היית מאמינה שהסתדרתי?
יש לי עבודה עכשיו. ואשה. ואת דניאל הקטן.
אני כבר לא הולך בפרדסים שכוחי-אל וקורא לך
כבר כמעט שנתיים שאני לא הולך בהם.
עכשיו אני מתעורר בבוקר, בלי בכי ובלי פאניקה
בלי מחשבות של איפה את יכולה להתחבא לי הבוקר
בלי מחשבות של במה טעיתי אתמול
בלי מחשבות.
מתרומם, נשיקה בלחי ללידיה, קם
חולצה אפורה עניבה סגולה
[עניבות אני עדיין לובש. כוחו של הרגל]
טוסטר משולשים שאף פעם לא אדע איך לנקות כראוי
טוסט אפור וחצוי באמצע, יותר טעים משלך.
"אבא, בוקר"
נכון, בוקר, דניאל. בוקר.

עכשיו
אני כבר לא חייב לנסוע על מהירות כל כך נמוכה
רק כדי שתוכלי להרפות מהיד שלי ולהרגע.
אני יכול להגיע למשרד במהירות, להכין קפה ולהתיישב ברוגע.
אני עובד ואני מרוכז.
היית מאמינה?
באמת אכפת לי.
באמת אכפת לי ממני.

כשאני מגיע הביתה אני לא דואג לסדר את הבלגן
כי כבר אין את אותו הבלגן שהיית עושה לי
וכשאני שוכב איתה אני כבר לא חושב עלייך
אולי מעט, רק פה ושם, ביתר זהירות.
כשאני חולם, אני לא חולם אותך.
היית מאמינה?
אני גם לא מדבר אלייך יותר במקלחת.
גם לא לפני השינה.
וגם לא בפני עצמי בלבד.
אני לא מדבר אלייך יותר, אף פעם.
היית מאמינה?