my cold evil world!

והנה הפרוייקט הראשון שלי יוצא לדרך-

פרוייקט סיפורי החיות.

החלטתי לנסות להעביר לכם דרך עיני החיות בגוף ראשון או  שלישי כול מיני אפשרויות וסיטואציות שבהם בני האדם יכולים לעזור לחיות ולהציל אותן ולחיות איתן בשלום במקום להרוג ולאכול אותן וללבוש אותן ולהשתמש בהן במוצרים.

שוב-אפשר אחרת.

וזה יהיה הסיפור הראשון בסדרה.

לא אגלה את הדובר שסיפר את הסיפור.

תצרכו לנחש האם זה אדם או בעל חיים ואם זה בעל חיים אז איזה. למרות שמהסיפור הזה אני חושבת שהדמות דווקא ברורה.

תחליטו בעצמכם.

והנושא הפעם היה -חברות שהדובר של הסיפור הגיע דווקא לממסקנה נכונה וטובה.

עברתי עכשיו על הסיפור.

את התמונה שממנה קיבלתי את ההשראה , לא אשים כדי שתנסו לדמיין את התמונה בראשכם.

קריאה מהנה :)

ומספר העמודים- 5 (למי שרוצה לדעת).

חברות

אני עומד כאן, על אדמת הטחב הספוגה והרטובה הזאת,  רגלי השמאלית קשורה בטבעת מתכת לעמוד אבן גדול וגבוה.

מעליי הירח המלא מאיר אותי באור זוהר ולבן. עוטף את כול גופי.

כנפיי הלבנות , שתיהן פרושות לרווחה כלפי מעלה לשמיים הפתוחים והקרים , המכוסים עננים אפורים כבדים.

הגלים מתנפצים בחוזקה על אדמת הטחב ומרטיבים אותה. גורמים לה להיות חלקה ובוצית.

הרוח הקרה  מעיפה את רעמתי הלבנה כך שהיא מחליקה על עיני השמאלית. מסתירה אותה.

ואני מבחין במשהו קטן ונוצץ מולי, במרחק מה שנח על עמוד האבן השבור.

האם זה החפץ שיתרום לשחרורי ממה שמחזיק אותי כאן? אבל איך אגיע אליו? הוא רחוק ואני לא מגיע לחפץ.

אני מרכין את ראשי כדי לשתות מעט מהמים אך איני יכול.

אני קשור לעמוד האבן ואם אעשה עוד  צעד  לעבר המים, אחליק ואשבור את רגלי האחורית. אמתח אותה והיא תכאב.

הרוח הקרה מתגברת ואני מרגיש  דקירות כאב ברגלי השמאלית הקשורה.

לפני שכול זה קרה , אני זוכר שפצעתי אותה ומאז לא החלמתי והיא עדיין כואבת.

כול משב רוח כזה של קור מגביר את הכאב ברגלי.

אני מרגיש בייאוש הקר לופת את כול איברי גופי.

אני לא יודע מה לעשות. מי יעזור לי? אני לבד כאן.

על אי ממש קטן וטחוב בלי יכולת רבה לזוז והרוח הקרה מתחזקת ככול שעובר הזמן.

החפץ הקטן והנוצץ קורץ לי מעבר לפינה ואין לי כול דרך להגיע אליו.

אני מנסה אבל מחליק. עדיף להישאר על אדמת הטחב ולא לעשות לעצמי נזק נוסף.

גופי נעשה קר ומשותק לקור. אני בקושי זז.

מרגיש שהכוח להשתחרר ולהגיע לחפץ הקטן, נוטש אותי.

חלק מנוצותיי מתעופפות ברוח.

אני לא יכול להשתחרר ולעוף.

והמתכת הקרה מכאיבה לצליעה ברגלי.

אני זקוק לנס. לכול  דבר. לא משנה לי מה.

ליבי דוהר למחשבה שאולי בשעות הקרובות יתרחש נס ומישהו יגיע לעזור לי לעוף שוב בחזרה לשמיים הפתוחים.

פי יבש. אני צמא ולא מסוגל להגיע למים שנמצאים ממש מולי.

הגלים מתגברים ומתיזים מים על גופי.

אני לא יכול לעשות דבר כדי  להימלט ונראה שהתקווה נוזלת בין רגליי.

אין מי שיציל אותי והכול נראה אבוד.

אני מקפל את רגליי לתוך עצמן ונשכב על אדמת הטחב הרטובה והקרה.

היא ספוגית, קרה ולא נעימה.

מרגיש מיואש כמו שלא הרגשתי מעולם.

כנפיי מתקפלות גם הן . נחות מעט.

מה  עליי לעשות? איך אגיע לחפץ הנוצץ שנמצא ממש מולי על העמוד השבור?

'' אל תדאג פגסוס. אני יעזור לך''.

שמעתי קול עמום של מישהו שמדבר.

הייתי כול כך מיואש ושקוע בעצב של עצמי שלא הבחנתי בדמות שחורה עטופה גלימה, היורדת אליי מהשמיים.

אני אמור לפחד. אני לא מכיר אותה והיא נראית חשודה ומפחידה.

אני בקושי רואה את פניה ואני אמור לעלות על שתיים ולנסות לפגוע בה בעזרת רגליי הקדמיות.

אבל כוחי עזב אותי ואני לא מצליח בקושי לעמוד על רגליי. אני מותש. עייף מניסיונות השחרור מרצועת המתכת וקפוא.

היא מתקרבת אליי  וברדסה השחור מכסה את כול ראשה ופניה '' אל תפחד ממני'' היא לוחשת, מבחינה ברגלי הכלואה.

אני מסתכל עליה, מרגיש פחד אוחז את ליבי בחוזקה. אני רוצה לברוח. לנוס על  נפשי כול עוד אני יכול.

מה אם היא תפגע בי? מה היא רוצה לעשות לי?  אני לא מכיר אותה.

הדחף הראשוני הוא לברוח ולנסות להתרחק ממנה אבל אין לי לאן ואין לי איך.

'' זה בסדר'' היא אומרת ומלטפת את ראשי וצווארי כדי להרגיע אותי.

אני  שם לב שהיא מבחינה ברגלי הקשורה '' מי עשה לך את זה?'' היא שואלת בדאגה.

אני מביט לתוך עיניה שבקושי נראות ומעביר לתוך ראשה את התשובה.

אנחנו לא צריכים לדבר.

נראה שהשפה שלי ושלה עוברת דרך העיניים שלנו בלבד.  סוג של טלפתיה מחשבתית שנעשית בתוך הראש ולא בשפה האנושית שעוברת דרך הפה.

'' מסכן שלי''  קולה עדין ומתנגן.

ידה נשלפת מתוך שרוולה ונשלחת לרגלי השמאלית הפצועה.

גיליתי לה על הפציעה ואני אפילו לא יודע למה אני בוטח בה.

כנראה שאני לא אבל אני כן בוחן בזהירות כול מהלך ומהלך שלה.

ולא נראה שכוונותיה רעות. היא באה במטרה אחת- לעזור לי.

'' אתה צמא?'' היא שואלת  כשהיא רואה שפניי מופנות למים שמולי.

עיני אומרות לה שכן.

היא שולפת קערה כסופה ואוספת לתוכה מעט מים ומושיטה לי אותם כדי שאוכל לשתות.

אני שותה ומודה לה בו  זמנית.

ידה החמה נוגעת כעת ברגלי הפגועה ואני מרגיש בניצוץ דק של כאב באזור הנגיעה '' כואב?'' היא מביטה בי. לא זזה. מחכה לאישור ממני.

אני מניד בראשי וזה מספיק כדי שהיא תמשיך במעשיה לרפא את הצליעה ברגלי השמאלית.

מה שהיא לא עושה זה עובד. עובד כמו קסם ואני שוב מצליח לעמוד על רגליי.

מרגיש כמו סוס חדש חזק ומשופר. בזכותה.

אני מעביר לה בעזרת עיני  מסר של הכרת תודה ומבקש ממנה לשחרר אותי ומראה לה איך.

'' אני מבינה'' היא אומרת.

פונה לעמוד בצורה יציבה מול המפתח שנמצא ממש מולה, מושיטה את זרועה הארוכה קדימה והרוח הקרה מעיפה את שרוולה לאחור וכף ידה נפתחת במלואה.

היא מלמלת משהו וכמו מגנט, החפץ הקטן והמנצנץ , מתרומם  וטס היישר לתוך כף ידה הפתוחה.

כאשר זה קורה, כף ידה נסגרת עליו במהירות '' יש!'' היא קוראת בשקט ומחייכת לעצמה ומסתובבת בחזרה אליי ומראה לי את החפץ.

אני שואל אותה מהו אותו חפץ שנמצא בידה והיא עונה שזה מפתח ושבעזרתו היא תוכל לשחרר אותי לחופשי.

אני מרגיש שליבי משתחרר מהקור והפחד ומתחלף לו עכשיו ברגש של התרגשות ושמחה.

חוסר הביטחון שלי בה, נעלם.

כול פעולה שלה שעשתה , הייתה נכונה ובטוחה בלי שום כוונה להזיק לי.

עכשיו אני מרגיש ויודע שהיא טובה ושאני יכול לסמוך עליה בכול פעם שאקלע לצרה.

היא מתקדמת לעבר המקום שבו רגלי קשורה, מחדירה את המפתח לתוך המנעול וגורמת לפתיחת האזיק הכסוף.

'' הנה'' לחשה '' עכשיו אתה משוחרר. אתה יכול לעוף לך בחזרה לשמיים''.

הרוח נשבה בחוזקה וכעת ראיתי את פניה, עיניה, חיוכה הקורן והטוב ושערה השחור אדום שהתעופף על פניה.

שאלתי אותה לשמה לפני שאני עוזב את האי הקטן והמקולל הזה שהייתי קשור אליו במשך כמה ימים  טובים.

'' זה משנה?''

ולראשונה דיברתי איתה בשפה שלה '' לא אבל אני רוצה לזכור את מי שהצילה אותי  מהגיהינום הזה'' והבטתי בה שוב.

תוהה אם אזכה לראותה שוב ביום מין הימים.

'' בסדר'' צחקה צחוק קליל ואנושי '' תזכור את השם הבא'' לקחה נשימה עמוקה ואמרה

''פאנטום'' והוסיפה '' פאנטום הלילה ובקיצור פאנטום''.

השם התאים לסגנון הלבוש השחור  והמסתורי שלה.

'' כעת אתה חופשי , ידידי הטוב. עוף לך לדרכך ותהיה חופשי כציפור'' צעקה ואני עמדתי על הקצה, פורש את כנפיי הלבנות מחדש, משתמש ברוח הקרה כדי לקבל תנופה.

המים  עפו והתנפצו על שנינו . אני כבר לא הרגשתי אותם. הייתי חופשי שוב.

וכבר לא משנה מי עשה לי את זה . זה כבר לא חשוב יותר.

קיבלתי את החופש שלי בחזרה והכול בזכות פאנטום.

היא אדם טוב, כך גיליתי.

לא כול בני האדם רעים ואכזרים כמו שחשבתי בהתחלה.

קשה להאמין אחרי שאתה עובר תקופה קשה של התעללות מצד הבעלים שלך , ובסופו של דבר ננטש על אי קטן וטחוב תחת שמים אפורים וקודרים , קשור לעמוד אבן בלי יכולת לעשות דבר.

לא חשבתי שהנס יגיע דווקא ממנה.

חשבתי שזה יהיה הסוף שלי אבל מישהו שם למעלה, כנראה אלוהי הסוסים והחיות, החליט שגורלי יהיה אחרת ושלח אותה אליי.

וזה גם מה שנראה כמעשה שנחשב אצל בני האדם  כ חברות.

רק מי שבאמת אדם טוב עם לב טהור  יעשה מעשה כזה ויעזור.

אני לא רוצה לדבר על הבעלים הקודם שלי , שלא ידע לטפל בי ונטש אותי כאן ברוב  אכזריותו קרת הלב.

אבל עכשיו, נוכחתי לדעת שיש גם בני אדם טובים כמו פאנטום.

אני מקווה לראות אותה שוב אבל לא במקרים רעים כמו זה, אלה במקרים קצת יותר שמחים או בעולמות אחרים.

אני מטפס לשמיים ומרגיש שהשמיים הם שוב הגבול.

פתוחים ורחבים לכול רצונותיי ומחשבותיי.

אני יכול לעוף לאן שאני רוצה. אני חופשי שוב.

והיחידה שנמצאת בראשי היא פאנטום מעניין אם היא עדיין שם? ואם לא, אז לאן הלכה? ומה היא עושה? מצילה עוד חיות שננטשו על ידי  בעליהם האכזריים וקרי הלב?

אני מקווה שכן.

הלב שלי חופשי שוב ואני מעופף יחד איתו בשמי הלילה הקרים, עף לאן שאני רוצה בלי מגבלות וחוקים.

הכול פתוח בפניי.

והמרחק הוא אין סופי.

הכול שוב מרגיש נכון ובטוח.

בדבר אחד אני בטוח-

את פאנטום  אזכור כול החיים שלי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ובקשר לדמות של פאנטום- זאת אני.

לקחתי את עצמי כדמות שאני בתוך הסיפורים שלי  והצטרפתי לעזור לשחרור הדובר של הסיפור.

היה כייף 3: