my cold evil world!

כלאתי, ועכשיו שיחררתי בכתיבה את החיה שכלואה עמוק בתוכי. ההרגשה הייתה טובה אבל... יש לי הרגשה שזה עדיין לא היה מספיק.

אחרי ששיחררתי אותה לחופשי אני צריכה לראיין אותה או את עצמי בעצם ולשאול את עצמי  10 דברים ספציפיים כלומר 10 אירועים שבהם כעסתי והשאלה היא על מי כעסתי? ולמה? ולמה אני רוצה לנקום?

 עכשיו לסיפור הקצר- 3 עמודים. תהנו.

החיה שבתוכי!

החיה שבתוכי כלואה עמוק בפנים. בתוך כלא קטן, אפל, קר ובודד.

אין לה שום דרך לברוח. היא נעולה. חתומה בתוכי עמוק בפנים.

אני הסוהרת והיא האסירה שלי. שומרת שהיא לא תברח.

אם אני לא חופשייה , גם היא לא תהיה חופשייה.

שאגותיה הרועמות מלאות כאב  וייסורים , מפצחות את האוויר בשאגות מקפיאות דם שגורמות לגופי לקפוא על מקומו.

הכאב שבשאגות קורע את ליבי לגזרים ואני מזילה דמעה קטנה ועצובה לאות הזדהות עם הסבל והכאב שהחיה חווה.

היא משתוללת, חושפת מלתעות ושיניים חדות, מנסה לפרוץ ולשרוט, צווחת, שואגת ללא הפסקה, מנסה לדחוף , למצוא פרצה בכליאה ולברוח.

המפתח לשחרורה נמצא אצלי. היא לא תוכל לברוח. לא אתן לה.

אני עומדת שם, כמו שומרת טובה ומשגיחה שלא תעשה בעיות '' את לא תברחי'' קולי חד וברור.

עיניה של החיה אדומות. זועמות. היא נוהמת לעברי, מנסה לשרוט את זרועי שקרובה אליה '' תתנהגי יפה חיה ארורה!'' נוזפת בה בקשיחות ועיניי הקטנות ננעצות בפניה המטורפות.

החיה הזאת חזקה. וזאת לצערי, אני. אני החיה. אין חיה. החיה זאת אני. רק אני. אבל כרגע פיצלתי את עצמי לשתיים: לסוהרת ולאסירה. אני גם שומרת על עצמי וגם לא נותנת לעצמי  חופש.

ברגע שאחליט לסיים את הסבל , אשחרר את נפשי הכלואה לחופשי. עד אז... אמשיך לכלוא את עצמי עד שיגיע הרגע הנכון להשתחרר מהכלא שבניתי לעצמי במשך השנים.

כואב לי לראות את עצמי נאבקת וצורחת. המאבק מתיש. לעולם לא נפסק.

הכלא חזק. קר. מכאיב לגופי בעמידות שלו למתקפות החוזרות ונישנות שלי. הסורגים מסרבים להיכנע לכעס הרב של החיה שזאת אני בעצם. הם ממש חזקים.

אני יודעת מהיכן כול הכעס והזעם והרצון לנקום ולהרוג.

עברתי יותר מדיי, סבלתי יותר מדיי, נאשמתי יותר מדיי, כאבתי יותר מדיי, נעצבתי יותר מדיי, הייתי בודדה יותר  מדיי, בכיתי יותר מדיי,  רציתי להיעלם יותר מדיי, השתגעתי יותר מדיי.

כול החיים שלי היו פשוט יותר מדיי שהם גרמו לי ליצור את החיה ההרסנית והמסוכנת הזאת שבתוכי.

לא מסוגלת לכלוא אותה יותר! היא זקוקה לחופש. תיקון- צריכה חופש! להשתולל, להרוס, לחרב, לשבור, להרוג, לשאוג בקול, לרמוס את כול מי שעומד בדרכה,  ודבר אחד אסור לעשות ברגע שהיא חופשייה-

אסור לעצור אותה! לא משנה כמה מפחידה ומסוכנת היא, אסור בשום אופן לעצור אותה.

הכליאה עושה לה רע. רע מאוד. בשאגותיה אני שומעת את התחינה, את הכמיהה לחופש. לאוויר, למרחב נשימה,  להכול.

אבל אני פשוט לא מסוגלת לשחרר. לפחות לא לאורך זמן. לא רוצה שהיא תצא ותהרוס ותפגע ותשמיד.

לא. אני  לא מסוגלת. נאבקת בה? או אולי בעצמי? בדחפים החזקים של עצמי שכובלים אותי לעולם המקולל הזה? אני כבר לא יודעת.

הכלא רועד, אני נרעדת רק  לשמע הצווחות קורעות הלב של ייסורי החיה הכלואה בתוכו.

'' מצטערת'' קולי חלש. בקושי נישמע '' אם אני  לא חופשייה בליבי ונשמתי לא אוכל לשחרר גם אותך. אני רוצה אבל הסיכון גדול מדיי. יש לי יותר מדיי מה להפסיד אם אשחרר אותך''. ומתקרבת לחיה הכלואה, מביטה בעיני הזעם המטורפות שלה שרוצות לקרוע אותי לגזרים ולהרוג אותי. לשפוך את דמי.

היא נוהמת, ושואגת, ומצליחה לשרוט חלק מפניי וזרועי. אני צורחת בכאב '' חיה ארורה! למה עשית את זה!?''  מתרחקת ממנה וידי על פניי השורפות, מדממות. הרעד וההלם מורגשים בכול גופי.

'' שחררי אותי בת אנוש עלובה!'' החיה נוהמת בהפגנתיות וקוליות. השאגה שלה מהדהדת בחלל שבין שנינו. לא ידעתי שחיות מסוגלות לדבר. חשבתי שהן רק צווחות  ושואגות. מעניין מאיפה היא למדה לדבר?

אבל אז אני נזכרת שהחיה היא בעצם אני. ואני מדברת אז...

'' אמרתי לך'' נאנחת '' אני לא יכולה. את תהרסי הכול ותהרגי את כולם. אני לא יכולה להרשות שזה יקרה'' כפות ידיה השעירות אוחזות בסורגים, ורוק נודף פיה, נוזל  על הרצפה כמו חומצה שיכולה להמיס את הברזל הכי חזק בעולם.

עיניה כצבע הארגמן.  מאיימות מפחידות.

אני מתמקדת בה ובזעם שלה שפורץ עכשיו החוצה מתוכה '' הלוואי ויכולתי... הלוואי ויכולתי...'' מלמלת בעצב ורוצה להפסיק את הכאב של החיה הסובלת מייסורים מולי.

המפתח על צווארי והיא  מצליחה איכשהו לחטוף אותו ממני '' לא!'' אני צועקת בבהלה ועיני נפערות. איך זה קרה? מתי? בטח כשלא שמתי לב לשנייה למפתח והיא ניצלה את זה כדי לגנוב אותו ממני ולהשתחרר. כמה מחוכם מצידה. חיה חכמה.

החיה מחדירה את המפתח לחור המנעול ומצליחה להשתחרר '' חופש!'' היא שואגת וחושפת שיניים חדות במיוחד '' חופשייה! חופשייה! חופשייה מהכלא שבו הייתי כלואה במשך שנים!''.

הכול אבוד. זהו. איבדתי שליטה על עצמי. הצלחתי לתת לחיה שבתוכי להימלט , ועכשיו כולם בסכנה. כולל אני.

אבל זה  מה שבעצם רציתי לא? למצוא פרצה בכליאה ולברוח. לתת לעצמי לצאת  משליטה ולעשות מה שבא לי, איך שבא לי וכמה שבא לי  למי שאני רוצה ושאף אחד לא יעצור אותי.

אז למה אני בכול זאת מהססת? פוחדת? יצאתי לחופשי. השתחררתי  מהכלא הפנימי שלי ועכשיו אף אחד לא יעצור אותי מלהרוס ולהשמיד את כול מה  ומי שאני רוצה.

תיזהרו!  החיה שבתוכי השתחררה והיא באה לתפוס אותכם. כדאי שתתחבאו בבתיכם. לא אהיה אחראית על מה שיקרה אם במקרה תפגשו בחיה. או בעצם בי.

לא אהיה אחראית אם תחליטו לעמוד בדרכי ולנסות לעצור אותי. זה לא יהיה צעד חכם מצידכם.

אני חזקה! שתינו חזקות. לא. אני חזקה! אני החיה! אני בשליטה!

הנה אני באה בני אדם מושחתים ונחותים! ארמוס את כולכם עד האחרון שבכם ואל תנסו לעצור אותי.

אם תנסו...תמותו.

החיה שבתוכי  סוף- סוף חופשייה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני שוב שמה את השיר בגלל שהוא מתאים לסיפור וגם להרגשה שלי כמפלצת.

מה יקרה עכשיו איתי? אני לא יודעת...

כנראה שאמשיך לכתוב על החיה עד שהיא תרגיש חופשיה לחלוטין ולא אצטרך לכלוא אותה עוד מחשש לזריעת הרס בכול מקום שבו תהיה.