אני יודעת, אני יודעת, אמרתי לקירי שאני יעלה סיפור אחד בכול חודש , אבל אחרי שהעלתי את הסיפור של moonlight התעורר בי צורך עז להעלות מתישהו את ההמשך שכתבתי לסיפור הזה.
אז הסיפור הראשון היה בגוף שלישי, ואת ההמשך לסיפור החלטתי לעשות מגוף ראשון של הדמות הערפדית שלי. מה זה אומר? החלטתי שההמשך הזה ייכתב טוב יותר אם הוא יהיה בגוף ראשון שלה ולא בשלישי.
וזה הלך ממש טוב. לדעתי לפחות.
הוא כמעט 5 עמודים וחצי.
ואני מעלה אותו כי... יש ירח מלא בשמיים! ואני ממש אוהבת אותו! הוא תמיד מזכיר לי זאבים.
ובסיפור שלי הזאבים מדברים. הם יכולים לא אבל גם סדרת הספרים של ' הזאבים של גרייס' הזאבים מדברים.
ואני כבר באמצע של ' נצח' דיי חבל לי שזה הספר האחרון בסדרה. ממש התחלתי לחבב את הספרים האלה.
והיתאהבתי שם בדמות הכוכב פופ שהוא גם זאב במקרה *-* ( מי שקרא את שהות ונצח יודע על איזה דמות אני מדברת).
בכול אופן מקווה שתהנו ממנו. ( אלוהים איזה חת... אני ממש חורגת מההבטחה שלי ). טוב נו.
והסיפור מוקדש לקירי *-* ( תקרא מתי שנוח לך. בלי לחץ).
שכחתי לציין משהו- אני מקווה שתיאור הקרב כאן בין הזאבים היה בסדר פחות או יותר. אני דיי גרועה בתיאורים של מעשים וכאלה. אז אני באמת מקווה שזה סיפק את החוויה בסיפור. ( רק לא לסקול אותי באבנים אם התיאור לא יצא מספיק טוב).
נקמת הזאבים!
כפי שהם הבטיחו, חבורת הזאבים חזרה לנקום את מותם של חברם המת.
ידעתי שזה יקרה. זאבים לא מוותרים בכזאת קלות. הם יילחמו עד זום דם כדי לנקום באלה שחיסלו את אחד מחברם ללהקה.
הם מאוד נאמנים אחד לשני, ותמיד נשארים יחד. כלהקה. מלוכדים יחד בכול מצב.
אלה היו אחד מאותם חורפיים קשים שבהם הזאבים נעו בחוסר מנוחה ביערות, כועסים, חשדניים, רעבים, ורק מחפשים נקמה. לנקום באנשים או יותר נכון בערפדים שהעזו לתקוף את חברם ללהקה.
ואני הייתי מוכנה לקראתם. מוכנה בכול גופי לקרוע אותם לגזרים ולהרוג אותם סופית.
ציפיתי בהם מהבית שלי. הם נראו לא טוב. מעולם לא ראיתי אותם נעים ככה בעצבנות ביערות. הרגשתי שהם מחפשים משהו. שהם רעבים לנקמה. הם רוצים לנקום זה בטוח.
אבל אני לא אתן להם להרוג אותי. אני אלחם בחזרה כמו שרק ערפדים יודעים לעשות.
בבוקר אחד כשהתעוררתי, שמעתי לחשושים מוזרים, ונהמות רמות של זאבים. מה הם רוצים? ומה הם עושים מחוץ לבית שלי בשעה מוקדמת כול כך של הבוקר?
יצאתי החוצה לבדוק את העניין. מזלי שהשמש עדיין לא הספיקה לזרוח בשמיים. כי אם הייתה יוצאת לא הייתי יכולה לטפל בזאבים האלה.
על מפתן ביתי עמדו שלושה זאבים: אחד היה שחור עם עיניים כחולות ופרווה ממש עבה, השני היה לבן עם אוזניים מחודדות, חוטם יחסית ארוך, ופרוותו מזכירה לי את השלג הקר שירד מסביבנו, והשלישי היה אפור בגוונים של חום ומעט כחול.
הם כנראה חלק מלהקה שממנה יצא הזאב הבודד ההוא שאותו הרגתי מרוב רעב שהשתלט עליי.
הסתכלתי להם בעיניים, וראיתי את הרצון לנקמה בעיניים הכחולות זהובות שלהם.
זה לא הרתיע אותי כששאלתי אותם בטון קר '' מה אתם רוצים?'', והזאב השחור שכנראה היה ראש הלהקה שלהם נהם לעברי כשאמר '' נקמה!''.
נאנחתי. כמובן. נקמה. זה היה כול כך צפוי שזאת הסיבה שלשמע הם באו עד לכאן כדי להטריד אותי בדבר הטיפשי הזה.
'' נקמה מה?'' אמרתי '' נראה אתכם מנסים זאבים! אני אקרא לכם את הצורה!'' איימתי עליהם. אני לא פוחדת מהיריבים שלי. אם הצלחתי להרוג זאב בודד אחד, אז אין סיבה שלא אוכל להתמודד עם שלושה זאבים חלשים. הם כלום בשבילי. למעשה הם יכולים להיות ארוחת בוקר מושלמת בשבילי. אני מרגישה את הרעב מתחיל לגאות בתוכי. מעולה.
ואז שמעתי קול מתוך הבית קורא '' פסיכית! על מה כול המהומה שם בחוץ?'' שיט. אחי הערפד הטיפש התעורר. הוא אמור לישון עכשיו. זה בוקר. מה לעזאזל הצליח להעיר אותו בשעה כזאת של הבוקר?
'' חכו כאן'' אמרתי לזאבים, ונכנסתי בחזרה לתוך הבית שלי.
בזמן הזה השמש החלה לעלות, ואני הבנתי שאם אני אצא החוצה אני אשרף ואמות. אני מקווה שהזאבים האלה לא באמת מתכוונים לחכות לי שם. אני רוצה שהם ילכו. אין לי חשק להיכנס איתם לקרב שבו לא יהיו מנצחים.
ואז נתקלתי בו. באחי '' לא שמעת שקראתי לך?'' הוא אמר והביט בי. אני כתגובה עניתי '' שמעתי אבל הייתי עסוקה'' , ואז שאלתי '' למה אתה ער בבוקר? אתה אמור לישון. אתה ערפד לא בן אנוש יותר. לך לישון!'' אמרתי לו בתוקפנות, ואז הוא חייך לעברי כשאמר '' את לא אמורה לחלק לי פקודות פסיכית. כנראה ששכחת מי היוצר ומי היצירה כאן. אז אני אזכיר לך שאני יצרתי אותך ולא את אותי. והתעוררתי כי היו לי מלא מחשבות בראש'' הוא אמר לי את ההסבר שלו.
הרגיז אותי שהוא הזכיר לי את זה. איך אפשר לשכוח שהדפוק הזה הוא זה שיצר אותי והפך אותי לערפדית?
'' זה ממש לא משנה לי מי היוצר ומי היצירה! אתה לא אמור להיות ער בשעה הזאת. נקודה! תחזור לישון'' סיכמתי בקרירות.
ואז הבחנתי שהוא מציץ מעברי לעבר המרפסת '' מה עושים שם זאבים? איך הם הגיעו לכאן?'' הוא שאל, וחזר להביט בי במבט חשדני '' מה כבר עשית שמצדיק את התקבצות הזאבים במרפסת שלנו?'' לא אהבתי את המבט החשדני שהוא נתן בי. אני שונאת שחוקרים אותי.
אבל משום מה, למרות שזה נוגד את כול החוקים שלי, החלטתי לספר לו את האמת בלי התחמקויות מיותרות '' הם נמצאים כאן כדי לנקום'' אמרתי ישירות. הרגשתי משום מה שזה הדבר הנכון לעשות, כי אם הייתי מתחמקת זה לא היה ניגמר. לא שעכשיו זה יגמר כן?
'' כדי לנקום? על מה? מה בדיוק עשית להם שהם מחפשים נקמה?'' הוא החל לחקור אותי. הנה זה מתחיל חשבתי בתסכול.
ולפני שהספקתי לענות הוא הוסיף '' שוב תקף אותך הרעב פסיכית?'' מבטו ממש ננעץ בעיני השחורות.
רציתי באותו הרגע להרוג אותו. אני ממש לא אוהבת שחוקרים אותי על דברים שלא קשורים לאף אחד. אני הרגתי את הזאב לא הוא. אני הייתי רעבה לא הוא. וזאת לא אשמתי שהזאב הארור ההוא שהרגתי היה היחידי בסביבה. כמובן שאם היו אנשים או בעלי חיים אחרים לא הייתי מתקרבת אליו בכלל. אבל זה לא קרה. והוא היה היחידי שם. והייתי רעבה.
'' אל תנסה לחפש אשמים בסדר? אני מתערבת איתך שאם היית רעב, ולא היה אף אחד בסביבה מלבד הזאב , גם אתה היית הורג אותו! אז אל תעשה לי בעיות. עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות כדי לשרוד. ואני כבר אטפל בזאבים האלה'' אמרתי לו בקול עוד יותר תוקפני מקודם. הוא ממש הצליח להוציא אותי משיווי משקל. זה טוב בעצם. ככה אני אבוא מחוממת לזאבים האלה.
הוא עזב אותי לנפשי, וחזר לישון. השמש כבר עלתה בשמיים. לא יכולתי לצאת החוצה. אבל גיליתי ששלושת הזאבים חדרו לתוך הבית שלי '' אתם לא רצויים כאן!'' צעקתי בחומרה '' הסתלקו מכאן!'' ניסיתי לגרש אותם מהבית שלי, והרגשתי את קרני השמש חודרות לתוך הבית ומקרינות על עורי.
מיהרתי להגיף את כול התריסים והחלונות כדי שהשמש לא תשרוף אותי.
ואז מנהיג הקבוצה , הזאב השחור התקדם לעברי, חשף שיניים מאיימות וחדות ואמר '' אנחנו ננקום על חברנו המת מוצצת דם שכמוך! אם חשבת שתצליחי להתחמק מקרב איתנו אז טעית! את תשלמי על המעשה האכזרי שלך ערפדית ארורה!'' הוא נהם בקוליות ושאג.
חבריו שעמדו מאחוריו, חשפו את שיניהם גם כן, ונהמו עליי. אני אמורה לפחוד? לרעוד? לקום על רגליי ולברוח? מה? חשבתי לעצמי.
אני באמת לא פוחדת מהתקפה של זאבים. אני יכולה לגבור עליהם. וגם ככה הייתי מחוממת משיחת החקירה של אחי הערפד.
'' נראה אותכם'' התגריתי בהם, וחייכתי חיוך זדוני לעברם.
הזאבים רק התרגזו, ונראה שהשניים האחרים רצו לזנק ממקומם ולקפוץ עליי, אך מנהיגם עצר בעדם , כשנהם ואמר '' לא! היא שלי!'' והזאבים נסוגו מהתקיפה שלהם, ונתנו למנהיגם לעשות את העבודה השחורה. אסור לזאבים להמרות את פי המנהיג שלהם. אם הוא אומר להם לא להתערב אז הם לא צריכים להתערב.
אני הייתי מוכנה לקראתו '' קדימה זאב! נראה אותך מנסה להרוג אותי ולנקום בי על החבר העלוב שלכם!'' הייתי דיי משועשעת מכול עניין הקרב הזה. מעולם לא יצא לי להילחם בקרב פנים מול פנים עם האויבים האמיתיים שלי. האמת שקווין היה חסר לי כאן. וגם הוא היה חלק מכול זה ושותף להרג של הזאב ההוא שהרגנו יחד. אבל לא רציתי לסכן אותו. אני מסוגלת להתמודד לבד עם חבורת הזאבים הזאת. הם בסך הכול שלושה. כמה קשה זה כבר יהיה לנצח אותם? אני אתחיל קודם במנהיג שלהם, ואז כשאני יהרוג אותו, אני אחסל אותם. פשוט מאוד.
המנהיג החל להתקרב אליי בצעדים יחסית איטיים. בודק אותי. בוחן אותי. אני הסתכלתי עליו בחזרה במבט מתרה '' מוצא חן בעינייך חיה ארורה ונתעבת?'' שאלתי בקול קר ומר.
אבל הוא רק נראה כועס, וזועם כששמעתי אותו אומר '' אני אקרע אותך לגזרים ערפדית! לא יישאר ממך כלום אחרי שאני אסיים איתך!''.
'' תנסה. נראה אותך!'' יריתי לעברו בארסיות חזרה. שרק ינסה להרוג אותי. הוא לא יכול. הוא יכול לנסות אבל יש לי יכולת החלמה יחסית מהירה כך שגם אם ינסה לנשוך אותי או לפצוע אותי אני אחלים. אבל אני בהחלט יכלה לערוף את ראשו ולנקז את דמו. מי שהולך למות כאן זה הזאב השחור הזה שעומד מולי כאן. לא אני.
'' אתה יודע שאני יכולה להחלים נכון? כך שאם תנסה לפצוע אותי אני אחלים במהירות. אבל אם אתה רוצה בכול זאת לנסות ולהילחם בי, אתה מוזמן. למרות שזה יהיה לגמרה בזבוז של זמן מצידך'' אמרתי לו, וחיכיתי שיעשה מהלך כול שהוא לעברי.
אך הוא רק נהם באכזריות וחשף שיניים '' תשתקי! אני אשיג את הנקמה שלי ולא אכפת לי אם את מחלימה או לא! היכוני לקרב!'' אוו זאב קשוח. נחמד. גיחכתי לעצמי. זה היה משעשע שהוא חושב שיש לו איזשהו סיכוי מולי. זאב טיפש וחסר מוח. זה מצחיק.
'' אני מוכנה'' אמרתי בלי מילים מיותרות.
הוא רץ לעברי, אבל אז עברה במוחי המחשבה שאם הוא רוצה להשיג נקמה הוא חייב להרוג אותי קודם, ואם אני מחלימה הנקמה לא תמומש באופן שבו הוא רוצה שהיא תמומש. אז למה לטרוח להיאבק בי מההתחלה? אני אחלים בכול מקרה.
הוא כנראה באמת לא רואה בעיניים חוץ מנקמה עקובה מדם.
'' אתה באמת לא חייב לעשות את זה זאב. אני לא יכולה למות. והנקמה תמומש רק אם תצליח להרוג אותי. אבל זה לא יקרה כי אני יהרוג אותך קודם!'' אמרתי בקול נחוש ומהיר לעברו.
שנינו התחלנו לרוץ זה לעבר זה, הוא חושף ניבים ואני חושפת את ניבי שלי. מוכנה להסתער על המטרה שלי. מוכנה להרוג ולהשיב מלחמה.
'' לא תנצח אותי גם אם תרצה!'' אמרתי לו, והסתערתי על צווארו, מנסה לחנוק אותו כדי שלא יוכל לנשום. הוא מתחיל להשתולל ולקפוץ לכול עבר, מנסה נואשות להוריד אותו מצווארו. בסופו של דבר האחיזה שלי על צווארו לא הייתה מספיק חזקה, עזבתי אותו, ונחבטתי קשות ברצפת הבית שלי.
עכשיו הוא היה מעליי, פתח לרווחה את לועו, וניסה לנעוץ את שיניו החדות בצווארי. ריר חם ומגעיל נטף מפיו, וזה היה סירחון נוראי. חשבתי שאני עומדת להיחנק ולמות מסירחון יתר '' סגור את הפה זאב ארור! אתה מסריח!'' כמעט השתנקתי כשאמרתי את זה, והרגשתי בחילה מתחילה לגאות בתוכי. הרעב החל לגווע. כבר לא הייתי רעבה יותר. הרעב התפתח למקום אחר. הרעב התפתח לנקמה קטנה משלי. נקמה באויבים שלי שמנסים לחסל אותי.
תפסתי בשארית כוחותיי את הלסת שלו, וניסיתי לסגור אותה כדי שיפסיק לרייר עליי. זה היה פשוט דוחה ומגעיל.
הוא ניסה להשתחרר מאחיזתי על פיו, הרגשתי את הכוח הרב שלו. הוא חזק. וזה טוב. זה לא כייף להביס יריבים חלשים ממך בכמה רמות. כול הכיף הוא מאבק עד שלבסוף אחד מנצח.
והיחידה שעומדת לנצח כאן היא- אני.
לבסוף שחררתי את אחיזתי מפיו, וקפצתי על גבו לפני שהוא הספיק לנסות לנשוך או לשרוט אותי. נעצתי את ניבי החדות בצווארו ויללת כאב נפלטה מפיו של הזאב השחור '' ארורה!'' סינן הזאב מבין שיניו.
סירבתי להרפות ממנו. הוא לא יכול להרוג אותי במילא. אני היחידה שיכולה לנצח כאן.
כול הקרב הזה התנהל בתוך הבית החשוך שלי. לא יכולתי לצאת החוצה לקור ולשלג. השמש הייתה מחסלת אותי. לכן כיסיתי את כול החלונות כך שהשמש לא תחדור לתוך הבית ותשרוף אותי למוות.
הבית היה יחסית גדול , כך שהיה מספיק מקום לכולנו. ואחי ישן כול כך חזק שהוא לא שמע בכלל את הקרב שמתנהל ביני ובין שלושת הזאבים.
ראיתי שחבריו של המנהיג זועמים על כך שפצעתי אותו , הם ניסו להתקרב אבל הוא הזהיר אותם בנהמה רמה וברורה לא להתקרב, ולכן, פעם נוספת הם נסוגו לאחור. שמחתי. זאב בעל רצון לחימה שלא מוכן לוותר גם אם הוא ניפצע. יפה. הערכתי את הנחישות שלו למרות שאנחנו אויבים מהשורה הראשונה.
'' יפה לך זאב'' אמרתי מעט בעדינות אבל עדיין לא הרפיתי ממנו '' אבל מתישהו תצטרך לוותר ולתת לי לנצח. הקרב הזה לא יכול להימשך כול היום אתה יודע. אני לא אבזבז את כול היום שלי בלחימה בך ובחברים העלובים שלך!'' זעמתי. הקרב הזה מתחיל להתיש אותי, ואני רעבה ועייפה.
ספגתי לתוכי את דמו של הזאב השחור, וכשקפצתי ממנו, לא נתתי לו לתקוף. אחזתי וסובבתי את ראשו באחת כך שנשמעה חריקה בסיבוב ראשו, והוא הפסיק לנשום ומת.
יכולתי לתת לו לפצוע אותי. יכולתי להמשיך את הקרב הזה איתו ואולי גם להפסיד, אבל אין לי עצבים וסבלנות לקרבות ארוכים שאני לא מסוגלת לראות את הסוף שלהם. כלומר יכולתי לראות את הסוף של הקרב הזה. חזיתי אותו מההתחלה וגם אמרתי שאני אנצח. ובאמת ניצחתי.
אבל הרגשתי שאם אמשיך להילחם בו, הקרב הזה לא ייגמר לעולם. דמו נתן לי כוח. זה עזר לחדש את הכוחות שלי מול האחרים.
הזאב היה שרוע בפישוט איברים על רצפת הבית שלי. מחזה מכוער הייתי אומרת.
אבל לא התכוונתי להשאיר אותו שם '' תראו'' אמרתי לשני הזאבים שעוד נותרו שם '' אם אתם לא רוצים לגמור כמו המנהיג שלכם, אני מציעה לכם לקחת את הרגליים הארוכות והרזות שלכם ולהסתלק מיד מהבית שלי ולא לחזור לכאן יותר לעולם!'' קולי היה תקיף ואכזרי. הזאבים נרעדו למשמע קולי המאיים. הם הביטו במנהיג שלהם וחשבו אם לעזוב או לא '' אנחנו עוד נחזור'' הם הבטיחו, והסתלקו משם כמו בשנייה שבה הופיעו לפני כמה שעות במפתן ביתי.
ואני רק חשבתי לעצמי אתם לא תחזרו! כ אם תחזרו תגמרו בדיוק כמו המנהיג שלכם!
הבוקר כבר עלה, ואני לא אמורה להיות ערה בשעה הזאת. קמתי רק בגלל הזאבים הארורים האלה. עכשיו הייתי חייבת לדאוג להעלים את הגופה של המנהיג שלהם מכאן מבלי שאחי יחשוד שקרה כאן משהו. שהתנהל כאן קרב עקוב מדם. לא שלי של הזאב.
פתחתי את הדלת, נזהרת לא להיתקל בשמש, וזרקתי החוצה את גופתו של הזאב השחור מהבית שלי. עכשיו זאת כבר לא בעיה שלי. שיעשו עם הגופה שלו מה שהם רוצים. אני לא מתכוונת לקבור אותו בשבילם. והם בטח יתחילו לילל ולבכות עליו ויחזרו לדרוש נקמה חוזרת על כך שהרגתי את המנהיג שלהם.
מתי הזאבים האלה ילמדו לוותר? ילמדו להיכנע כשיראו שאין טעם להילחם בי? הם יכולים לנסות להילחם בי כמה שהם רוצים אבל זה לא יעזור. ממני אי אפשר להיפטר. אני חסינה. אומנם לא מפני מה שיכול לחסל אותי אבל מפני הזאבים אני חסינה בהחלט.
סגרתי את הדלת אחרי, וגיליתי שיש דם על הרצפה. חייבת לנקות ולהעלים אותו כדי שלא יישאר זכר לדם שלו.
לקחתי מטלית והתחלתי לנקות את שאריות הדם שנשארו על הרצפה. אני לא רוצה שום זכר לקרב שהתרחש כאן עכשיו. אני מעדיפה להתכחש לקיום של הקרב המטופש והמיותר הזה.
ואני מקווה לא לפגוש אותם שוב. לא עכשיו, לא מחר, לעולם. אף פעם. וכדי להם מאוד לא להטריד אותי. אחרת זה יהיה הסוף שלהם. זאבים ארורים.
אחרי שסיימתי לנקות והייתי בטוחה שלא נישאר ממנו זכר בכול רחבי הבית, הלכתי לחדר שלי, סגרתי אחריי את הדלת, פתחתי את החלונות כדי שייכנס אוויר לילי קר, נכנסתי למיטה, שכבתי בה, עצמתי את עיניי, ונתתי למוזיקה לזרום בתוכי. להציף אותי. לזרוק אותי לעולמות אחרים שהם לא העולם שלי.
אם תמצאו שגיאות כתיב ( למרות שעברתי עליו בעצמי) תגידו לי.
ועכשיו אני חייבת לעוף ולכתוב את שיעורי הבית שלי לקראת יום שני.
כלומר להמשיך את הסיפור שהתחלתי אצל המורה .
אני מקווה שבעזרתה אני אוכל שוב להתחבר לדמויות שלי מחדש כמו פעם. הלוואי. אני ממש רוצה שזה יקרה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
