מדריך ההישרדות של ההוא - החיים על פי טמבל

היא עומדת מולם, מנסה להגיד משהו. היא הוציאה אולי הברה אחת מהפה שלה - והתייאשה. יושבים מולה, או לפחות אמורים לשבת, שלושים ושישה ילדים שבלשון המעטה, לא ממש שמים עליה. היא יכולה לנסות לעשות הכל, את כל הדרכים שלימדו אותה בסמינרים, את כל המילים ששיננה בהשתלמויות, אבל בכל מקרה - תמיד תתקל בצחוק מלגלג במקרה הטוב, או פשוט בהתעלמות במקרה הנפוץ יותר. קשה, קשה, להיות מורה מחליפה.

"תלמי-", היא התחילה. אבל אז היא ראתה את ההוא צוחק, ואת ההם הולכים מכות, ואת ההיא שרה, ואת ההם צועקים - והשתתקה בחזרה. היא נאנחה. בעיניים שלה עמדו דמעות. הם לא יכולים לראות שהם פוגעים בה? הם לא יכולים לראות אותה בוכה?

הם בשלהם. הם בטח נורא נהנים ככה, והיא מורה מחליפה. זאת הפעם הראשונה והכנראה האחרונה שהיא תיכנס לכיתה הזאת. כשהיא רואה אותם משתוללים, רצים, צועקים, היא מלמלת לעצמה להירגע. "עוד מעט כל זה נגמר". הם מרשים לעצמם, מרשים לעצמם הכל. כשהיא מצליחה להשחיל משפט, הם מתקילים אותה בשאלות חכמולוגיות. ולה אין מה לענות. במבט שלה יש עצב, כל כך הרבה עצב. אם הם רק היו מסתכלים, הם היו רואים.

אבל הם לא מסתכלים. וכשלא מסתכלים, גם לא רואים. עוברות ארבעים וחמש דקות, והיא יוצאת מהכיתה. כשהיא נכנסת לחיפושית הישנה שלה ומדליקה סיגריה, ושמה את האלבום הרגיל של הזמרת עם הקול העבה והעצוב, היא מרשה לעצמה לבכות. עכשיו, כשהיא מאפרת על הכביש ושוקעת בתוך המנגינה, היא מנסה לשכוח בכל הכוח את ההשפלה שלה, כשהיא, אישה בת כמעט ארבעים ושבע, עמדה מול ילדים ונרמסה על ידם.

כשהיא החנתה את הרכב, אחרי שבעה סיבובים בכל השכונה המוזנחת כדי למצוא חנייה, היא חשבה לעצמה שלהיות מורה זה אולי לא הייתה העבודה שהיא חלמה עלייה. זאת הייתה עבודה דורסנית, קשה, משפילה. לבניין שלה אין מעלית, היא עלתה את חמש הקומות במדרגות ומילמלה לעצמה שעוד מעט היא תגיע לבית שלה, ותשתה כוס תה חם. "ים כחול...", היא אמרה לעצמה בניסיון להירגע, "ים כחול... ים כחול...".

***

בסיפור שלמעלה ניסיתי להיכנס לראש של מורה אחרי שהיום ראיתי את המורה שלנו כמעט בוכה בשיעור, מסתכלת על הכיתה במין מבט עצוב כזה שעשה לי צמרמורת.

אם מישהו אהב, שימליץ :)

***

עריכה: ווהו המלצת העורך, תודה למי שהמליץ! אמא תהיה גאה בי XD

"העובדים הזרים הם עבריינים. הם שוהים בארץ בצורה לא חוקים ולכן יש לגרש אותם".

מה שנכון נכון. העובדים הזרים שוהים בארץ בצורה לא חוקית. באמת צריך לגרש כל אחד מהם שנמצא בארץ בצורה בלתי חוקית. אנחנו לא מדינת הגירה.

"מצוין! אנחנו מסכימים. אז למה בעצם אתה כותב את הפוסט הזה אם אתה תומך בגירוש?".

הו, זו בדיוק הנקודה. אני מסכים איתך עם הקביעה שאת העובדים הזרים יש, עקרונית, לגרש. אבל אני לא מסכים עם הקביעה שמתבקשת ממה שאתם מתכננים לעשות, שילדי העובדים הזרים אחראיים לפשעים שהוריהם עשו.

מה אתם בעצם מתכננים? לגרש את אלף ומאתיים ילדי העובדים הזרים, שנולדו כאן בארץ וגדלו בא, בגלל שהוריהם הגיעו לכאן בצורה בלתי חוקית. האם ילד אשם בפשעיהם של הוריו? לפי החוק הישראלי, לפי התנ"ך שאותו אלי ישי בוודאי כל כך מעריך ("אבות יאכלו בוסר ושיני ילדים תקהנה"), ולפי המוסר הבסיסי של כל בן אדם בעולם - לא. פשוט מאוד לא.

כל פשעם של 1200 הילדים האלו הוא העובדה שנולדו למשפחה שנמצאת כאן בצורה בלתי חוקית, ולא למשפחה שנמצאת כאן בצורה חוקית. לפעמים אני שואל את עצמי, מה היה קורה אם אני, בתור נער, לא הייתי נולד למשפחה שמבוססת בארץ ונמצאת בה בצורה חוקית, אלא למשפחה שנמצאת כאן בצורה לא חוקית? היו מגרשים אותי, בגלל שהורי פשעו. היו מנתקים אותי מהמקום שבו נולדתי, משלחים אותי לאפריקה, מפרידים אותי מהחברים שלי ומכל הדברים שאני רגיל אליהם - וכל זאת בגלל שהגורל בחר שאני אוולד למשפחה הזאת ולא למשפחה אחרת.

"אז מה אתה רוצה לעשות? לגרש רק את ההורים ולהשאיר את הילדים?", הוא שאל בלגלוג.

אי אפשר לנתק ילד מהוריו. זה אפילו יותר אכזרי מלשלח אותם ביחד. ההורים ישארו עם הילדים.

הפנים שלו ממש זרחו. "אה-אה", הוא אמר, "העובדים הזרים יבינו שילד זה פוליסת ביטוח נגד גירוש, ואנחנו נתקע עם מאות ומאות אלפי עובדים זרים בארץ, שיתרבו ויתרבו".

דבר ראשון, אני לא מסכים עם המושג "ניתקע". זה חלק מהדמגוגיה נוסח אלי ישי, שמתאפיינת בקביעות שהעובדים הזרים מביאים מחלות וההומואים מביאים רעידות אדמה. ודבר שני, אני מאמין שמדינת ישראל צריכה לאמץ מדיניות הגירה קפדנית מאוד. צריך לגרש מעתה והלאה את העובדים הזרים הלא חוקיים - את כולם.

אבל הילדים - הילדים לא עשו דבר. את הילדים אסור לגרש. אסור להעניש ילד רק על כך שהגורל בחר שיוולד למשפחה שפשעה. אסור לנו להתדרדר לתהומות גזעניים וחלולים, עיוורים ומיושנים. אסור לנו לאפשר לדבר כזה לקרות.

(בדיוני)

"אמממ... סורי?", ניסה אדם מוזר להשיג את תשומת ליבה של נציגת המכירות בדלפק הקבלה של בית המלון הני יורקי.

"יס, האו כאן איי אלפ יו?", שאלה נציגת המכירות ברהיטות. נראה היה שהמוזר לא הבין אף מילה ממה שאמרה. "אמממ...", הוא גמגם ופנה לאשתו, "דפנה איך אומרים שוקולד באנגלית?", הוא שאל. אשתו חשבה לרגע. "שוקולד זה בינלאומי, לא?".

"יש סיכוי", הוא חזר לנציגת המכירות, "ווי דאס דונט יו דה שוקולד און מיי טייבל?", הוא שאל במה שהיה נראה לו שיא הרמה באנגלית. הבחורה ניסתה לרגע להבין את מה שאמר, "יו מין זאט' זר נו שוקולד און יור טייבל?". עכשיו המוזר התעצבן. "אמ, מותק, דונט להתחכם איתי, כן? כאילו, יה? יו דונט דה שוקולד און מיי טייבל!", הבחורה הסתכלה אליו במבט המום, "לא לא, אני לא מתכוון לנהל את השיחה הזאת ככה!", הוא אמר לאשתו בקול חסר סבלנות ואז פנה לבחורה, "מז זה השירות הזה, מותק?".

הבחורה האמריקאית המסכנה לא ידעה מה נפל עלייה. "סורי, מיסטר?".

"נו נו איי דונט וורקינג ככה!", הוא צעק, שלח יד אל קערת השוקולדים שהייתה על הדלפק וביחד עם אשתו שלקחה גם היא חופן לכל יד ועוד כמה לכיסים חזרו לחדר. "ככה מלון לא עובד!" הוא צעק בזמן שהוא לוחץ שוב ושוב על כפתור המעלית. ובועט בדלתה.

כן, זה אבא שלי. שלחתי מבט מתנצל לנציגת המכירות שעמדה המומה ואומללה, אבל אבא שלי כבר קרא לי. "רן, תיקח שוקולדים ובוא, ננסה להתחבר לאינטרנט האלחוטי של החדרים האחרים". נאנחתי בייאוש והלכתי אל המעלית. כמובן שלא לקחתי שוקולדים.

בחדר התחיל המופע הרגיל. אבא על המחשב הנייד, מאתר רשת אלחוטית, נכנס אליה, רואה שצריך סיסמא - ואז הפעילות המשפחתית של לנסות לפצח את הסיסמא - לא מצליח וממשיך. "רגע, רגע דוד", אמרה אמא שלי באיטיות כאילו היא עלתה על רעיון גאוני, "בוא נהרוס משהו בחדר, נגיד שזה היה ככה ונדרוש בתור פיצוי אינטרנט לחדר!".

"גדול!", אבא שלי התלהב, "בואי ננפץ את הברז!".

"היית מת", היא אמרה בהתחלחלות, "את הברז אנחנו לוקחים איתנו". אבא הנהן.

***

"טוב תראו", לחש אבא בזמן שעמדנו במסדרון האפל שמחוץ לחדר האוכל של ארוחת הערב, "מבצע 'בייקון לאבא' מתחיל. אנחנו הזמנו רק פנסיון חלקי, אבל שהאמריקקים האלה לא יחשבו שאנחנו פראיירים - אנחנו לא נוותר על ארוחת ערב. זה הולך ככה - מאחורי חדר האוכל יש דלת קטנה, אתה רן, נכנס לשמה ובוכה שאיבדת את אבא שלך. האמריקקים מרחמים עליך ואתה אומר להם שאתה רעב. הם נותנים לך אוכל ואז אני ומיכל נכנסים ואומרים 'בני, סוף סוף מצאנו אותך', האמריקקים מתרגשים ואנחנו אוכלים. ברור?". בטח שברור. לך.

***

ציטוט בציטוטים הנבחרים -