my cold evil world!

אני  מניחה שמחר אכתוב את הסוד (או שכבר כתבתי  אבל בדרך אחרת, קצת קשה יותר) שלא סיפרתי לקול הפנימי המעצבן והעקשן שלי.

הצלחתי לעמוד על שלי מולו ולא נשברתי, למרות שכעסתי וצעקתי עליו, אבל לא גיליתי לו את מה שאני כבר יודעת- למה באמת התרחקתתי  מכולם השבוע. למה רציתי להיות לבד.

מחר אני אגלה לכולכם למה באמת עשיתי את זה ואני אסגור עם עצמי מעגל לקראת יום ראשון.

שיחה פנימית עם עצמי שלי

'' למי את משקרת את בעצם?'' , הקול הפנימי שלי שואל אותי.

'' למי אני משקרת?'' אני שואלת.

'' כן. למי את משקרת? לי? לעצמך? למשפחה שלך? לעולם? לחברים החדשים שלך? לבלוג שלך? למי את משקרת?'' הוא מציף אותי בשאלות ואני מרגישה במתקפה.

שהלב שלי רועד מפחד.

'' אני לא משקרת לאף אחד'' אני עונה ברעד.

'' אז למה את לא מספרת את האמת? למה להתחבא מאחורי מילים שקריות?'' הוא דוחף אותי לקצה הפינה בעזרת מילים חזקות וחדות.

'' אני לא מבינה לאן אתה חותר!'' אני צועקת על הקול הפנימי שלי ומרגישה שהלב שלי מתכווץ מקור. מפחד. מלחץ. מרעד.

'' אני מדבר על הקבוצה החברתית שלך!'' הוא חושף בפניי.

'' מה בקשר לזה?'' אני שואלת ומרגישה לחוצה   ועצבנית.

'' את לא באמת רצית להתרחק מכולם. למה עשית את זה לעצמך? למה התרחקת? למה חזרת עשרה צעדים אחורנית?'' הוא שואל בתקיפות. ממקד אותי על השאלה שלו.

לפני שאני בכלל עונה, אני מרגישה את החנק בגרון. בקושי בולעת. מרגישה שהוא דחק אותי לפינה.

רוצה שאחשוף את הסיבה האמיתית שבגללה התרחקתי מכולם.

לוקח לי זמן לענות.

'' אם את לא כנה איתי, לפחות תהיי כנה עם עצמך'' הוא אומר בקור ובאדישות כאילו זה דבר מובן מאליו שאני מתרחקת מאנשים כול יום.

'' אני כנה עם עצמי'' אני לוחשת לעצמי יותר מאשר לו.

'' אז מה הסיבה!?'' הוא מנסה שוב לדחוק בי.

אני עוצמת עיניים חזק. לא רוצה לחשוף את הסיבה האמיתית.

'' תגלי לי!'' הוא צועק חזק.

'' דייי!!!'' אני צורחת '' תעזוב אותי בשקט! אני לא רוצה לדבר על זה יותר! תניח לי!'' ומניחה את ידיי על ראשי. רוצה שהקול הפנימי שלי יסתום את הפה המעצבן והעקשני שלו.

'' רואה?'' הוא אומר.

'' רואה מה!?'' אני שואלת בעצבנות.

'' שגם אותי את מנסה להרחיק. להשתיק. להעיף ממך. שגם כלפיי, הקול הפנימי שלך, את לא כנה. את צריכה להתחיל להיות כנה עם עצמך ולהבין מה באמת את רוצה מעצמך'' הקול שלו חד ורציני.

'' אני כנה עם עצמי ואני יודעת מה אני רוצה!'' אני צועקת עליו בתסכול בחזרה.

פניי מאדימות ואני משתעלת. מרגישה את הדמעות עומדות בקצה עיני.

'' מה את רוצה מעצמך?'' הוא מתגרה בי.

'' תסתום!'' אני יורה חזרה. מתפללת שהוא יניח לי לנפשי.

מה לעזאזל הוא רוצה ממני!? שיעזוב אותי בשקט עם נושא הקבוצה החברתית ועם מה שעשיתי השבוע.

אני ממש לא רוצה לדבר על זה, ואני יודעת טוב מאוד למה עשיתי את זה.

אני פשוט לא רוצה לגלות לו את זה.

אבל מה אם לא אגלה? הוא ימשיך לחפור, ולנסות לשאול, עד שהסוד יצא ממני בפרץ של כעס ועצבים.

אסור לי לתת לזה לקרות!

אני יודעת למה עשיתי את זה. הוא לא יודע.

עכשיו מה עושים? לספר או לא לספר לו?

אני כנה עם עצמי. אני יודעת למה אני עושה דברים.

יודעת מתוך מה אני פועלת, אבל לא כולם חייבים לדעת עלי הכול.

ואני לא חייבת כלום ושום דבר לאף אחד.

אז שיניח לי לנפשי ויסתום  את הפה שלו!

'' ממה את מפחדת כול כך?'' הוא שואל אותי.

'' שתחדור לפרטיות שלי ותגרום לי להתפרץ ולבכות! ותן לי להגיד לך משהו, קול פנימי, כן? זה לא יקרה! אני לא מתכוונת להתפרץ ולבכות מולך!'' אני יורה את המילים כמו חיצים רעילים ופוצעים.

'' את שוב לא כנה עם  עצמך. זה לא הדבר היחידי שמפחיד אותך'' הוא  אומר בקול שמרגיז אותי.

אם הקול הפנימי שלי היה  בן אדם, הוא היה חוטף ממני מכות רצח.

אבל הוא רק קול פנימי שדוחף ומעצבן ומציק.

אני שונאת אותו!

'' אתה לא יודע עליי כלום!'' אני מתגוננת. מתכווצת.

'' אני יודע שזה לא הדבר היחידי שמפחיד אותך , ושאת לא כנה עם עצמך'' הוא משיב בקול ברור.

'' אני כן...'' הקול שלי ממש רועד.

'' את לא. עובדה''.

'' פשוט תסתום! תניח לנושא הזה. אני יודעת למה עשיתי את מה שעשיתי'' אני ממהרת להשתלט על הקול הרועד שלי.

'' למה עשית את מה שעשית?'' הוא שואל ושוב מנסה להתגרות, לדחוף, להוציא ממני את הסוד שאני מפחדת לספר.

'' אני לא מתכוונת לספר לך. לא יעזור לך!'' אני נאטמת. נסגרת בפניו. בפני עצמי אולי...

'' יעזור לך אם תשתפי. תוציאי את מה שאת לא מוכנה לספר...''.

'' אבל אני לא רוצה לשתף! בטח שלא אותך. אם ארצה לשתף בסוד שלי, זה יהיה בבלוג שלי אולי'' אני תוקפת אותו בחזרה ובו זמנית מתגוננת. מחפשת דרכים להימלט ממנו.

'' לבלוג שלך?'' הוא מגחך '' מי כבר יקשיב לך? או שאולי גם לקוראים שלך את משקרת?''.

הקול הפנימי שלי, מעלה לי את העצבים שלי לגבהים חדשים!

'' כולם שם מקשיבים לי ועוזרים ותומכים! ואני לא משקרת להם! כול מילה שאני כותבת היא אמת. אין לי אינטרס לשקר או להסתיר. אני ממש לא כזאת!'' אני רותחת מזעם עליו  שהוא מנסה בכוח לגרור אותי למקומות שאני לא רוצה לחשוף.

מקומות שאני חושפת בפני עצמי, עמוק יותר מהקול הפנימי שלי, אבל בטח שלא בפניו.

שימשיך לנסות כמה שהוא רוצה.

אני לא מתכוונת לשתף אותו בסוד שלי.

אני יודעת למה התרחקתי מכולם השבוע, למה רציתי להיות לבד עם עצמי.

אבל הוא לא חייב לדעת את זה.

'' אז אם אין לך אינטרס, למה את מסתירה ממני? משקרת לי על הפחדים שלך? לא מספרת לי שום דבר?'' הוא מתחיל ממש לעצבן אותי עם החפירות שלו.

''  אני לא חייבת לספר לך שום דבר! תעזוב אותי בשקט כבר!'' העצבים שלי ברצפה ואני כבר מתחילה  להיות עייפה וחסרת  סבלנות.

'' אני יעזוב אותך בתנאי אחד'' הוא מציב לי תנאי.

קול פנימי חצוף! איך הוא מעז להציב לי תנאי!?

'' מה התנאי?'' אני שואלת ומשתלטת על הקול שלי בחזרה.

'' שאת מחר משתפת את הקוראים שלך בבלוג, למה ברחת מכולם השבוע. למה עשית את זה לעצמך. מקובל עלייך?'' הוא שואל.

'' התכוונתי בכול מקרה לעשות את זה  מחר. לעשות לעצמי קצת סדר בראש'' אני עונה  בחוסר שקט ומרגישה מעט את הלב פועם.

'' יופי. אז אני אחכה לראות את זה מחר כתוב יפה בבלוג שלך'' הוא משיב בהתגרות.

'' שלא תעז להציץ! אתה לא שותף לסודות שלי! אין לך מה לראות ולקרוא!'' אני כועסת עליו. מי הוא בכלל שיפלוש לפרטיות שלי!? לסודות שלי שרק אני יודעת אותם!?

'' אנחנו עוד נראה. עכשיו לכי לישון'' הוא אומר כאילו הוא ההורה שלי שאומר לי  מה לעשות.

'' יותר טוב, אני אקבור אותך בשינה שלי, עמוק עמוק באפלה! שלא תראה אור יום וגם לא את המילים שאכתוב מחר!'' הקול שלי חד ואפל.

'' אני בכול  מקרה אהיה שם להגיד לך, שאת עושה את הדבר הנכון. אל תדאגי. לילה טוב''.

אני מחליטה הפעם לוותר לו , ולא להגיב.

לא יהיה  לזה סוף אם אמשיך.

אז אני מניחה לזה ושותקת.

מה שיהיה מחר, יהיה.

העיקר שהשיחה הסתיימה , ולא חשפתי בפני הקול הפנימי שלי את מה שאני כבר יודעת- למה באמת התרחקתי מכולם השבוע.

למה רציתי להיות עם עצמי.

אני יודעת את התשובה.

הוא לא יודע.

וכך זה גם יישאר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~