחה לרכך את קשיחותו. אין לי שום כוונה להיות עוד אחד מאלו שמתקרב אליו, מבין שיש לו עסק עם 'הדבר האמיתי', נבהל ובורח כל עוד נפשו בו. מעולם לא הייתי כזה. ברגע שאדם מביע עניין בכל דבר שהוא יותר ממשחקי מיטה, תמיד אפשרתי את זה. חוץ מזה, הוא הבהיר שאין לו כוונה לכל דבר שהוא מעבר לשיחה הלילה.

עוד שעה עברה. סיפרתי על ההולכת על ארבע, ומעט על חובב הג'ירפות. סיפרתי על העבודה כפוית הטובה. שמעתי ממנו על שבועיים ראשונים כחסר עבודה, לאחר שמקום העבודה שלו נסגר. למדתי ממנו על נסיונות מרים עם גברים, לא מעט שכאלו. שמעתי נימת התרגשות בקולו, כשדיבר על הפרידה מהאחרון אותו הכיר. החמאתי לו על הפתיחות, והגישה לחיים, וחייכתי כלפיו, הרבה. קראתי את עיניו, שסיפרו לי שהוא חושש, אך לא חושש לנסות. הוא ינסה להתקרב לידיים המושטות שאגיש לו. הוא אולי יפגע בתהליך, אבל הוא לא יימנע מלנסות שוב. ובאותו הרגע החלטתי שאני לא אהיה האדם שכמו כולם, ייעלם לאחר שקיבל את מבוקשו. יש כאן משהו שמסקרן אותי, מעניין אותי, הרבה מעבר לעיניים בורקות וחזה שרירי וקול מלטף...

לא שמתי לב מתי הוא הספיק להתקרב אליי. הוא חייך כלפיי, והזמין אותי לחיבוק גדול וחם נוסף. נעתי לכיוונו. כעת, הקוצים היחידים היו זיפים צעירים על לחייו. גופו עטף את גופי, ידיי הקיפו את גופו, ומקץ שתי דקות ארוכות של חיבוק, ומבט קצר בעיניים, שפתיינו נפגשו.

העברנו יחד את הלילה, חבוקים אחד בזרועות השני, במקטעי שינה קצרים וטרופים.

מעטים הלילות שעברו מאז, בהם לא ישנו חבוקים אחד בזרועות השני.

כך פגשתי את מי שהפך להיות בגלגול הבא שלו, נהרי.

שנה טובה, לכל הקוראים, העוקבים, המנויים, האורחים לרגע, מי שהשאיר תגובה, ואלו שרצו להשאיר תגובה, אבל התביישו. לאלו שהזדהו עם הסיפורים, וליוו אותם רגשית, ולאלו שעבורם הבלוג מהווה הצצה לעולם אחר, רחוק וזר. חג שמח.