בזמן האחרון כשאני כותבת סיפורים ובעיקר על דמויות ספציפיות שאני אוהבת , אני מרגישה ריקה.
מה זה אומר?
זה אומר שאני לא מצליחה לחוש ולהרגיש יותר את מה שהן מרגישות. גם זה כעס או עצב או זעם או בדידות או ריקנות, אני לא מרגישה את זה יותר. פעם הרגשתי את כול הרגשות האלה כשכתבתי עליהן, אבל עכשיו פשוט כלום.
אני חושבת שזאת מין חסימה רגשית כזאת. שהפכתי לאדישה וריקה בכתיבה.
גם בחיים שלי אני קרה ואדישה לאנשים. אני אטומה מבחינה רגשית. אני לא מסוגלת להרגיש כלום יותר. כלומר אם אני כועסת או עצובה אז הרגשות האלה מרגישים לי ריקים. כאילו אין שם באמת רגשות אמיתים.
כשאני כותבת על דמות שאני אוהבת ( שהיא עכשיו ערפדית במקרה) אני לא מצליחה להרגיש את מה שהיא מרגישה. כאילו יש ניתוק רגשי בינה לביני, ואני לא מצליחה להעביר את הרגש שרציתי באותו סיפור דרך הדמות.
פעם יכולתי להרגיש היטב וברור את מה שהיא הרגישה כשכתבתי עליה.
היום? היום כלום. אני לא מצליחה להרגיש אותה יותר. אני מרגישה שהכתיבה שלי היא סתמית. שאין בה שום רגש או הזדהות כולשהיא עם הדמות. הכתיבה פשוט ריקה.
ועכשיו התחלתי ללכת למורה ( שסיפרתי לכם עליה) שאני מקווה שהיא תוכל לעזור לי להתחבר שוב לעצמי מהריק האין- סופי הזה שאני מרגישה בכתיבה שלי.
אני עוברת לפעמים על הסיפורים שלי, ואני מנסה למצוא איזשהו רגש, איזושהי הזדהות עם מה שעובר על הדמות ועם מה שהיא מרגישה, ומנסה להבין מה הרגש שהניעה אותה לפעול בדרך שבה פעלה, ואני לא מצליחה להבין יותר למה.
זה פשוט נורא.
ואני מפחדת שאיבדתי את זה. שהסיפורים כבר לא מרגשים יותר והם סתם סיפורים רגילים. בלי שום הזדהות או רגש או מסר. פשוט ריקים. אטומים.
וטוב, הדמות הזאת תמיד הייתה ריקה מרגשות אבל גם אם היא כעסה או זעמה או רצחה יכולתי להרגיש את הרגשות העזים האלה שלה בזמן פעולה.
ועכשיו כשהיא פועלת או אומרת משהו זה מרגיש ריק. חסר כול רגש. נטול רגש.
וזה מרגיש לי פשוט נוראי.
ואני לא יודעת מה לעשות כדי להתחבר מחדש לרגש של הדמויות שלי. זה מעציב אותי. מעציב אותי מאוד.
אני חושבת שאני מפחדת ולא נותנת לעצמי להרגיש כדי לא להיפגע, ואם אני אהיה אטומה מבחינה רגשית אז גם הדמויות שלי יהיו כאלה ולא יתנו לחיים ולרגשות לפגוע בהם. זה נישמע הגיוני בכלל מה שכתבתי עכשיו!? O.ם''
בקיצור אני באמת מקווה שהשיעורים האלה יעזרו לי למצוא את עצמי מחדש ולהיפתח שוב לרגש שאבד לי.
ממיזמן.

