הגעתי עכשיו להבנה למה אני לא נפתחת רגשית והמילים שלי לא מספיק פוצעות רגשית ומשספות לבבות קשים כקרח-
אני פוחדת מרגשות! פוחדת להיפתח וללכת לאיבוד בים של רגשות.
התחלתי לעבוד על כתיבת רגשות בכתיבה: לחץ ופחד. לכתוב על הרגשות הללו בלי להגיד את המילה לחץ ובלי להגיד את המילה פחד.
לנסות להעביר את התחושה בלי להגיד את המילה.
עבדתי גם על קלילות.
זה לא פשוט לכתוב על רגש מבלי להזכיר או לכתוב את המילה.
צריך להראות איך דמות פוחדת- מה היא מרגישה, מה היא חושבת, ואילו מחשבות עוברות לה בראש.
אבל זה לא העניין.
העניין הוא שגם בסיפורים אנשים יכולים לקרוא אבל הרגש לא יעבור. פשוט לא.
וזה משום שברגע שאני נפתחת רגשית אני מוצפת, אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני הולכת לאיבוד בתוך ים של רגשות,
ואז כשאני באה לכתוב סיפור הרגשות מאוד אטומים ואדישים.
ברגע שאני מוצפת זה מטלטל אותי ואז אני אומרת לעצמי דיי! מספיק! אני לא רוצה לחשוב על זה או להרגיש את הדברים האלה יותר! זה מבלבל יותר מדיי.
ואז מידיית הרגשות שלי נחסמים ואני לא פותחת את ליבי שוב.
אני נעשית אטומה, אדישה, וקרירה לרגשות.
ובגלל זה הרגשות שלי בכתיבה הם נורא כללים ולא ברורים, ובגלל זה הם גם לא עוברים לקורא ופוצעים אותו או נוגעים בו כמו שאני רוצה.
לכן הגעתי למסקנה הזאת-
שלא משנה כמה אני יעבוד על כתיבת רגשות, אני תמיד אמצע דרך לחסום אותם לפני שהם ישתלטו עליי, ואני אלך לאיבוד ולא אדע מה אני מרגישה.
קצת dead and no???
בכול אופן זאת ההרגשה שלי נכון לעכשיו.
אני אגיד את זה גם למורה שלי מחר ונראה מה לעשות.
זה פשוט הפחד מרגשות שלא נותן לי להיפתח ולפצוע אנשים במילים פשוטות כמו: כאב, דיכאון, ועצב.
אנשים אחרים עושים את זה תוך שניה ואני יכולה להזדהות, להבין, ולבכות אפילו אם צריך,
אבל כשאני צריכה לעשות את זה?
כלום.פשוט כלום.
מקווה לפתור את הבעיה הזאת בקרוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
