my cold evil world!

היום השלישי בבית- בלבול

אני מתעורר בחדרה של מליסה , ורואה אותה עומדת ומחייכת.

מה קורה כאן? אני שואל את עצמי.

לא רק שהיא מחייכת , היא גם מריחה טוב. ממש טוב.

אני  מדמיין או שזה אמיתי?

כול חדרה מוצף בריח קסמים. ריח וורדים. ריח של... חיים.

ריח של חיים חדשים.

היא עומדת מולי ומחייכת חיוך קסום שממיס את הלב שלי.

שיערה השחור הארוך, מבריק ונוצץ לאור השמש, והחיוך שלה קורן. ממיס אותי עוד קצת.

'' מל?...'' אני מנסה לדבר ולא יודע מה להגיד.

'' כן?'' היא משיבה, עוצמת עיניים, משלבת את ידיה מאחורי גבה, מטה את ראשה בקלילות לצד ימין כמו ילדה קטנה ושובבה.

זהו.

רשמית, הלב שלי נמס.

או שזה חלום ממש טוב או שזה הסיוט  הכי נוראי שלי, או שהאפלה שלה טרפה אותי לגיהינום.

אני בטח משתגע.

אני חייב להתעורר מהסיוט הזה! זה לא אמיתי!

'' איך את... את לא היית... מה...'' מרוב שאני לא יודע מה  להגיד או מאיפה להתחיל, המילים מתבלבלות לי.

'' על מה אתה מדבר מותק?'' היא שואלת ופוקחת עיניים, מתקרבת אליי, ועכשיו הפנים שלה מול הפנים שלי . יפות, נקיות, וחמות '' איפה הייתי?'' היא לוחשת , אוחזת בפניי, מקרבת את שפתיה אל שפתיי, ושותלת שם נשיקה קטנה ורכה.

הגוף שלי בוער. מתגעגע אליה כול כך.

מרגיש שהדמעות מגיעות אל עיני בהצפה, ואני ממהר להחזיר לה  נשיקה מהירה וחזקה.

נשיקה שיש בה את כול מה שאני אוהב במליסה.

נשיקה ששמרתי בה את כול הגעגועים שהיו לי אליה עד עכשיו.

'' את לא היית באפלה?'' אני שואל ומרגיש שהקול שלי רועד.

' באפלה?'' היא צוחקת ומתנתקת ממני '' אתה בטח חולם. תפסיק לקחת סמים ולשתות כול כך הרבה. אתה רואה יותר מדיי סרטי אימה'' והיא שוב מנשקת אותי. מחזירה אותי למציאות, ואני שואף לתוכי את ריח הקסם והניקיון שלה.

מרגיש שהתעוררתי מסיוט רע, וקיבלתי את מליסה , אהובתי בחזרה.

'' על מה את מדברת?'' עכשיו תורי להתנתק ממנה '' לפני רגע האפלה הייתה כאן, ואת היית קבורה עמוק בתוך השמיכה שלך. אני לא מבין...'' ומרגיש שהקרקע שעליה אני עומד, לא יציבה. מתחילה להתפורר מתחת לרגליים שלי.

היא שוב צוחקת, חושבת שאני הוזה ומדבר שטויות '' מותק'' היא אומרת בקלילות '' חלמת את זה. זה לא אמיתי. זה היה רק חלום. אתה מתבלבל. הייתי כאן כול הזמן. זה בטח הסיוט שלך'' כשהיא מסיימת ,היא מנשקת אותי נשיקה צרפתית  אמיתית עם הלשון וכול זה.

כמו שרק היא יודעת.

זה כול  כך טוב , וכול כך מעיר את כול התחושות הרדומות בגוף שלי.

אני מוצף בחום ובאנרגיות חדשות שרק עכשיו  מתחילות להתעורר.

מה לעזאזל אני עושה עכשיו!?

'' אני לא חלמתי את זה מליסה!'' אני שוב מתנתק ממנה, דוחף את עצמי אחורה, וצועק בקול.

'' האפלה לקחה אותך ממני ואת נאבקת, ואני התפללתי שתשמעי אותי כדי שתחזרי אלי!'' הקול שלי רועד בפראות.

לא נראה שהסיטואציה המשונה הזאת, משפיעה עליה.

היא נראית רגועה '' אז ניצחתי'' היא אומרת בפשטות.

'' מה!?'' אני בהלם איך היא ניצחה את האפלה? מתי זה קרה!?

'' ניצחתי את האפלה או שזה היה רק בראש שלך. תבחר מה שהכי מתאים לך'' והיא שוב עוצמת עיניים, משלבת ידיים מאחורי גבה, מטה את ראשה לימין, קצוות שערה השחור, נעות קלות כנגד הרוח, והיא שוב מזכירה לי  נערת תיכון קטנה ושובבה.

הלב שלי הפך לשלולית מים אדומה ורטובה ואני טובע בתוכו.

מחכה שהיא תבוא להציל אותי , לפני שהאוויר ייגמר לי , ואני אתן את נשמתי לשטן המקולל או למלאך גבריאל שייגאל אותי מייסוריי  לטובה.

אני כבר לא יודע מה קורה אותי.

אולי מליסה צודקת ורק חלמתי את כול זה, והאפלה לא באמת לקחה ממני את מליסה?

אולי זה רק הפחד שלי  שיצא החוצה.

הפחד שיום אחד זה באמת יקרה, ומליסה תהפוך אפלה, ולי לא תהיה שום שליטה על  זה.

כשמפחדים כול כך הרבה, הפחד מתגשם מול העיניים שלך.

תופס אותך לא מוכן.

מוריד אותך לקרשים , ומשאיר אותך חסר אונים מול המציאות הקשה והמרה.

אני מנסה לנשום ולחזור לעצמי , וצוחק '' כנראה שזה באמת בראש שלי'' אני אומר וממהר לחבק אותה. מקרב אותה כמה שיותר קרוב אליי.

שלא תעלם ממני שום לעולם.

אני עוטף אותה בזרועותיי, מרגיש את חום  גופה מתמזג עם חום גופי , ומניח את ראשי על כתפה.

מביט אל החלון ועל היום השמשי והיפה בחוץ  מה אם לא חלמתי את זה? מה אם כול  זה אמיתי ואני עדיין בתוך הסיוט הנוראי של האפלה?

לפני שאני מספיק לחזור למציאות,

עיניי נפערות לרווחה, הנשימה שלי נעצרת, ואני מרגיש דקירה חדה בבטן  שלי.

דם נוטף על הרצפה.

מה לעזאזל קורה כאן!?

המשך יבוא...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~