בגיל 3 יוני כבר הצליח להוציא לכלב את העין.
כל שאר בובות הפרווה היו כבר מטופלות, חסרות ראש או רגל, ורק הכלב המטופש לא הסכים להיכנע.
יוני עבד עליו בכל דרך שהכיר:
בתחילה הוא ניסה לפתות אותו עם ממתקים, אבל הכלב המטופש לא הסתכל אפילו.
אחר כך ניסה לגשת אליו בנחמדות ולהתחיל אט אט לפרום את התפירה של העין שלו.
בגיל שנתיים בובת הפרווה הסכימה להתפשר ויוני הצליח סוף סוף להוריד לה את הראש,
אבל שתי העיניים נשארו במקומן, עיקשות וחיות.
יוני לא עמד להתפשר, והחל לקרוע בקפדנות כל פיסה קטנה מן הכלב המטופש.
הוא היה מדבר אליו בשקט בלילה, ובימים מחייך לאמא ואומר

שכן, השוקו טעים, אולי הכי טוב שלה עד היום, ואמא הייתה מחייכת וטופחת ליוני על הראש,
"זה יוני שלי".
ביינתים יוני שלה כבר הגיע לאזור האף והעיניים עודן חיות ומדברות אליו.
הוא שנא את הקול הזה שלהן, מטיף ודקיק.
בגיל 3 יוני כבר הצליח להוציא לכלב את העין.
בבוקר שלמחרת קם עם חיוך ניצחון,
לגם מהשוקו של אמא, אולי הכי טוב שלה עד היום,
קיבל טפיחה על השכם ונשיקה במצח,
ויצא לשחק בחצר עם עין מתה של כלב פרוותי מטופש בתוך הכיס. 

שמח לייייייייייייייייייייייי

[בטח זה ישתנה ממש עוד מעט אז למה לא לציין את זה מדי פעם.]

[אם אבקש ממש חזק ואתעקש ואצעק עד שלא יוכלו שלא לשמוע, אתה תבוא ותקבל אותי, איתי בכל כולי?]

[אתה אומר שכן ומאמינה לך שכן. אני פשוט לא מאמינה לעצמי. ומתכלנת. ונתלית. {זה לא מגיע לך.}]

אני רוצה לבנות עוד קירות
רק ליתר ביטחון
[ 23.4 - אהבה שלי. נסתדר.]

זה סיפור על ילדה שהלכה ביער וראתה גדע עץ שנגדע אך לא מזמן
שנישקה את הגדע וציירה על הגדע
וישבה על הגדע עד שנהיה עץ גדול
שפירותיו היו צבעים, טושים ועפרונות
והילדה שישבה על העץ הגדול
הגיעה עד לשמיים ועד לכוכבים

אָת הבניין מהלגו שיבנה הילד האוטיסט של השכנה.

[נורא יפה אבל נבנה בלי הרבה מעבר]