my cold evil world!

אני מעלה סיפור חדש בחזרה לפרוייקט החיות בדיוק  5 ימים לפני היומלדת שלי (בראשון יהיה פוסט מיוחד ומקווה שתגיעו. תשמרו על הרצף ובבקשה אל תשברו אתו גם השנה).

הסיפור הפעם הוא הכי ארוך שלי מאז התחלתי עם הפרוייקט והוא 8 עמודים.

ואני כנראה אשאיר את הסיפור הזה עד יום ראשון.

אז תהנו

ואם יש שיפורים או דברים לא מובנים אשמח לשמוע וגם לביקורת בונה.

ירייה באפלה

אני עומדת באמצע רחוב קטן וחשוך.

פנס בודד מעיר את האפלה.

מרגישה שעיני תרות באפלה. מתקשות לראות.

השמים קודרים וגופי עומד קפוא. רועד.

גשם מתחיל לרדת ואני אחוזת פחד וחרדה מהלא נודע.

מרגישה שלא סתם באתי הנה. מישהו הביא אותי לכאן למטרה מסוימת.

ידיי רועדות והגשם מתחזק וכך גם הרוח.

אני לא שומעת דבר.

ולפתע עיני מתכסות באפלה. מרגישה שמישהו התגנב מאחורי וכיסה את עיני בבד שחור. מהדק חזק חזק כדי שלא אראה משהו שאני לא אמורה לראות.

אני נלחצת ומתחילה לצעוק. אחוזת פאניקה.

'' שקט'' הוא לוחש '' תירגעי. הכול בסדר. מיד תביני הכול'' ומלטף את שערי וגבי כדי להרגיע אותי.

זה לא בדיוק משקיט את הסערה שמתחוללת בתוכי.

מה קורה כאן? איפה אני? למה אני כאן? מה הוא רוצה ממני? למה קשר את עיני?  למה אני לבד כאן? מה הוא מתכנן לעשות לי?

המחשבות רצות ורצות והלב שלי משתולל. לא יודעת את נפשי מרוב פחד ובהלה.

הדמעות יורדות מבעד לבד השחור המכסה את עיני. מרטיבות אותו.

ברקים ורעמים נשמעים ברקע. גורמים לי  לקפץ במקומי.

אני מנסה להירגע ולקחת כמה נשימות. זה לא עוזר.

כול גופי רועד. אחוז סערה ופאניקה.

עכשיו אני מרגישה שהוא בא מולי ומניח משהו מתכתי וקר בין שתי דיי '' תירגעי'' הוא אומר וממשיך לכרוך משהו סביב ידיי.

זה מרגיש כמו משהו דביק . מזה הדבר הזה  שהוא כורך סביב ידיי?

שתי ידיי נצמדות זו לזו על החפץ המתכתי שהוא הניח ביניהן.

אני מנסה לחשוב ולנחש מהו החפץ מבלי לראות.

אך אני לא מצליחה  ואני לא יודעת מה הוא מתכוון שאני יעשה בו.

כשהוא מסיים, ידיי דבוקות חזק חזק ,אחת לשנייה עם החפץ המתכתי.

הדמעות יבשו מהקור ורק רגליי רועדות.

הלב עדיין משתולל, סוער ומבולבל.

הוא בא מאחורי ומסיר את כיסוי העיניים.

מזל שיש פנס בודד שמאיר את האפלה סביבנו.

אבל זה לא פועל לטובתי כשאני מבינה מול מה אני עומדת ודמעות החוזרות לזלוג מעיני ללא שליטה. זה בלתי נמנע.

אין לי שליטה יותר על מה שמתחולל בתוכי ברגע זה ממש.

ועכשיו אני גם רואה מה טמון לי בין שתי הידיים- זה אקדח!

אלוהים! רק לא זה! רק לא זה!

עיני נפערות בבעתה וחלחלה למראה האקדח ואני מקבלת בחילה ובקושי נושמת.

אני מנסה לצעוק ולהשתחרר מהכלי הרצחני אבל זה חסר טעם.

הוא דבוק חזק לכפות ידיי בסרט דבק שחור ודביק. לעזאזל.

'' מה אתה רוצה שאני יעשה בדבר הזה?'' אני מעזה לשאול בקול רועד.

הגשם מרטיב את שנינו ואני עדיין מתקשה לראות את פניו של הזר המסתורי.

'' הסתכלי'' הוא לוחש ומכוון את האקדח שבין ידיי לשורה של ארבעה חיות שעומדות מולי באפלה.

אני רואה ארבעה חיות: פרה, סוס עצבני וחסר מנוחה, כלב שנובח בקול  ותרנגולת שמקרקרת ונראית אבודה.

אני מסתכלת עליהן ועיני רועדות כמו גם ידיי שמתחילות לרעוד.

'' לא'' אני אומרת בחרדה.

'' לא!'' החרדה מתגברת והאימה ממה שאני הולכת לעשות מתגברת גם.

'' אין לך הרבה ברירות. מהאקדח את לא יכולה להיפטר. את יכולה רק להרוג את כול הארבעה או להישאר עם האקדח הזה בין ידייך לכול החיים'' הוא אומר לי בטון זדוני ואפל.

למה אני צריכה להרוג את ארבעת החיות שאני אוהבת!? אני לא מבינה!

הדמעות זולגות ומטשטשות את שדה ראייתי. אני לא יכולה לנגב את עיני.

הזר שולף ממחטה ועושה זאת במקומי '' הנה'' הוא אומר '' עכשיו תראי טוב יותר לאן את מכוונת'' ומחייך חיוך אכזרי שאני מעדיפה להתעלם ולא לראות.

'' למה?'' אני שואלת במרירות '' למה אתה עושה את זה?'' ועיני לא עוזבות את ארבעת חברותיי שעומדות מולי בעצבנות וחוסר שקט.

'' כדי להוכיח לך שגם את, כמו כולם, רוצחת חיות בנשמה שלך ואת יודעת את זה. אין לך דרך להימלט מזה'' הוא אומר וממשיך לחייך. הפעם חיוך מסוכן ואפל.

'' תשתוק!'' אני צורחת באימה '' אני לא רוצחת! מעולם לא רצחתי ולעולם לא אעשה זאת! לא משנה מה יקרה לי! אני אוהבת חיות! אני לא אפגע בהן לעולם! הן חברות!'' ומרגישה שהצרחה חורכת את גרוני ופטישים הולמים בראשי וליבי משתולל מכעס ושנאה על המצב שנקלעתי אליו.

'' באמת?'' הוא אומר '' ומה עם כול הפעמיים שבהם אכלת בשר ומוצרי חלב? לא חשבת על היצורים המסכנים שאכלת? על העגל שנלקח מהפרה רק כדי שאת תוכלי ליהנות ממוצרי החלב שלה? על התרנגולת שסבלה ייסורים רק כדי שלך יהיה חזה עוף בצלחת?''.

'' די!!'' אני צורחת '' אל תשחק לי בראש! זה לא עובד עליי כול משחקי המוחות האלה! תפסיק עם זה!'' ואני רוצה להסתובב ולירות בו ומשום מה לא מצליחה.

'' זה כן עובד'' הוא צוחק ומחייך '' אם זה לא היה עובד  לא היית משתוללת''.

ומוסיף ומוחק את החיוך שעכשיו הופך רציני '' בואי נחזור להתמקד במטרות שלנו. בסדר? במי נתחיל ראשון?'' הוא מהרהר ובוחן את החיות.

הפרה נראית אדישה להתרחשות, הסוס בוטש ברגלו בקרקע הרטובה ומשמיע צהלות ועולה על שתיים. הכלב לא מפסיק לנבוח, הולך אחורה וקדימה. חושף שיניים והתרנגולת נראית היסטרית. היא מנסה לברוח אבל הסמטה חסומה.

יש בה רק כוון אחד- מוות.

'' אני לא הולכת לירות בהן. תשכח מזה'' אני מנסה לדבר ולייצב את קולי הרועד.

''  אז את מעדיפה לחיות עם אקדח בין שתי ידייך למשך שארית חייך?'' הוא שואל וחוזר למקד אותי בארבעת המטרות החיות שמולי.

'' יודעת מה, מתחשק לי חזה עוף עם כנפיים. אה? מה את אומרת'' הוא אומר בשעשוע ומביט בתרנגולת. מסמן לי לירות בה.

התרנגולת נדרכת במקומה ומסתכלת עלינו בבהלה. קופאת על מקומה ומשמיעה קרקור דק.

'' לא!'' אני מוחה '' לא אעשה זאת! אני לא יהרוג אותה בשבילך!'' אני מנסה להתנגד בכול כוחי.

אבל גופי כבר רטוב, מותש עייף ורועד. אני אחוזת שיתוק ולא יודעת מה  לעשות ולאן לברוח.

רק אני כאן. הזר והחיות.

וההחלטה היא כולה בידיים שלי.

ונראה שאין לי הרבה ברירות. אני צריכה לחשוב מהר לפני שהוא יכריח אותי לירות בתרנגולת המסכנה.

'' תירי בה'' הוא לוחש בקול אפל וקר ומתקרב אליי. מניח את ידו על שתי ידיי שעכשיו הן יד אחת עם אקדח דבוק להן.

'' לא'' אני לוחשת בחזרה בסינון '' לא תכריח אותי'' ולסתי ננעלת ואני חורקת שיניים.

'' אם לא תירי בה , אני אראה  בך'' הוא מסנן ומצמיד אקדח נוסף משום מקום לגבי.

קת האקדח מקפיאה אותי ואני משחררת ירייה לעבר החיות.;

הן נלחצות וסוערות.

הקליע פגע ברגלו של הכלב והוא מתייסר ומיילל '' פספסת'' לוחש הזר '' עוד פעם. והפעם תכווני למטרה. שמעת? קדימה!''.

מתחשק לי להכניס לו מרפק חזק לבטן  וללכת לכלב ולחבוש את רגלו.

'' שלא תעזי לזוז, הבנת אותי!? את תעשי מה שאני אגיד לך לעשות!'' קולו קיצוני ומאיים.

אני לא רוצה להקשיב לו ולירות שוב בכלי הרצחני הזה.

הרוח החורפית מתגברת והגוף שלי רועד ללא שליטה.

נשארו שלושה חיות.

מבחינת מי  שזה לא יהיה שהביא אותי הנה חיה פצועה היא חיה מתה.

כול עוד הכלב לא יקבל טיפול שדרוש לו , הוא ימות תוך שניות ספורות.

הוא לא ישרוד את מזג האוויר הקר והאכזרי.

אני מרחמת עליו ורוצה לעזור  לו.

'' עכשיו מתחשק לי סטייק מהפרה. נשמע לך טוב? מה את אומרת?'' הוא לוחש  ושוב מניח את ידו על ידיי ומכוון אותה לעבר הפרה.

הדמעות לא מפסיקות לרדת.

אני לא יודעת למה הוא עושה את זה.

מה הוא מנסה להוכיח? שלא משנה עד כמה אני אוהבת את בעלי החיים, עמוק עמוק בתוכי אני רוצחת מלידה ואני רק מתכחשת לזה?

אני יודעת שאני לא. אז למה?

'' לא'' אני מתנגדת שוב '' לא אפגע בפרה בשבילך''.

'' למה את שוב מכריחה אותי לאיים עלייך? חשבתי שאת יותר חכמה וקשוחה ממה שאת נראית'' הוא  נאנח ושלף שוב את האקדח שלו.

הפעם מכוון אותו לצווארי , אוחז בשערות ראשי הלחות והרטובות ומטה אותו לאחור '' אם לא תכווני הפעם כמו שצריך, זה הסוף שלך. שמעת!?'' איים וקולו היה אכזרי וקר.

בלעתי בקושי  והרגשתי כאב ראש קל וסחרחורת  קלה '' שחרר אותי'' ביקשתי בקול חנוק.

'' אשחרר אם תבטיחי לכוון ולפגוע במטרה שביקשתי ממך'' אמר ומשך חזק יותר בשערי. מחליק את קת האקדח על צווארי וגורם לצמרמורת קרה לעבור בכול חלקי גופי.

אני רועדת '' בסדר'' אני עונה בקושי והוא משחרר אותי '' ילדה טובה'' הוא אומר ואני מנסה לשחרר את צווארי ולחזור לעמדת ירי.

אני מסתכלת על הפרה ולוקחת נשימה עמוקה. אני לא רוצה לירות בה. היא חברה . היא רוצה לחיות בדיוק כמוני.

אני עוצמת חצי עין ועושה כאילו שאני לא יודעת לאן אני מכוונת ובאותה הזדמנות , יוצרת קשר עין זריז עם הפרה ומסמנת לה לזוז מטווח הירי שלי.

הפרה מקשיבה וזזה ואני יורה לעבר הקיר.

'' שוב החטאת!'' הזר צועק '' את רוצה בכוח למות!? אני לא מבין אותך!'' והוא שוב תופס אותי ומצמיד אותי לקיר. ואני שמחה שכול השלושה ניצלו.

אני רואה מזווית עיני שהכלב ספוג מים ומתנשם ומתנשף. רועד כולו ומיילל. מתייסר מכאבים.

הוא שוב לוקח את האקדח והפעם מצמיד אותו לרקתי '' אם עוד פעם אחת תשחקי איתי משחקים ותמרי את פי, אפוצץ לך את הראש! האם אני ברור!?'' והלב שלי נופל כמה שיותר עמוק למטה והחזה שלי כואב. אני מתאמצת לבלוע בקושי ועיני מסתכלות בעיניו של הרוצח  המתועב שמכריח אותי להרוג את החברים שלי בזה אחר זה.

רואה בעיני רוחי  את הקליע חודר היישר לליבו והוא נופל, מדמם ומת.

זה יקרה. אם ראיתי את זה קורה בעיני רוחי, זה יקרה גם לתוך  המציאות.

אני לא מוכנה לפגוע  בחברים שלי. לא בעד שום מחיר שבעולם.

אני מוכנה למות ולא לפגוע בהן.

ובמקום לפחד מהאיומים שלו, אני צוחקת. הוא לא באמת יהרוג אותי.

הוא הרי חטף  והביא אותי הנה רק  כדי להוכיח לי שאני רוצחת מלידה על אף אהבתי לחיות. ואם יהרוג אותי , יוכיח שהוא בעצמו רוצח  מלידה.

'' בסדר'' אני אומרת וחוזרת לעמדת ירי.

'' אוקי'' הוא אומר עכשיו בנחת ושלווה אחרי שנירגע מכעסו '' עכשיו אני רוצה  כתף של סוס. מה את אומרת? תעשי זאת בשבילי?'' הוא לוחש, מלטף את ראשי ומביט היישר לתוך עיניו של הסוס העצבני שבוטש ברגלו, צוהל, זז אחורה וקדימה  ומזיז את ראשו מצד לצד בעצבנות.

מכול ארבעת החיות, הסוס הוא החיה הכי אהובה עליי. אני לא יכולה לפגוע בו או באף אחת אחרת. אני פשוט לא יכולה.

אני לא רוצחת.

הגשם ממשיך לרדת וכולנו כבר רטובים וספוגים מים. רועדים מקור.

'' קדימה בובה'' הוא אומר בחיוך ושעשוע '' את לא רוצה שנקפא למוות ונמות מרעב , נכון? אז קדימה. תהרגי את החיות ובואי נאכל משהו''.

זהו זה. המשפט הזה הוא המשפט ששבר את גב הגמל.

אני לא מוכנה יותר לשתוק לו ולפעול על פי הוראותיו ולהמשיך לשחק במשחק המעוות הזה!

אני לא אפגע בחברים שלי!

בצעד נועז אני מסתובבת על מקומי ומפנה את האקדח לעבר הזר שהכריח אותי להרוג את ארבעת החיות.

הלב שלי גועש בקרבי.

רוח סערה  משתוללת ומעיפה את שערי לצד בפראות.

ולפני שהוא מספיק להפעיל תגובת נגד נגדי, אני בועטת חזק בידו ומעיפה את האקדח מידיו.

הוא עף למרחק כמה מטרים מאיתנו ואני מסמנת בזריזות  לסוס ללכת לשם , לדרוך על האקדח ולנפץ אותו לרסיסים בעזרת פרסתו החזקה '' שלא תעז!'' הוא צועק על הסוס. חושב שהסוס יקשיב ויעשה כמצוותו.

אני צוחקת. הרי ברור שהסוס לא יקשיב לרוצח הנתעב הזה '' הדבר הזה עלה לי המון כסף! שלא תעז לשבור אותו! חיה ארורה שכמוך!'' הוא רוטן ואני עדיין מכוונת אליו את האקדח שטמן בין שתי ידיי.

'' אז מה?'' אני מחייכת  ברשעות '' הכלי שלך מופעל עכשיו נגדך. איך ההרגשה?'' והחיות שניצלו מהכלי הרצחני , עומדות מאחוריי. מגבות  אותי.

הזר רועד. לא ידו את נפשו. מתכווץ ורוצה לברוח.

אין לו לאן. בדיוק כמו שלי ולחיות אין גם לו אין.

יש לו רק דרך אחת- מוות.

הוא לא ימלט מזה. כמו שאנחנו לא.

'' חתיכת...'' הוא מסנן ונראה עצבני.

אני צוחקת ומכוונת את האקדח לראשו '' מוכן למות?'' .

עיניו נפערות ואני שומעת את ליבו משתולל. כמעט בורח מתוך גופו על נפשו.

מי שרוצח חיות ומנסה  להפוך אותי לאחת כזאת, מקומו לא כאן בעולם.

מקומו בגיהינום החם יחד עם השטן.

החיות מסכימות איתי ואני רואה שהכלב מתאושש ורגלו, בדרך נס, נרפאה והוא מצטרף לשלישייה.

'' איך זה קרה!?'' שואל הזר בהלם ולא מאמין למראה עיניו.

אני מחייכת '' קסם'' וחוזרת להיות רצינית. דורכת את האקדח. מוכנה לירות.

ברקים ורעמים רועמים בשמיים הגשומים ואני רוצה לסיים את המשחק המעוות וללכת לחופשי יחד עם חברותיי החיות.

'' חכי'' הוא ממהר לומר ועיניו רועדות.

'' אין מה  לחכות ידידי'' אני אומרת כמעט בחברות '' עכשיו זה הסוף שלך!'' ומתחילה להתקרב אליו עד שהוא נצמד לקיר. אין לו לברוח .

הכלב שנפגע היה אמור לכעוס עליי אבל הוא כנראה יודע שזאת לא הייתה אשמתי ולכן מניח לי וחושף שיניים חדות ומסוכנות כלפי  הרוצח שגרם לי לירות בו. כלב חכם.

אני מושיטה יד ומלטפת את ראשו של הכלב. מסמנת לו שזה בסדר. אני כבר אסיים את העבודה השחורה בשבילו.

'' מילים אחרונות?'' אני אומרת לרוצח.

הוא שותק. נאלם דום .

'' זה אומר שאתה מוכן למות?'' אני מצמידה את הקת לרקתו.

זיעה לחה ניגרת על פניו. ואני שומעת את שיניו נוקשות.

אני צוחקת. ומחייכת. מצחיק שהוא פוחד  מהכלי הרצחני שהוא עצמו הניח לפני כמה דקות בידיי כדי שארצח את חבריי  ועכשיו הכלי הזה פונה נגדו.

אבל אם ארה בו , אהיה רוצחת בכול מקרה.

אז אולי הוא צדק אחרי הכול? שאני באמת רוצחת?

אבל לא רוצחת חיות! רוצחת בני אדם שלא צריכים להיות כאן!

אני לא הורגת את החברים שלי אבל אני לא יהסס לפגוע במי שרוצה לפגוע בחברים שלי.

וזאת ההוכחה.

אני סופרת עד שלוש ובשלוש אני דורכת את האקדח שוב ויורה כדור אפילו ארבעה כמספר החיות שהוא רצה שאהרוג היישר לתוך הראש שלו.

ראשו מתפוצץ למיליון חתיכות שנופלות לתוך שלוליות הגשמים שנוצרו וגופתו מתרסקת לתוך אותן שלוליות, צובעות את המים השקופים באדום ארגמן.

החיות מריעות לי. שמחות על המעשה המופלא שלי.

אין בי שום חרטה. אני אפילו לא מרגישה אשמה.

הוא איים על חיי חבריי, דרכי.

איזה מין אדם מעוות יעז לעשות דבר נוראי שכזה!?

זה חולני בגדר של מטורף.

אני שמחה שיריתי בו.

ירייה באפלה מה שניקרא.

גם כשהמצב נראה  לא לטובתי תמיד יש אפשרות לשנותו גם לטובתי ולהפוך את היוצרות.

זה לא חייב להיגמר תמיד באותה דרך שבה זה נגמר.

הטובים לא חייבים למות. לא תמיד לפחות.

אפשר לשנות את סדר ההתרחשויות.

והפעם הרע והחולה מת.

לרגע חשבתי שלא אצליח  למצוא פתרון ואאלץ לראות את המוות של חברותיי החיות מול העיניים שלי.

מזל שיש לי תמיד בראשי פתרונות יצירתיים למצבים מסובכים ומעוותים כמו זה.

די היה במשפט האחרון שאמר כדי לגרום לי לפנות נגדו וזה אכן מה שקרה.

ועל כך אני שמחה וגם החיות.

הגשם נפסק וכך גם הרוח.

ריח הגשם נשאר באוויר והאוויר הקר נישאר גם הוא.

ביקשתי מהכלב שיעזור לי לפתוח את הסרטים הדביקים שעל ידיי. לא רציתי להסתובב עם הכלי הנוראי הזה בידיי כול החיים. לא רוצה זכר לתקרית המכוערת והזוועתית הזאת.

הכלב קרע את הסרטים השחורים מידי ואת האקדח הנוסף שהחזקתי הסוס ריסק בעזרת רגלו.

מבחינתי המקרה הוא עבר.

הרוצח מת וכך גם כליו השבורים , מתים.

הפרה געתה משמחה  והתרנגולת שמחה גם כן. שמחתי בשביל כולנו ונשמתי לרווחה וליבי נרגע.

הרטבתי מעט את ידיי כדי להסיר את שאריות הדבק מהסרטים הדביקים ושטפתי את פניי במי השלוליות הטהורים. מרגישה טהורה ונקייה. חדשה וטובה.

קמתי על רגליי '' קדימה חברים!'' אמרתי '' נצא לדרך חדשה. דרך חדשה וחופשייה!'' והשמש יצאה מבין העננים . זורחת אל מערב עתיד חדש בשביל כולנו.

והחיות צהלו יחד איתי. שמחות ללכת איתי בדרכם החדשה והטהורה.

וכך חברותיי החיות ואני התחלנו את מסענו אל הלא נודע  בדרך חדשה ומלאת הרפתקאות וגילויים חדשים ונסתרים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

רצוי להקשיב למנגינה בעת הקריאה. היא תכניס אותכם טוב יותר לאווירה של הסיפור.