יום.
אחר-הצהריים.
פארק.
ספסל בין שני עצים ועליו זר א', שתי רגליו על הקרקע והוא נשען עם מרפקיו על ירכיו, בטחונו ואדישותו מופגנים.
זר ב' נכנס, אוחז בכובעו שעל ראשו. מתיישב על הספסל רגל על רגל בשפת גוף מהוססת ומניח את כובעו לידו.
שתיקה.
זר ב': מה מזג האוויר היום?
זר א': טוב.
זר ב: טוב?
זר א': טוב.
זר ב': יופי. לא יֵרֵד גשם?
זר א': לא יֵרֵד.
זר ב': לא יֵרֵד?
זר א': לא יֵרֵד.
זר ב': נפלא. ושמש?
זר א': יֵשנה.
זר ב': יֵשנה?
זר א': יֵשנה.
זר ב': נהדר. והשעה?
זר א': כמעט שקיעה.
זר ב': והזריחה?
זר א': מזמן עברה.
זר ב': ומחר?
זר א': תהיה גם.
שתיקה.
זר ב': ובעוד שנה?
זר א': אותו הדבר.
שתיקה.
זר א' שולח ידו אל כובע השני וחובש אותו, מזדקף לכדי השענות על הספסל ומעבר לישיבה שהייתה ישיבת זר ב' באותו הזמן שזר ב' עובר לישיבה שהייתה ישיבת זר א' אך ניתן להרגיש את חוסר בטחונו על אף הישיבה.
שתיקה. 

זר א': מזג האוויר מדרדר.
זר ב': מדרדר?
זר א': מדרדר. אולי אפילו יֵרֵד גשם.
זר ב': יֵרֵד?
זר א': יֵרֵד.
שתיקה.
זר א' מותח גבו ונעמד.
זר א': השמש נעלמת והשעה מתאחרת, השקיעה פוצחת והזריחה תתאחר ובעוד שנה כשנשב על ספסל נראה את העולם מתפרק. הירח יזרח בשעת החמה והשמיים יהפכו ורודים לפנות בוקר, החיות ימסו אל תוך כובעים ובני האדם יהיו שרצים נחותים. כוכבים יזרחו מלמטה בכלל והאדמה תשען על גבי העננים, הפרחים יגדלו כלפי הקרקע ולא מתוכה והנחלים יזרמו מתוך הימים ולא אליהם, הבגדים ילבשו את עצמם ואנחנו נתהלך ערומים כביום היווצרנו. המכוניות יעמדו על רגליהן והכבישים יהפכו כיוונם, ציורים יקרעו ותמונות יתלשו, מכחולים יצבעו בדם ודם יצבע בכסף. מילים יאמרו מן הסוף להתחלה והשירים יושרו מן הפזמונים, האבלים ירקדו בלוויות והחוגגים יתאבלו במסיבות, בעיתונים יצויינו החיים ואת הספרים יכתבו המתים, למספרים יהיה סוף ולדרכים לא תהיה התחלה. קירות הבית יעוטרו שלשלאות וברחובות יתלו הגופות, בעוד שני הזרים ישובים על ספסל ומנהלים שיחת-לא-חולין.

זר א' מוריד את הכובע ומניחו על הספסל. מניד בראשו לזר ב' ויוצא מן הבמה.
זר ב' חובש את כובעו ומיישר את מעילו שהתקמט בינתיים מן הרוח.