my cold evil world!

חוסמת את הלב שלי

מאז שחזרתי לארץ, אני חסמתי את הלב שלי.

השארתי את כול הרגשות כלפי  כולם , מאחור, וטסתי בלב חסום רגשית כדי לא להשתגע, ולאבד שליטה.

כשחזרתי, הלב עדיין היה במצב חסימה.

אני לא נותנת ללב שלי לחיות.

לא נותנת לו להרגיש.

לא נותנת לו לנשום.

לא נותנת לו לפעום.

אני לא רוצה שיהיה לו חיבור ישיר לראש שלי.

מפחדת לפתוח את הלב לכניסת רגשות, ומצד שני מותשת מהחסימה עצמה.

אומרים לי שאני מפחדת לקבל את הרע שיש בעולם,

ולפתוח את הלב ולאפשר לו להרגיש, פירושו- לקבל את הרע והכואב שיש בעולם.

אני לא חושבת שאני מוכנה לקבל את זה שיש רע בעולם.

הייתי שם כבר.

אני יודעת מזה.

אני מעדיפה לקבל את הטוב, לחסום את הלב, ולהתעלם מהרע.

יש רע אבל הוא פחות כואב כשהלב שלי חסום.

כשהלב שלי אדיש לכאב ולכול הרע שיש סביבי.

אני מפחדת פחד מוות לפתוח את הלב ולתת לו להרגיש.

אם הלב ירגיש הוא יפעיל את הראש, ואז...

אז אני יאבד את עצמי.

אני יאבד שליטה על הרגשות שלי,

אני אשתגע!

הלב יפעם בקצב מטורף,

הראש יתחיל להריץ אין סוף מחשבות, הגוף שלי יתחמם וירעד,

ואני לא אצליח להתרכז בשום דבר.

אני אכנס לתוך הצפה רגשית קשה ועמוקה, ולא יהיה לזה סוף.

אני לא אצליח לצאת מזה.

אני לא רוצה להיות במצב הזה כשאני בחוץ או בבית או עם אנשים.

אני מעדיפה לא לתת ללב שלי לחיות ולהרגיש, מאשר להיות בהצפה ולא לדעת מה קורה איתי.

אני עדיין לא מוכנה לקבל את זה שיש רע בעולם.

כלומר, אני יודעת שיש רע אבל מעדיפה להתרכז בטוב.

עד שהרע יכה בי שוב בכול עוצמתו ויפרק אותי לחתיכות.

ישבור אותי לרסיסים.

חוסמת את הלב שלי כדי להגן על עצמי מהצפה רגשית.

ממחשבות,

מכאב,

מרגשות עוצמתיים וכואבים.

מלב פועם.

מחרדות,

מפחדים,

וחששות.

אני לא רוצה להרגיש את כול זה בעוצמות מכאיבות.

זה נורא מדיי.

כואב מדיי.

מתיש להרגיש.

זה מבלבל ומייסר עד מוות.

חוסמת את הלב שלי  כדי לשמור על עצמי.

כדי לא להתפרק.

כדי להיות אדישה אפילו שאני בוכה וכואבת בשקט.

באדישות.

מתפרקת ובוכה בשקט.

בתוך החסימה הרגשית שלי.

אין לי כוח יותר להרגיש,

ואין לי כוח יותר לחסום את הלב שלי.

מה יקרה כשהלב שלי שוב יפתח?

מה יקרה כשארשה לו להרגיש שוב?

אחרים לא מפחדים מההצפה הרגשית שלי.

מהמערבולת האין סופית שלי.

אני כן.

אני כן מפחדת להיות מוצפת, להשתגע, ולא לדעת מה קורה איתי.

זה מפחיד פחד מוות!!!

אני לא צריכה לחסום את הלב שלי.

הוא לא צריך להיות חסום,

ובכול זאת, אני עושה את זה.

למה?

כדי להגן על עצמי מכאב.

כדי לשמור על עצמי מהתפרקות נפשית כואבת יותר.

אולי הכתיבה לתוך החסימה היא זאת שתשחרר את הלב שלי מהכלא שלו,

שבוא הוא כלוא.

כי מה עוד נותר לי לעשות?

להמשיך לחסום או לשחרר את החסימה מהלב שלי?

לקבל סוף סוף את הרע שיש בעולם, ולדעת שכול יום יכול לקרות לי משהו רע לא צפוי?

אני לא יודעת אם הלב שלי מוכן לזה שוב.

אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה שוב.

חוסמת את הלב שלי...

מה אני צריכה לעשות??????

~~~~~~~~~~~~~~~~