my cold evil world!

טוב אז הקטע שהעליתי בשישי בלילה על מה שקרה עם הנערים והחתול פשוט דורש  שאני יעלה את הסיפור הבא.

ואני לא בדיוק הרגתי אותם רק כיסחתי אחד מהם במכות וצל (החבר שלי,  של פאנטום) הרג את כולם ואחר כך גם אותו.

כתבתי את הסיפור עוד באותו לילה מיד אחרי הקטע. לא יכולתי אחרת.

המורה שלי מלמדת אותי לא להשתמש באלימות נגד אנשים כאלה אבל אני פשוט לא מסוגלת אחרת.

דיבורים פשוט לא עוזרים במקרים כאלה. הם פשוט לא מקשיבים.

אז מה עושים? משתמשים באלימות והורגים אותם.

אז לקחתי את עצמי כדמות ולקחתי איתי את צל בשביל העבודה השחורה.

הדמות הערפדית שלי גם ככה שונאת חיות אז אין סיכוי שהיא הייתה מגנה על החתול הזה.

בכול מקרה הסיפור יצא 4 עמודים.

ומשום מה הרגשתי קפואה וריקנית בסיפור הזה. כאילו הכעס והזעם לא באמת בערו בי כמו שרציתי בזמן הכתיבה.

כנראה ההלם ממה ששמעתי וראיתי שיתק את הרגשות העזים  והחזקים האלה.

תהנו.

צידיים

אחרי מה ששמעתי וראיתי , החלטתי שאני לא מסוגלת לשתוק לחבורת הנערים על מה שהם ניסו לעשות לחתול המסכן. הם צריכים לשלם על ההתאכזרות שלהם  בחיה אומללה וחלשה.

ירדתי למטה כשהכעס מכוון אותי והשנאה שורפת אותי.

עיני התכווצו ונעשו קטנות. מצומצמות ומסוכנות. לא מגיע להם לחיות. הם צריכים למות על מה שהם ניסו לעשות.

לא הייתי צריכה כלי נשק כדי להילחם בהם. אני רוצה שהם ימותו אבל אני לא עד כדי  כך אכזרית כמוהם.

צל יעזור לי. הוא יחדור לגופם ויקרע את  ליבם ממקומו. ינפץ אותו והם ימותו.

אני רק רוצה לברר למה הם עשו את זה ולהחטיף להם אגרוף או שניים לפנים.

הם ירגישו עכשיו מזה כאב אמיתי מהו באמת.

צל ריחף לצידי. מוכן ומזומן בסימן שלי להרוג אותם.

ראיתי אותם ושמעתי את יללות ההתייסרות של החתול הצורח, המבקש שיניחו  לו לנפשו.

לא יכולתי לסבול את זה יותר. הצעקות, היללות... זה כואב ובלתי נסבל. אני חייבת לעשות משהו.

'' אני חייבת להרחיק את הנערים מהחתול הזה לפני שהם יהרגו אותו'' לחשתי לצל בדאגה גלויה.

'' המין שלכם באמת  אכזרי עד כדי כך?'' שאל בלחש קר

'' כן'' עניתי במהירות ובשקט '' אין לך מושג כמה המין שלנו יכול להיות אכזרי כשזה מגיע לרשעות ואכזריות כלפי יצורים חלשים שאין להם שום כוח להשיב מלחמה''. הלב שלי התחיל לאותת לי שאני צריכה להתחיל לפעול.

הרגשתי שריפה רותחת בתוכי.  מכאיבה ללב ולחזה שלי. זאת להבת השנאה שניצתה בתוכי עכשיו. מוכנה לשרוף ולהרוג.

'' אתה זוכר מה לעשות כשתראה אותם?'' שאלתי כעבור רגע של שקט קל.

'' אני זוכר מה לעשות. אל תדאגי. בסימן שלך הם כולם ימותו'' נימת קולו של צל הייתה יציבה והוא היה דרוך ומוכן לפעולה בסימן שלי.

התחלתי להתקדם וראיתי אותם מתעללים בחתול ומנסים להרוג אותו '' היי! אתם! מנוולים! תעזבו אותו בשקט!'' צעקתי בקול ורצתי לכוונם.

הם לא הקשיבו לי , צחקו, והמשיכו להתעלל בו.

לא הייתי מסוגלת לסבול את המחזה הנוראי הזה יותר '' נשבעת שאם לא תעזבו אותו ברגע זה , אני אדאג שתשלמו על המעשים שלכם!'' הזהרתי אותם בקול חמור וקר ומלא שנאה.

לרגע הם עזבו את החתול והביטו בי '' ומי את בדיוק?'' שאל אחד מהם בהרמת גבה,

'' זאת שתהרוג אותך ותגרום לך לסבול אם לא תעזוב את החתול המסכן הזה בשקט'' איימתי עליו בקול מריר וקר.

'' אני לא מפחד ממך. מה תעשי לי? תלכי למשטרה?'' הוא פלט גיחוך והמשיך להתעלל בחתול יחד עם שאר חבריו.

הבחור הזה מרגיז ומגעיל אותי. מי הוא חושב שהוא!? מתעלל בחיה חלשה?

'' עכשיו?'' לחש צל לידי

'' עוד לא'' לחשתי בחזרה. אני רוצה ליהנות ולהחטיף להם קצת בעצמי לפני שצל יחסל אותם והם לא ידעו מאיפה זה בא להם.

עצמתי עיניים, וכשפקחתי אותן, חשקתי שיניים, נשמתי  בכבדות, אגרפתי את ידיי והתנפלתי על הבחור '' חתיכת מנוול!'' צרחתי עליו '' אתה תשלם על זה! אתה וכול חברייך  האיומים!'' עיניי יקדו שנאה , ליבי החל לגעוש ולדהור ואני החטפתי לבחור כמה אגרופים בפרצוף המכוער שלו, כמה לבטן ולבסוף החטפתי לו גם כמה בעיטות לרגל כדי שירגיש בכאב ולא יצליח ללכת.

הוא צרח וניסה להתגונן. לא ריחמתי עליו. חבריו ניסו להרחיק אותי ממנו ואני צעקתי שיתרחקו ולא יתקרבו אליי אם הם רוצים להישאר בחיים.

אחרי שסיימתי איתו, הוא היה גמור. חבול ופצוע בכול רמך איבריו.

את החתול הם  עזבו, ובמזל הוא הצליח לברוח ולהתחמק מהם. לפחות הוא נישאר בחיים. הצלחתי להציל אותו לפני  שהם הרגו אותו.

עכשיו עמדתי מול חבריו שפערו את עיניהם לרווחה . המומים. מבוהלים ממה שעשיתי לחבר שלהם '' אתם תמותו עכשיו חלאות!'' נהמתי ונתתי לצל סימן להרוג את כולם בלי יוצא מין הכלל.

הם רצו להגיד משהו. להשתחצן. להראות שהם לא מפחדים או להגיד משהו כמו ''  איך בדיוק נמות? מי יהרוג אותנו, את? את לא יכולה להרוג את כולנו בבת אחת''.

אבל אני רק עמדתי שם ונהניתי  מההצגה שתכף תסתיים.

'' עכשיו'' נתתי את הסימן לצל ובמהירות הבזק  הוא נכנס במהירות לכול אחד ואחד מהם וריסק את ליבם.

ראיתי איך הם נופלים כמו חיילי דומינו אחד אחרי השני '' מצוין צל'' אמרתי בחיוך מרוצה ובגאווה '' עבודה טובה''.

שום  רגש של חרטה או אשמה לא קיננו  בי באותו הרגע. לא היו לי שום רחמים כלפיהם.

לא הגיע להם לחיות. הם פגעו בחתול ואני  פגעתי בהם ללא רחמים. יותר נכון צל עשה זאת ואפילו טוב יותר ממני.

הנער ששכב  מאחורי ניסה לקום ולהילחם בי '' אין טעם'' אמרתי באדישות '' תוותר. כול החברים שלך מתים וגם אתה בקרוב אם תחליט לקום ולנסות לפגוע בי''.

'' מה  עשית לחברים שלי פריקית דפוקה?'' שאל בקושי ובמבט חצי פגוע חצי  זועם

'' מה שאתה והחברים הדפוקים שלך ניסיתם לעשות לחתול הקטן והמסכן הזה! הרגתי אותם! זה הגיע להם בדיוק כמו שזה מגיע לך חתיכת רוצח דפוק!'' ירקתי את מילותיי במרירות ובגועל. רציתי שיסבול. לא ריחמתי על חבריו ואני לא מרחמת עליו. הם  אנשים רעים שהעולם לא היה צריך ליצור.

'' ואם  לא תסתום אני אהרוג אותך!''  אמרתי  ובעטתי בו בכול כוחי. הוא צעק והתפתל מכאבים. מצוין.

'' שאנפץ גם את ליבו פאנטום?'' שאל אותי צל בשקט

'' זה יהיה מצוין, למרות שהוא חצי מת. אבל אני  יודעת שברגע  שהוא יתאושש הוא יצא לרדוף שוב אחרי החתול הזה וינסה להרוג אותו''. הבחור אכן היה חצי מת. גמור מבחינה פיזית אבל עדיין חששתי שהוא יהיה מסוגל לאסוף את עצמו מחדש והוא ינסה לסיים את העבודה שהתחיל. מה עליי לעשות?

'' תהרוג אותו'' אמרתי מיד בלי רחמים '' הוא במילא מת אבל הלב שלו עדיין עובד. אני רוצה שהוא ימות באופן מוחלט.  שהוא לא יוכל לפגוע בחתול הזה שוב''.

נתתי לצל שוב סימן וראיתי איך הוא נכנס לתוך גופו של הנער, בטנו עולה ויורדת ועיניו נפערות לרווחה והוא צורח בקול עד שליבו מתנפץ וגופו מתפוצץ לחתיכות.

המראה היה זוועתי אבל זוועתי עוד יותר לראות אותו ואת חבריו מתעללים בחתול ומנסים להרוג אותו.

לא אכפת לי מאיברים של אנשים מתים. זה לא כזה נורא.

נורא יותר לראות את איבריהם של החתולים המתים ולקבל בחילה.

אחרי שצל הרג גם אותו, עצמתי עיניים ונשמתי לרווחה ובהקלה.

חבורת הצידיים  המרושעת מתה והחתול הקטן ניצל.

בזכותי ובזכות חברי הרפאי הטוב צל.

אם לא אני וצל אני מאמינה שהם היו  ממשיכים במעשים האכזריים שלהם והורגים עוד חתולים שהיו מוצאים ברחוב.

אבל עכשיו הם מתים וליבם מרוסק. בדיוק כמו שצריך להיות.

'' את בסדר?'' שאל צל בדאגה,

'' כמובן שאני בסדר צל! אני אפילו יותר מבסדר! אני מרגישה מצוין! עשינו היום מעשה צדק. הרגנו את מי שהיינו צריכים להרוג והצלנו את מי שהיינו צריכים להציל. וגם אם לא היית כאן לעזור לי הייתי הורגת אותם בעצמי ופוצעת אותם. אבל השיטה של השמדת הלב האנושי עדיפה עליי יותר מאשר סתם לדקור אותם וזהו''  אמרתי וחיוך קטן עלה על שפתיי ופניי התרככו.

'' אני גם מעדיף את השיטה הזאת. בגלל זה טוב להיות רוח רפאים. אנחנו יכולים לעשות הכול לכולם ואיך וכמה שאנחנו רוצים. זה היתרון שלנו'' נימת קולו הייתה קרירה אבל באותה עת קלילה כמו משב רוח קליל.

'' סיימנו כאן את העבודה שלנו הלילה צל. אין לנו  מה לעשות כאן יותר'' אמרתי והתחלתי לחזור בחזרה לבית שלי בעוד צל חוזר לעולם הצללים שלו ואני חוזרת בתחושת ניצחון וגאווה על  מה שעשינו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~