החתונה הייתה בסדר, והחופה היתה יפה ומצחיקה. הרבי שם העביר אותה בצורה מצחיקה ויפה.
עכשיו ככה:
יש לי פחד של שנים שאני מפחדת לעלות לרחבה ולרקוד באופן חופשי עם כול האנשים שאני לא מכירה.
ובכול פעם שאני הולכת לחתונה אני מתה לרקוד! מתה אבל קופאת במקום ופשוט לא מסוגלת להשתחרר ולרקוד עם כולם.
ואמרתי את זה למורה שלי ואתמול התאמנתי במיוחד על הפחד הזה בכתיבה:
כתבתי קטע תיקון לפחד שבו אני מתגברת על הפחד, עולה לרחבה ורוקדת ולא שמה לב לאחרים סביבי.
השני הוא סיפור שבו הגיבור של הסיפור פוחד לרקוד עם אנשים אחרים ואז מגיעה מלאכית וגורמת לו להשתחרר מהפחד ובסוף הסיפור הוא כול כך נהנה שהוא לא רוצה שזה יפסיק לעולם.
וזה אמור היה לעשות לי משהו בראש. לשנות משהו. לשחרר את הפחד הזה שנמצא אצלי בראש שאני חושבת מה אחרים יגידו ואם יסתכלו או לא.
והייתי בטוחה שזה באמת יעזור (בדרך כלל להתאמן בכתיבה על הפחד משחרר ועוזר במבחן התוצאה).
אבל הפעם איכזבתי את עצמי.
עמדתי ליד רחבת הריקודים והסתכלתי על כולם קופצים רוקדים ונהנים ופני היו עצובות.
רציתי גם לרקוד איתם אבל פשוט עמדתי שם וקפאתי.
היה לי קול בראש שאמר את לא קשורה אליהם. אל תכנסי. את לא צריכה לרקוד עם אנשים שאין לך שום קשר אליהם.
וממש רציתי אבל לפני הריקודים בכלל , כשהלכתי לבר להביא קוקטייל לי ולאמא שלי קרה הדבר שהכי לא ציפיתי לו-
העקב של הנעל שלי נשבר! כלומר פאק!!! זה ממש תסכל אותי והוריד לי לגמרי את כול החשק ליהנות ולרקוד.
איך אפשר לרקוד עם נעל שבורה?
ועוד קיוויתי שאחד מהצעירים על הרחבה ישים לב שאני עומדת בצד ויציע לי לרקוד. גם זה לא קרה.
והייתי הכי בולטת שם מבחינת לבוש!
לבשתי שמלה אדומה, וגם השיער שלי במיחד חידשתי את הצבע האדום בשיער, והלק גם הוא אדום ושחור.
בקיצור אי אפשר שלא היה להבחין בי, ובכול זאת כולם התעלמו ממני כאילו אני רוח רפאים.
לא אמרו לי כלום על השמלה והרגשתי ממש עצובה ולבד.
כמובן שאכלתי קצת ומרוב תסכול לקחתי שלושה קינוחים קטנים (וזה אסור כי אני בדיאטה).
בקיצור בסופו של דבר במבחן התוצאה-
נכשלתי. נכשלתי ובגדול. איכזבתי את עצמי בענק!! טיפשה! פשוט טיפשה! טיפשה ופחדנית!!
אין לי בעיה לרקוד כשאני לבד.
אבל בחברת אנשים שאני לא מכירה אני לא מעזה להיפתח ולתת לעצמי צ'אנס להשתחרר וליהנות גם.
הרי כולם רוקדים בסגנון חופשי.
אני כנראה תקועה עדיין על פחדים מהעבר במסיבות הבת מצווה של היסודי שהייתי מרכז העיניים של כולם , ואז כשרקדתי תמיד הסתכלו ובחנו וצחקו ולעגו וכנראה שבגלל זה אני היום מפחדת שגם המבוגרים יעשו את אותו הדבר (למרות שהם לא. כי כול אחד רוקד לעצמו ואיך שהוא רוצה והם בכלל לא מסתכלים ומדברים).
אבל אני דפוקה. נתקעת עם הדבר הארור הזה שאני לא מצליחה לשחרר!
אני יכולה להמשיך לכתוב ולדמיין שאני משתחררת על הרחבה ורוקדת אבל במבחן התוצאה אני פשוט יעמוד מהצד ואצפה בכולם רוקדים ונהנים.
ועכשיו אני ממש עצובה שאיכזבתי את עצמי .
אולי עם העקב לא היה נשבר אז אולי הייתי מנסה.
אבל גם אז הייתי מרגישה באי נוחות על הרחבה.
מתתי אני אצליח סוף סוף להשתחרר מהפחדים המיותרים האלה עלן הרחבה!?
אני לא מתביישת לרקוד אני פשוט מפחדת! וזה פחד ממש טיפשי כי אני אוהבת לרקוד!
אוהבת לרקוד כשאני לבד.
מקווה שיום אחד אצליח להשתחרר וליהנות על הרחבה כשם כולם בלי לחשוב מה יגידו ומי מסתכל ובוחן ומי לא.
ואת זה אני צריכה להכניס לעצמי לראש-אף אחד לא מסתכל!!! אף אחד לא בוחן אותי! כולם רוקדים איך שהם רוצים ואף אחד לא מתמקד בי!!!! לעזאזל!!!!
אתם יכולים לרקוד עכשיו אם אתם רוצים לצלילי הקליפ הזה.
חוץ מהריקודים שלא צלחו את מה שעשיתי אתמול בלילה , היה נחמד וכייף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
