ובנתיים רק הגרון מציק לי (אני שותה הרבה תה חם כדי להקל על הצריבות המחניקות),
וזה מתיד מתחיל או מהגרון או מהאף ,
ואני מנסה למנוע שפעת רצינית יותר.
בכול מקרה הלכתי ככה לקבוצה,
והיום היינו 7 אנשים כולנו היינו ,
וזה היה מפגש מאוד טעון רגשית.
הייתי טעונה גם אבל כמו שכתבתי בצהריים היום,
הרגשתי שאני שמה את עצמי בצד בשביל אחרים כדי לתת גם להם מקום לדבר,
ואני נקברת בתוכי עם כול הרגשות שלי, ואף אחד לא יודע מה עובר עליי.
רציתי להגיד למנחה שישיירן לי גם מקום לדבר,
וחשבתי שרק חבר שלי ירצה לדבר ,
אבל פתאום היום קפצו עוד שתיים שרצו לדבר,
וכבר לא מצאתי את המקום שלי להשחיל את הדברים שאני רציתי לדבר עליהם.
וכשהגעתי לקבוצה , הגעתי פשוט חסרת כוחות כי באמת לא היה לי כוח לשום דבר,
והתחלנו כולנו (מי שרצה לדבר) לשפוך את הלב,
וכול השיחות היום היו מאוד טעונות והצפנו הרבה דברים,
ואני פשוט ישבתי ושתקתי והקשבתי כי ראיתי שאני לא מצליחה לדבר כי כולם מדברים לפנייי,
וחיכיתי ואמרתי לעצמי שאולי אצליח לדבר גם אבל מה שיצא מכול זה בסוף זה..
דמעות שלי.
הפעם הראשונה והיחידה שבכיתי בקבוצה היה במפגש ה-10 שלי ומאז לא בכיתי יותר.
אני בוכה לעצמי אבל לא בפני אנשים.
והיום פשוט לא יכולתי יותר לשמור את זה בבטן.
נתתי למי שרצה לדבר,
ואז הפניתי את המבט שלי למנחה , והחדשה שאלה אותי מה קורה ( זאת עם השם כמו שלי),
ואז פשוט הכול צף ועלה לי והתחלתי פשוט להתפרק ולבכות ואמרתי שאני מרגישה שאין לי את המקום שלי בקבוצה לשתף ולדבר.
כי דווקא בימים שאני מוצפת ורוצה לדבר , פתאום כול חברי הקבוצה קופצים לדום ורוצים לדבר גם.
ודווקא כשאני לא מדברת , אז אף אחד לא מדבר.
ואני קצת נבלעת בקבוצה.
ואמרתי גם שהרי בקבוצה מלמדים אותי לשים את עצמי בצד ולהקשיב לאחרים גם,
אבל מה איתי?
אני לא חשובה?
באתי עם הרבה רעל לקבוצה ועם הרבה שליליות שלאף אחד לא אכפת ממה שאני מרגישה,
ושאני שווה פחות,
והייתה עוד מישהי שהרגישה כמוני וגם בכתה,
ובקיצור כעסתי על הקבוצה ולא יכולתי לדבר עם אף אחד מהם.
והכול התפוצץ לי בדמעות בסוף.
והמפגש עצמו היה טעון ורגשי מאוד היום.
וגם ביציאה אחר כך , כשיצאנו לאכול (ואני בכלל תכננתי לחזור הביתה ולא לצאת איתם לאכול כי הרגשתי ממש רע וחלשה פיזית) המשכנו עוד לדבר על מה אנחנו מרגיטשים ,
ובקיצור חזרתי מותשת פיזית ורגשית יותר מתמיד הביתה,
ואני לא מרגישה מי יודע מה.
היום פשוט ממש פתחנו את הלב שלנו כולנו, ולא ציפיתי לזה.
אני מניחה שמדיי פעם אנחנו צריכים בקבוצה לפרוק ולשתף את הרגשות שלנו כי זה כבר קרה בעבר מפגשים רגשים כאלה,
אבל לא ציפיתי שיצאו ממני דמעות.
כי אני בכיתי היום לעצמי בבית ,
ולא חשבתי שזה יקרה בקבוצה.
אז לא יודעת.
אני עוד צריכה לעכל את היום הטעון רגשית הזה ,
ולדאוג להמשיך להילחם בהתקררות שלי ,
כי אין לי כוח להיות חולה.
וקיבלנו שיעורי בית.
כול אחד מאיתנו צריך להתקשר למישהו מהקבוצה ולשאול אותו ' איך אתה מרגיש'.
אז כמובן שלא קיבלתי את החבר הטוב שלי (מה שמבאס אותי).
קיבלתי להתקשר לחבר של החבר הטוב שלי,
ועוד מישהו צריך להתקשר אליי.
ונראה לי שאני אכתוב איך המישהו הזה מרגיש כי בשבוע הבא המנחה ישאל אותנו איך כול אחד שהתקשרנו אליו הרגיש,
ואני לא אזכור בעל פה איך המישהו שהתקשרתי אליו הרגיש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
