היום חזרתי לסדנאות הכתיבה של המורה שלי ,
והייתי קצת עייפה - (מכול שבוע היציאות שלי ולא היה לי רגע אחד לעצמי),
וזה התחיל בזה שהתחלתי את הבוקר בפחד שמהול בהתרגשות,
התרגשתי לחזור לכתיבה, ופחדתי שאני לא אדע מה לכתוב ואיך.
וסיימתי את היום פשוט בעייפות.
התמקדנו בכול מיני כלים לכתיבת רעיון לסיפור.
איך תופסים רעיון ומפרקים אותו, ואיך בסוף מחברים הכול ביחד לסיפור שלם או קטע לסיפור.
עשינו בעצם הכנות לסיפור גדול יותר.
ואיכשהו כתבתי משהו על בחורה שנמצאת עירומה על חוף ים ליד סלע, ויש לה את הכוח והאומץ לשכב ככה עירומה ולא אכפת לה מה אנשים אומרים חושבים.
אנשים כמובן עוברים שם וזורקים לה הערות מגעילות על השומנים שיש לה בגוף, והיא שלמה ומרגישה חופשיה עם הגוף שלה, שלא אכפת לה מה אנשים אומרים.
כמובן שאני צריכה לפתח ולהרחיב את הסיפור מה בדיוק אומרים לה ואיך זה משפיע על הגוף שלה,
אבל מכוון שהייתי עייפה כול כך היום מכול השבוע שלי, לא היה לי כוח להתעמק בתוכן הסיפור ולהעמיק ולפרט איפה שצריך.
וכולם בכול מקרה הקריאו את הסיפורים שלהם, ובאיזה שהוא שלב, הזמן פשוט נמרח ואנשים מקריאים את כול החלקים כולל הסיפור הסופי שהם כתבו,
ויצא שלאנשים נמאס לשבת ולהקשיב, אז הם פשוט קמו והלכו.
וזה היה מייאש ומתיש כבר להקשיב לאנשים מקריאים.
הסיפורים עצמם לא היו משעמממים אבל במקום רק להקריא את הסיפור הסופי,
כולם פשוט קראו הכול! את כול ההכנה שהם עשו לסיפור עד הסיום שלו,
וזה היה מעייף ומתיש,
אני כמובן קראתי רק את הסיפור הסופי, לא את כול ההכנה לסיפור.
ולא ציפיתי על ההתחלה של החזרה לכתיבה להיות טובה.
אבל הרגשתי שממש קשה לי לחזור לכתוב היום.
שזה קשה מתיש ומעייף ובקושי הייתי מרוכזת במה שכתבתי.
היה לי ממש קשה לשבת ולהתרכז ולהקשיב.
רציתי כבר לקום וללכת ושכולם כבר יגמרו להקריא.
אז עכשיו אני בבית , ואני מתה מעייפות.
אז אני חושבת שאלך לישון קצת.
המוח שלי כבר התאבד מרוב ייאוש ועייפות מהסדנה הזאת.
בעיקר כי הרבה זמן לא נגעתי בכתיבה שלי, אז לא ציפיתי להיות הכי טובה היום.
ידעתי שיהיה לי קשה ואכן היה.
טוב, אני אלך לנוח קצת.
התעייפתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
