"אז, מהתחלה. לא הבנתי מה אתה אומר לי כאן".

אחותי הגדולה שיחקה בשיער, שלחה אליי מבט, והרימה גבה. כמה שעות לאחר תחילת הצום, ואנחנו עדיין בסביבות העשרים שעות עד שיום הכיפורים יסתיים. אין לאן לברוח וכיצד להתחמק. חוצמזה, זו אפה, עם האף הגדול, שמריחה אח מצוברח מרחוק. החובב נשאר בתל אביב, אפיקורס שכמותו, עטוף בשני הורים, כלבלב צמרירי, וארסנל סרטים גדול.

ההולכת על ארבע התמקמה על השטיח האפור, בשיפולי המיטה. היא כבר הבינה שהיום לא יהיו ריצות בסלון עם 'צמר' הקטן.

אפה המתינה. נשמתי עמוק, והתחלתי לחזור אחורה בזכרון, לאותו לילה באמצע ספטמבר. היא לא תוותר לי, אחותי הגדולה. התחלתי לספר.

כמה ימים הסתובבתי בהרגשה לא נעימה. לא טוב לי. לא כיף לי. אני מתעורר בבוקר, והשעון שבראשי כבר מתחיל לחשב את השעות עד לסוף היום, לראש על הכרית, עם עיניים עצומות. 

לא רבנו, אני וחובב הג'ירפות. לא היה שום ויכוח. לא היה משהו שהצית את הנשימות הקצרות והמאומצות שלי, את חריקת השיניים הלילית שהתחדשה, את העצבנות הלא מוסברת. אבל הם קרו, ולא ידעתי איך להתנהל בנושא.

חצות, והחובב חוזר מהעבודה. שלא כרגיל, הוא מוצא אותי עירני ועסוק, מבריק פינות נסתרות ונידחות במטבח הקטן שלנו. "הכל בסדר", עניתי לשאלתו ולפניו המבולבלות. "למה שמשהו יהיה לא בסדר? מה גורם לך לחשוב שמשהו שונה?" עניתי בחוסר סבלנות על שאלתו החוזרת, ואפילו לא היישרתי אליו מבט. כמובן שהכל לא בסדר. יש לי לבה רותחת בפנים, שרק מחכה להתפרץ. אני מחפש כל דרך להרגיע את עצמי, ואם הוא ילך לישון, החובב יקבל בבוקר את הדירה מצוחצחת כפי שמעולם לא הייתה.

המשכתי בנקיונות. נותרתי בגבי אליו. הוא הניח שתי כוסות על השולחן, וניחוח הויסקי סובב אותי מייד.

"שב", הוא ביקש. חיסלתי את הכוסית ברגע. הוא חיכה, והלבה החלה לזרום במעלה הגרון. 

"מה אנחנו עושים יחד?" שאלתי, ולא איפשרתי לתשובה להגיע. "תראה אותנו. זומבים של החיים, מתקדמים מיום ליום בלי להגיע לשום מקום, בלי תכנון, בלי כיוון, בלי הדדיות ושפה משותפת. מתי לאחרונה ניהלנו שיחה נורמלית? מתי עשינו משהו ששנינו אוהבים, בלי שנוציא אחד לשני את המיץ? אנחנו שני קווים מקבילים שלא נפגשים, פרט לצפייה משותפת בסרטים מצוירים! אפילו מגע אין לנו, חיבוק, נשיקה..."

החובב רוקן את הכוסית. "אני לא מסוגל להיות איתך באינטימיות כשאני לא מרגיש שאתה עושה מספיק לזוגיות הזו, או שאכפת לך."

הר הגעש הפנימי שבי שחרר קיטור. "מה עוד אפשר לעשות לטובת הזוגיות הזו? אנחנו בכלל בני זוג? אתה מלטף את 'צמר' יותר מאשר אותי! זוגיות היא גם מגע, ובלעדיו, למה לי להשקיע בזוגיות הזו? אתה אומר שאני מעיק עליך עם מין, רוצה יותר ממה שאתה רוצה, אבל בהשוואה לאפס הרצון שלך למגע, וודאי שאני רוצה יותר. אני רוצה משהו!"

החובב לא רגיל לשמוע אותי מתפרץ ככה. לא ברור אם היה מוכן לזה. "זה טורף הפרגיות שהרעיל אותך, נכון? ידעתי שהחברות המחודשת הזאת שלכם רק תעשה צרות. קלטתי את זה עוד בחתונה של ארך הרגליים."

"זה לא קשור אליו. זה לא קשור לחוסר שביעות הרצון שלך, וזה לא קשור למשפחה שלי, שלא ביקרת אותם כבר חודשים, ולא הגדר, שכל כך זילזלת בה ולא במתנת יום השנה שלנו, בה בכלל לא נגעת, וזה לא קשור לזה שאתה אומר לי שאני צריך להרוויח יותר כסף, כשאתה בעצם זה שמבזבז כל כך הרבה, ולא קשור לזה שאתה מאשים אותי בכל דבר שקורה לך בחיים, כשאתה בכלל לא מאמין שיכול להיות שאולי זה טוב... זה לא קשור לשום דבר מזה! הייתי יכול להיות עני מרוד, ללא משפחה או חברים, תלוי רק במערכת היחסים הזו, וזה היה בסדר- אם רק הייתי יודע לענות על השאלה האחת הזאת - מה, לעזאזל, אנחנו, עושים, יחד?"

החובב בהה באוויר. ואז הוספתי בשקט, "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד".

שתיקה. סיגריה ניצתה. "אתה בורח מהחיים האמיתיים. אתה סוף סוף במערכת יחסים רצינית, ואתה נבהל ממנה!"

"ניסינו את הכיוון הזה, להזכירך, לפני שנתיים וחצי. שכנעת אותי שאני נבהל מהזוגיות שלנו. אני כבר לא בטוח שזה נכון גם היום. ואיך אתה יכול לקרוא לזה מערכת יחסים רצינית, כשהיא מתבססת על חוסר יציבות? מה רציני בה?

החובב נפנף בידיו את מילותיי האחרונות."כל מה שקנינו והוצאנו, הסכמת לזה".

בבית משפט, החובב היה צודק. בעיניים שלי, הוא ביצע כעת סחטנות רגשית.

"נגיד שאתה צודק. איך תסביר שבמשך שנתיים יחד, שנינו עובדים, ללא גרוש בחסכון? עזוב, אל תענה לי. אני מכיר את התשובה האוטומטית שלך, שאני צריך להרוויח יותר. אני חושב שהיית צריך לחיות עם אוליגרך מליונר", הוספתי בשקט.

"אתה לא יכול לעזוב", אמר לי החובב בפסקנות. "חתמנו על חוזה, השקענו בסידור של הדירה לא מעט כסף, אתה מחויב להשאר כאן. מצידי, נחיה כמו שותפים, כל אחד יישן בחדר אחר".

גיחכתי. הוא המציא לנו זוגיות עסקית כלכלית. "אני לא רוצה להשאר כאן", אמרתי בשקט.

החובב נראה מבוהל, ועבר לטקטיקה אחרת, מאיימת. "אני לא ארשה לך לעשות דבר כזה! הצ'קים שנתנו לבעל הדירה הם שלך, אתה חייב לשלם אותם! אני אתבע אותך! לא ארשה לך פשוט לעזוב אותי באמצע חוזה!"

"אז תעזוב גם אתה את הדירה. תעזוב את תל אביב".

"אתה לא יכול לגרום לי לעזוב את העיר שאני אוהב", החובב שיחק על מצפוני, "אתה תחזור להורים שלך, שגרים קרוב יחסית, ויש לך את המקולפת, אבל מה לי יש? ההורים שלי גרים בצפון, אני לא אוכל להמשיך לעבוד במרחק גדול כל כך, ומה אעשה עם כל הרהיטים שיש לנו כאן? מה אתה מצפה, שאני פשוט אזרוק את הכל?"

"ההורים שלך יעזרו לך, כמו שהם עשו תמיד, כמו שעזרו לך לפני שאני נכנסתי לך לחיים. לך אני לא דואג".

החובב נפל לכסא, מובס ועצוב. הוא הרים את ראשו ואמר בקול שקט וילדותי ורך-

"אבל, מנגלור... אני... אני... אני לא רוצה שתלך!"

הסתכלתי לו בעיניים. חובב הג'ירפות, המכובד, הרציני, הבוגר הילדותי והקשוח, סדק את השריון העבה שלו, ונתן הצצה לילד הקטן שבו, שפשוט... צריך חיבוק.

חייכתי אליו. חיבקתי אותו. נישקתי אותו. שמחתי אליו. "אנחנו נעבור את זה, נכון, מנגי?" הוא לחשש אל תוך אוזני. ואני, שפתאום גיליתי שהלבה הרותחת שבי קפאה לגוש מוצק, התאמצתי להנהן קלות. את הלילה העברנו חבוקים זה בזרועות זה.

"אוקיי, זה היה לפני עשרה ימים. מה קרה מאז??"

קשובה במיוחד, אחותי הביטה בי.

הפה שלי מתחיל להתייבש. עוד 18 שעות לסוף הצום.