בלדה לסיגריה:
אם הייתי מעשנת הייתי מדליקה
אחת, שתיים, שלוש, ארבע
רק בשביל להפיג כל איזו תחושה
ורגש מתוך נפש עמוסה

הגג לא ממשש את הפוטנציאל שלו

יום.
אחר-הצהריים.
פארק.
ספסל בין שני עצים ועליו זר א', שתי רגליו על הקרקע והוא נשען עם מרפקיו על ירכיו, בטחונו ואדישותו מופגנים.
זר ב' נכנס, אוחז בכובעו שעל ראשו. מתיישב על הספסל רגל על רגל בשפת גוף מהוססת ומניח את כובעו לידו.
שתיקה.
זר ב': מה מזג האוויר היום?
זר א': טוב.
זר ב: טוב?
זר א': טוב.
זר ב': יופי. לא יֵרֵד גשם?
זר א': לא יֵרֵד.
זר ב': לא יֵרֵד?
זר א': לא יֵרֵד.
זר ב': נפלא. ושמש?
זר א': יֵשנה.
זר ב': יֵשנה?
זר א': יֵשנה.
זר ב': נהדר. והשעה?
זר א': כמעט שקיעה.
זר ב': והזריחה?
זר א': מזמן עברה.
זר ב': ומחר?
זר א': תהיה גם.
שתיקה.
זר ב': ובעוד שנה?
זר א': אותו הדבר.
שתיקה.
זר א' שולח ידו אל כובע השני וחובש אותו, מזדקף לכדי השענות על הספסל ומעבר לישיבה שהייתה ישיבת זר ב' באותו הזמן שזר ב' עובר לישיבה שהייתה ישיבת זר א' אך ניתן להרגיש את חוסר בטחונו על אף הישיבה.
שתיקה. 

זר א': מזג האוויר מדרדר.
זר ב': מדרדר?
זר א': מדרדר. אולי אפילו יֵרֵד גשם.
זר ב': יֵרֵד?
זר א': יֵרֵד.
שתיקה.
זר א' מותח גבו ונעמד.
זר א': השמש נעלמת והשעה מתאחרת, השקיעה פוצחת והזריחה תתאחר ובעוד שנה כשנשב על ספסל נראה את העולם מתפרק. הירח יזרח בשעת החמה והשמיים יהפכו ורודים לפנות בוקר, החיות ימסו אל תוך כובעים ובני האדם יהיו שרצים נחותים. כוכבים יזרחו מלמטה בכלל והאדמה תשען על גבי העננים, הפרחים יגדלו כלפי הקרקע ולא מתוכה והנחלים יזרמו מתוך הימים ולא אליהם, הבגדים ילבשו את עצמם ואנחנו נתהלך ערומים כביום היווצרנו. המכוניות יעמדו על רגליהן והכבישים יהפכו כיוונם, ציורים יקרעו ותמונות יתלשו, מכחולים יצבעו בדם ודם יצבע בכסף. מילים יאמרו מן הסוף להתחלה והשירים יושרו מן הפזמונים, האבלים ירקדו בלוויות והחוגגים יתאבלו במסיבות, בעיתונים יצויינו החיים ואת הספרים יכתבו המתים, למספרים יהיה סוף ולדרכים לא תהיה התחלה. קירות הבית יעוטרו שלשלאות וברחובות יתלו הגופות, בעוד שני הזרים ישובים על ספסל ומנהלים שיחת-לא-חולין.

זר א' מוריד את הכובע ומניחו על הספסל. מניד בראשו לזר ב' ויוצא מן הבמה.
זר ב' חובש את כובעו ומיישר את מעילו שהתקמט בינתיים מן הרוח. 

מעולם לא הייתי אדם של שמות.

מכאן לשם [ופה ולא] הייתי תופס איזה שם ולוקח אותו איתי הרחק הרחק, 

מגדל ומטפח אותו עד שהיה עוזב אותי ויותר לא היינו מתראים [עד לאחרית הנצח].

בחלוף השנים חשבתי על הפלות השמות הרבות שביצעתי ונכנעתי לכאב פעם אחר פעם בלילות המאוחרים
[כשמפעם לפעם שם אקראי ניגש למיטתי ומוחה את הדמעות]

מעולם לא הייתי אדם של אהבה ושלל רב.

שמות רבים שחלפו תחתיי ולא זכו בעצמם מציפים את מחשבותיי ואני

איני מתחרט.

אני קמל ומתרפק על אמא מכורח ההרגל, כאילו הייתי ילד בעל שם שאהבה ושלל עוטפים אותו מכל הפינות.

ובחזרה למציאות.

בגיל 3 יוני כבר הצליח להוציא לכלב את העין.
כל שאר בובות הפרווה היו כבר מטופלות, חסרות ראש או רגל, ורק הכלב המטופש לא הסכים להיכנע.
יוני עבד עליו בכל דרך שהכיר:
בתחילה הוא ניסה לפתות אותו עם ממתקים, אבל הכלב המטופש לא הסתכל אפילו.
אחר כך ניסה לגשת אליו בנחמדות ולהתחיל אט אט לפרום את התפירה של העין שלו.
בגיל שנתיים בובת הפרווה הסכימה להתפשר ויוני הצליח סוף סוף להוריד לה את הראש,
אבל שתי העיניים נשארו במקומן, עיקשות וחיות.
יוני לא עמד להתפשר, והחל לקרוע בקפדנות כל פיסה קטנה מן הכלב המטופש.
הוא היה מדבר אליו בשקט בלילה, ובימים מחייך לאמא ואומר

שכן, השוקו טעים, אולי הכי טוב שלה עד היום, ואמא הייתה מחייכת וטופחת ליוני על הראש,
"זה יוני שלי".
ביינתים יוני שלה כבר הגיע לאזור האף והעיניים עודן חיות ומדברות אליו.
הוא שנא את הקול הזה שלהן, מטיף ודקיק.
בגיל 3 יוני כבר הצליח להוציא לכלב את העין.
בבוקר שלמחרת קם עם חיוך ניצחון,
לגם מהשוקו של אמא, אולי הכי טוב שלה עד היום,
קיבל טפיחה על השכם ונשיקה במצח,
ויצא לשחק בחצר עם עין מתה של כלב פרוותי מטופש בתוך הכיס. 

כשהילד אוכל במבה

הוא תחילה פותח את השקית

בסקרנות וציפיה לרשרוש

כתגובה

מוציא אחת אחת ומתרשם

טועם

נושם

עד שמסיים

והריח נשאר על

האצבעות הקטנות של

הילד

והבמבה מלווה אותו כל היום

ואולי זה

כי הילד לא רוצה להיפרד