my cold evil world!

היה קשה לכתוב את  זה, והייתי צריכה להירגע ולהרגיע את הלב שלי כדי להתרכז ולכתוב  את הפרק האחרון הזה, אבל הצלחתי.

עשיתי את זה!

אז הנה הפרק האחרון של הסיפור 5 ימים!

היום החמישי והאחרון בבית- ההחלטה

'' את מרגישה טוב מליסה?'' שאלתי אותה בעדינות, והסטתי קצוות שיער שחור מעיניה הרטובות והאדומות.

'' לא'' היא ענתה בבכי וברעד.

'' מה קרה?'' הבטתי לתוך עיניה היפות.

'' אני מפחדת פחד מוות ממחר'' הקול שלה וכול גופה רעדו בפראות. כאילו היא לא יכולה לשלוט בתחושות וברגשות שלה.

'' אין לך מה לפחד'' אמרתי לה בביטחון '' את אוהבת להיות בקבוצה וחוץ מזה שאת לא יכולה לברוח מהתמודדות עם קושי רגשי. את חייבת לעבור את זה ואת תצליחי! אני יודע שאת יכולה!'' החדרתי בה מילות חוזק וחיבקתי אותה חזק אליי , שלא תרגיש לבד במערכה.

'' אני יודעת שאני לא יכולה לברוח אבל...'' היא בקושי נשמה. בקושי דיברה '' אני לא יודעת אם אני מסוגלת לשבת שם שעה וחצי ולהרגיש שהעולם חרב עליי. שאני לא אוכל לנשום. שאני ארצה להעלם או לברוח או לדבר ואני לא אוכל...''.

לפני שהמשיכה את סערת המילים ההיסטרית שלה , הנחתי את שפתיי על שפתיה, וחיבקתי אותה חזק חזק כדי להרגיע אותה  '' תנשמי עמוק. ותקשיבי לי אוקי?'' לחשתי לה , התנתקתי ממנה, ופניי היו מול פניה.

'' יש לי שבועה בשבילך ותנסי לקחת אותה לכול דבר בחיים שאת עושה. בסדר?'' אמרתי והבטתי עמוק לתוך עיניה. רוצה לראות שהיא מבינה ובקשר עין איתי.

'' ב..בסדר'' הקול שלה עדיין רעד.

'' אז הנה השבועה: ' אני נשבעת לעשות רק את מה שאני אוהבת''.

היא הסתכלה  עליי כאילו נפלתי מהירח.

'' מה לא הבנת?'' שאלתי בעדינות כדי לא להלחיץ אותה.

'' מה אני אמורה לעשות עם זה?'' היא שאלה וניגבה קלות את שתי עיניה הרטובות. מנסה להבין מה שאמרתי לה.

חייכתי וצחקתי '' את אמורה לעשות את מה שאת אוהבת. תעשי את מה שאת אוהבת. ואת אוהבת ללכת לקבוצה לא? זה עושה לך טוב. אז הנה לך השבועה. תחזרי אחריי''.

'' אני נשבעת'' התחלתי לדקלם לה.

'' א...אני נשבעת'' היא חזרה אחריי,

'' לעשות רק'' המשכתי,

'' לעשות ר...רק'' היא דקלמה ברעד

'' את מה'' המשכתי עוד קצת.

'' את מה'' היא חזרה אחריי. מתחילה להפנים ולהירגע.

'' שאני אוהבת'' סיימתי את שני המשפטים האחרונים.

'' שאני אוהבת'' היא סיימה גם ביחד איתי.

'' יופי. מצוין!'' חייכתי אליה '' עכשיו תחברי את כול השבועה ביחד לשבועה אחת חזקה ושלמה''.

קירבתי אותה קרוב אליי, וחיכיתי שהיא תנשום ותגיד מולי את השבועה במלואה.

אני רוצה שהיא תאמין במילים שהיא אומרת ולא במילים שלי.

היא עצמה עיניים חזק, נשמה עמוק , וכשפקחה אותן, היא אמרה את השבועה  באומץ ובביטחון '' אני נשבעת לעשות רק את מה שאני אוהבת!''.

'' מעולה!'' הכרזתי וחיבקתי אותה חזק חזק.

''אני נשבעת לעשות  רק את מה שאני אוהבת!'' היא חזרה שוב על השבועה. מתלהבת.

מצא חן בעיניה השבועה שנתתי לה. חשבתי לעצמי.

'' אני נשבעת לעשות רק את מה שאני אוהבת!'' אוקיי. היא מתחילה להתלהב ממנה קצת יותר מדיי.

'' זה בסדר  מליסה'' אמרתי לה '' את יכולה להפסיק עכשיו. הבנתי שהשבועה מצאת חן בעינייך'' והיא קפצה עליי וחיבקה אותי חזק , ונישקה אותי ושוב חיבקה, ואני מרגיש את ליבה פועם, ודוהר במהירות. חיי למשמע השבועה שהיא צעקה שלוש פעמיים.

'' את מרגישה יותר טוב?'' שאלתי וצחקתי. נהנה מרוח הפרא שהגיעה והחליפה את הפחד שהיה בה קודם.

'' אני מרגישה מצוין!'' היא צעקה בהתלהבות אין  סופית '' מעולם לא הרגשתי טוב יותר! השבועה הזאת כול כך משחררת  ונכונה! אני ממש מרגישה שאני יכולה ללכת על פיה! היא מקסימה!'' החיוך שלה קרן אור וחופש ולא היה מאושר ממני באותו הרגע לראות אותה ככה.

מהרגע שהיא פחדה ללכת, ומהרגע השני שנתתי לה את השבועה, זאת מליסה אחרת לגמרי.

'' אז מה את מחליטה לעשות לגבי מחר?'' שאלתי, ושילבתי את ידיי בתוך ידיי, מניח אותן על החזה שלי, ומביט בה.

מליסה הפסיקה להשתולל , ועצרה מולי.

נאלמת דום.

היא כול כך שמחה וקרנה , שלרגע היא שכחה מה היא צריכה להחליט.

לשם מה נתתי לה את השבועה הזאת מההתחלה.

היא התלהבה יותר מדיי , שהיא איבדה לרגע את הראש שלה.

'' מה אני מחליטה לגבי מחר?'' העיניים החומות שלה רעדו, קולה רעד, שפתה התחתונה רעדה, הרגליים שלה רעדו.

'' את בסדר?'' שאלתי והתחלתי לקום על רגליי.

'' חכה!'' היא צעקה והסתכלה עליי בהלם '' אל תתקרב!'' היא רעדה בפראות ורציתי להרגיע אותה.

'' דברי איתי'' ביקשתי ממנה. מרגיש את הלב שלי רועד. מבוהל.

'' אני לא  יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה...'' הידיים שלה רעדו, ודמעות החלו  להציף את עיניה.

התקרבתי אליה, והחזקתי בשתי ידיה הרועדות '' זוכרת מה אמרנו לפני  רגע?'' אמרתי וחייכתי אליה בנעימות.

היא הרימה את ראשה אליי, מפוחדת ומבוהלת '' מה אמרנו?'' העיניים שלה רעדו , וראיתי שההתלהבות התחלפה שוב בפחד שהפכה לדאגה ולמחשבה של  מה אני אמורה לעשות עכשיו? תגיד לי!

'' תעשי רק את מה שאת אוהבת. בלי לחץ'' הזכרתי לה בעדינות עם חיוך קטן.

'' מה אני אמורה לעשות? אני לא יודעת!'' היא התפרקה לחתיכות , ונפלה לתוך זרועותיי. בוכה ושבורה.

'' אויי מליסה...'' אמרתי בקול קטן '' זה בסדר. תירגעי. את לא צריכה לבכות. זה בסדר. לא עשית שום דבר. לא קרה שום דבר. את תעשי את זה כמו גדולה ויהיה בסדר! תאמיני בעצמך קצת. תסמכי על הלב שלך שהוא יודע מה הוא עושה'' ניסיתי לנחם אותה ולהיות שם בשבילה.

שהיא לא תרגיש לבד במלחמה הרגשית הזאת.

'' אבל מה אם אני טועה? מה אם אני לא יודעת מה אני עושה?'' היא יבבה ואחזה חזק בחולצה הלבנה שלי.

'' אל תחשבי ככה'' אמרתי וליטפתי קלות את שערה השחור והעדין '' הלב שלך אף פעם לא טועה! גם אם הראש שלך אומר ' לא' , תלכי עם הלב שאומר ' כן! כן להתגבר וללכת!'. חוץ מזה ממתי את בורחת מלהתמודד עם דברים בחיים שלך? את לא פחדנית! את פייטרית!  ופייטרית, לעולם לא בורחת מקשיים, אלה מתגברת ומתמודדת איתם! תחשבי על זה!''.

ראיתי שהמילים שלי חודרות לתוך הלב ואל תוך הראש שלה.

השאלה מה חזק יותר אצלה- הראש או הלב?

אני מהמר על הלב.

הראש פועל מתוך פחד חסר היגיון

והלב פועל מתוך היגיון בריא ומתגבר על הפחד.

אם היא תלך עם הראש... היא תפסיד. לגמרי תפסיד , ותתחרט שהיא לא הלכה.

אם היא תלך עם הלב... היא תנצח. לגמרי  תנצח, ותשמח שהיא התגברה על הפחד , והלכה.

אני מחכה לראות במה היא תבחר , ומקווה שהיא תעשה את ההחלטה הנכונה.

היא שוב נגבה את עיניה, לקחה כמה נשימות, שקלה את דברי בכובד ראש, ועכשיו מגיעה התשובה.

היא החלה להתקרב אליי '' אני חושבת שקיבלתי החלטה'' היא אמרה בלחש והביטה לתוך עיני הכחולות.

''  מה החלטת פייטרית שלי?'' לחשתי את השאלה וקירבתי אותה אליי לחיבוק חם ונעים.

'' אני חושבת שאני אלך. אתה צודק. ממתי אני מוותרת לעצמי ובורחת מהתמודדות? אפילו שזה יהיה קשה, וזה יהיה קשה, אני אלך ואני אתמודד עם המשבר הרגשי הזה''.

לפני שהיא הספיקה לומר עוד  משהו, שאלתי אותה שאלה '' זה אומר שאת הולכת עם הראש או עם הלב שלך?''.

ראיתי שהיא מסמיקה ומחייכת, רוצה להתחמק  מהשאלה  '' אל תתחמקי. תעני לי'' פיקסתי אותה לשאלה.

'' אמממ...'' היא מלמלה בביישנות.

'' אני מחכה לתשובה שלי'' אמרתי ונישקתי אותה קלות בשפתיה. מדרבן אותה לענות לי.

'' אני חושבת ש...''  הפייטרית הקטנה שלי, מותחת אותי בכוונה. מרשעת שכמותה.

'' כן...'' אני נאנח  ומצפה בו זמנית לתשובה שלה.

'' שאני אלך עם...'' היא מותחת את הזמן עוד קצת, מחייכת וצוחקת.

'' נו כבר!'' אני אומר בעצבים. מתחיל לאבד סבלנות. לפעמיים היא יכולה לשגע אותי כשהיא עושה לי את זה.

היא צוחקת '' אני אלך עם הלב שלי''.

תודה לאל!

היא שוב צוחקת כשהיא רואה את התגובה על פניי '' אני תמיד הולכת עם הלב שלי. אף פעם לא עם הראש. רק במקרים יוצאי דופן. והפעם ,אני חושבת שאני באמת צריכה ללכת ולהתמודד עם הקושי הרגשי הזה , והלב, עם כול הפחד שמגיע מהראש, אומר שזה הדבר הנכון לעשות''.

אני מחבק את מליסה בכול גופי, ומרגיש שוב את האור, החופש , והאושר מציפים  כול תא ותא בגוף  שלי.

'' כול הכבוד ילדה! זאת הגישה הנכונה! ככה מדברת פייטרית אמיתית!'' אני מחבק אותה חזק חזק, וגאה  בה כול כך כמו שמעולם לא הייתי גאה בה עד היום.

'' אני שמחה שזה משמח אותך'' היא לחשה לי את המילים.

'' את שלמה עם ההחלטה הזאת?'' שאלתי אותה. להיות בטוח שהיא עושה זאת ממקום אמיתי שלה ולא מתוך לחץ נפשי של הסביבה שלה.

'' כן'' היא לחשה '' אני שלמה עם ההחלטה שלי. זה הדבר הנכון לעשות''.

זה בהחלט הדבר הנכון לעשות חשבתי לעצמי.

אימצתי אותה חזק אליי, וחיבקתי אותה חזק ,חזק, חזק, לא מתכוון לעזוב אותה לעולם.

היא הפייטרית שלי , ואהבת חיי, והחצי השני שלי, ואני יודע שהיא מסוגלת להרבה יותר ממה שהיא חושבת על עצמה.

ועכשיו אני יודע , שהיא בדרך הנכונה.

על המסלול הנכון.

וכך מסתיים לו הסיפור שלי ושל מליסה  על ה5 ימים בבית.

נתראה בסיפור הבא!

הסוף!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~