שלום, אמיר.
אני מביטה בכל מה שמאחוריך ורק לא בך, למען האמת אתה מעט מפחיד אותי בשעה הזו.
יש שם תמונה של אישה זקנה שמביטה מהחלון על נערה יפה שעומדת באמצע הרחוב.
נכון שאתה אוהב אותי? אתה פשוט מחכה לטיפולים שלי.
אתה הכי יפה כשאתה מגלגל עיניים
למה אתה חושב עליי בטון הזה? אחרי הכל אני משלמת לך. אתה אמור להיות חביב.
אני מדברת, ומדברת, ומדברת.
למה אתה לא מטיח בי את האמת בפנים?
אני יודעת את התשובה. אני יודעת מה אתה אמור לאמר.
אך אתה שותק.
המבט הריק הזה בעיינים שלך לא יספק אותי. לא מספק אותי.
אני קמה מהכיסא. נמאס לי לשבת. אתה מרים גבה.
דבר!
אני כאן! תצעק, תרמס, תשאג, תעליב, תמוטט.

שכח מיחסי מטפל-מטופל! שכח מנימוסין ומביוקרטיה!
ה...אדישות הזו, הקרח הזה שאתה מעלה על הפנים שלך בלית ברירה.
קצוות חיוך על שפתייך. למה חיוך?

אנחנו דומים מדי ולהערים עליי לא תוכל.
אני יותר מדי בשליטה בשביל זה.
אל תחייך. אתה מכעיס אותי.
אני מפנה אלייך את הגב. לא בטוחה שאוכל להסתכל עוד במבט הזה.
אני מסתובבת חזרה אבל לא מביטה בך אלא בתמונה.
למה הזקנה מתגעגעת? לילדות? לתמימות? לחוסר הפחד?
אני נשבעת שאם תמשיך לשתוק אני אפסיק לשלם.
אני אקלקל את המוניטין שלך. אני אקלקל אותך.
אני מנסה ליישר אלייך מבט אך נשברת באמצע.
כל מה שמפריד כרגע ביני לבינך הוא בסך הכל שטיח זול, שבטח קנה לך אחד האקסים.
אני יכולה בקלות לדלג מעל השטיח ולהנחית על לחייך סטירה, שתצלצל בכל המשרד האפור והעגום הזה.
עדיין שותק.
יודע מה, לא חשוב.
כבר טיפלתי בעצמי ואני יודעת טוב מאוד איך לשמור בבטן.
אני לא צריכה את המבטים הריקים האלה.
אני רואה שאתה לא מקשיב.
מקבל כסף אבל לא מקשיב.

כפוי טובה. כולכם כאלה.

"שירה? הזמן שלנו נגמר."
קולך עמוק והוא מעורר בי רצון עז לרוץ הרחק ממשרדך, הרחק מהתמונה ומהבור העצמי שהשארתי באמצע החדר.