my cold evil world!

טוב... אז ככה:

אחרי שבועיים שאיכשהו הבראתי מהשפעת שהייתה לי לפני שבועיים,

השפעת תקפה אותי שוב.

ואני לא יודעת למה.

שנה בערך וקצת לא הייתי חולה (וגם כשהיו שינויים במזג האוויר לא הייתי חולה),

ואנשים סביבי לא היו חולים,

ועכשיו, לקראת סוף 2016 אני חולה שוב.

אני ממש מרגישה שלפעמיים עבודה קשה בחווה או מצבים נפשיים תורמים לזה, וגורמים לי להיות חולה.

אם הייתי קצת יותר חזקה פיזית ונפשית, לשפעת לא היה קל כול כך לתקוף אותי.

אז לפני שבועיים הייתי מצוננת למשך שבוע, ושבוע שלם הייתי בבית ולא ראיתי חברים.

ועכשיו ביום ראשון אחרי הקבוצה , הייתי בחוץ הרבה, ורצתי בגשם ונרטבתי, והייתה לי הרגשה שאצא מהסיפור הזה חולה.

וצדקתי.

שני עוד איכשהו הייתי בסדר,

ולקראת הצהריים, ערב כזה, הרגשתי את הצינון חוזר, וגם הגרון התחיל לכאוב לי.

אז אתמול הייתי בבית כול היום ולא הרגשתי מי יודע מה,

וממש פחדתי שהמצב יחמיר, ויכאב לי עוד יותר.

היום נשארתי בבית ולא הלכתי לחווה וביטלתי את שיעור הרכיבה שלי.

אני עדיין לא מרגישה משהו,

אבל כול עוד המצב לא מחמיר , והגרון לא נעשה כואב יותר, והצינון לא מחריף,

אני מקווה  להחלים לפחות עד יום ראשון של הקבוצה.

לא כיף לי להיות חולה שוב.

זה לא נעים במיוחד.

ואני ממש מקקוה ש2017 לא תהיה השנה שבה פתאום אהיה חולה יותר.

אני ממש חייבת לשמור על עצמי טוב יותר.

מה שמזכיר לי שאני צריכה לכתוב סיכום לשנת 2016 רצופת החוויות והדברים שעברתי, ועברתי הרבה מאוד מהכול!!

עכשיו, בקשר לקבוצה,

במפגש ראיתי שהשד לא היה נורא כול כך  כמו שחשבתי,

מסתבר שאנשים הולכים, ובאים לקבוצה, עוזבים וחוזרים ואין לזה שום קשר אליי לרוב (חוץ ממקרה אחד).

ויש לי הרבה פעמיים נטייה לחשוב שזה קשור אליי וזה בגללי שהם עוזבים כי פגעתי בהם בלי כוונה.

אבל הבנתי ( או לפחות חושבת שהבנתי) שהעולם לא סובב סביבי, ואנשים עוזבים בגללם, בגלל שיש להם את העניינים שלהם, ואין לזה שום קשר אליי שהם עוברים לקבוצות אחרות.

אבל איכשהו אני תמיד חושבת ומרגישה שזה כן קשור אליי ואני לוקחת על עצמי את האשמה.

ואני באמת לא  יודעת למה זה קורה.

למה התרגלתי לחשוב שהכול קשור אליי, ושאנשים בקבוצה עוזבים ועוברים בגללי.

בכול אופן , הבנתי שזה לא קשור אליי,

ושאני לא צריכה לקחת את כול כובד המשקל של האשמה על עצמי.

מקווה שלפעם הבאה אני אלמד.

ואין לי ספק של2017 אני אלמד הרבה מאוד דברים מה לא לעשות!

עברתי מספיק דברים ב2016 שלמדתי מהם הרבה , מה לא יקרה ב2017 , ואילו דברים אשפר ואלמד מהם ב2017.

ארחיב על כך בסיכום הגדול.

אז זהו אני מניחה.

אני מקווה להחלים פחות  או יותר עד יום ראשון של הקבוצה.

ושהמצב לא יחמיר יותר.

תמיד כשאני חוזרת לבלוג הנאמן שלי (שאני נוטשת הרבה בגלל הפייס, החברים, העייפות), אני מגלה שקשה לי פתאום לחזור ולפרוק  בבלוג.

בעיקר כשעוטפת אותי תחושה ממש קשה ורעה, ואני אמורה לבוא לבלוג ולפרוק, ובמקום אני מעדיפה להיבלע עם התחושה הרעה, ולא לשכוח אותה החוצה ממני בבלוג.

וכשאני באה לבלוג, אני צריכה לשפוך הכול ו...

להתמודד עם הרע בכתיבה, וזה קשה.

זה מעורר בי את הרע והעצב והכאב שאני מנסה לקבור ולשכוח.

וזה עולה שוב כשאני מנסה להעלות הכול על הכתב בבלוג שלי.

זה מעורר את הרגש, ואני מרגישה שהדמעות עולות מתוכי תוך כדי כתיבה, ואני בקושי נושמת.

שורה תחתונה-

עשיתי משהו בקבוצה שלא הייתי צריכה לעשות, ופגעתי בביטחון של עצמי בקבוצה מול המנחים, ופגעתי בביטחון ובמקום הבטוח של מישהו בקבוצה,

וכול השבוע אכלתי את עצמי על מה שעשיתי,

שעכשיו הוא לא הגיע בגללי,

והקבוצה שלנו דיי מתפרקת.

נשארנו רק 3 אנשים.

אני ועוד שניים.

והבעיה הממש גדולה היא כזאת-

אני מרגישה שבכול פעם שיש לי רגש כלפי מישהו או שלמישהו יש רגש כלפיי, העניינים מסתבכים, וזה רק הורס את היחסים שלי עם אותו אדם.

וכשאין רגשות של שני הצדדים, הכול בסדר ושום דבר לא מסתבך ולא נהרס.

ואני פשוט מרגישה שכך או כך ברגע שיש רגש בסביבה שלי, הכול פשוט נהרס,

וזה נראה ממש  שאסור לאנשים להרגיש משהו כלפיי כי מסתבר שזה גורם לי לפגוע בהם (בלי שאני מתכוונת), הם נפגעים ממני, מנתקים איתי קשר, ולא מגיעים לקבוצה.

וכשאני מרגישה משהו כלפי מישהו, אותו אדם לא רוצה אותי ועל הדרך מנצל אותי ואת הרגשות שיש לי כלפיו.

וכך או כך הקשרים בין כולם נהרסים.

בכול אופן,

מחר אני אמורה ללכת לקבוצה ולהתמודד עם ההשלכות של המעשים שעשיתי ולא לברוח מהבעיות שלי מול הקבוצה והמנחים,

ואפילו חלמתי בלילה שאני מגיעה לקבוצה ומתמודדת עם התחושות הקשות שלי מול המנחים,

והמנחים צריכים להתמודד מולי ועם זה שפגעתי להם בקבוצה וזה גרם להם לא לסמוך עליי.

ועוד דבר.

בסיוטים הכי גרועים שלי,

לא חלמתי שמשהו בקבוצה יגרום לי לחזור למחשבות האובדניות שלי שהיו לי לפני שנה שנתיים.

אני חשבתי שאם אגיע לקבוצה, אוכל לברוח מהתחושות הקשות שלאף אחד לא אכפת ממני ושאף אחד בעולם הזה לא אוהב ולא צריך אותי.

אני באמת לא חשבתי שאחזור לזה בקבוצה.

ובאמת לא היה צורך להגיע למצב הלא נעים הזה כי הכול היה בסדר עד עכשיו.

ובאמת שלא חלמתי שאחרי 46 מפגשים, אני אצטרך להרגיש אובדנית שוב, ועוד בקבוצה!

ועוד לגרום לאנשים לעזוב בגללי, ולמנחים לא לסמוך עליי, וגם לכעוס עליי על מה שעשיתי.

וזאת תחושה קשה ולא נעימה, להרגיש בקבוצה שאיכזבתי את המנחים , שאיכזבתי את עצמי,

שפגעתי בעצמי, פגעתי במעגל הקבוצתי, פגעתי בחברים שלי לקבוצה,

ופגעתי בביטחון ובאמונה של המנחים כלפיי.

הרסתי ממש הכול.

ועוד יותר קשה עכשיו להעלות הכול על הכתב ולהתמודד עם הרע בכתיבה.

הייתי אמורה לכתוב על מה שקרה ביום ראשון בקבוצה, אבל זה היה נורא וקשה מדיי לכתוב.

העדפתי לשכוח ולענות את עצמי על מה שעשיתי,

ואני בכיתי,

ולא הלכתי לחווה,(אני כן רכבתי בערב) ולא ראיתי חברים 3 ימים.

אני ממש הענשתי את עצמי על מה שעשיתי.

ואני באמת מרגישה שאני הורסת קשרים עם אנשים מתי שזה מגיע לרגשות.

שהרגשות שלי הרסנים כול כך עד כדי כך שזה פשוט הורס , פוגע, ומרחיק ממני אנשים טובים.

משהו בתוכי לא יכול לסבול שאנשים מרגישים כלפיי משהו, שאני מיד יוצאת לפעולה כדי לעצור את זה, ועל הדרך פוגעת ברגשות של אנשים סביבי.

ואני באמת לא יודעת מה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב כשיגיעו חברים חדשים לקבוצה במקום אלה שעזבו אותה.

אני ממש מרגישה שהרחקתי ממני את כול אלה שהיו להם רגשות כלפיי,

ובסופו של דבר, נישארתי עם שני הבנים הכי טובים- אלה שאין להם רגשות כלפיי מעבר לחברות שלהם איתי.

ואיכשהו זה נוח לי יותר אבל זה לא טוב לקבוצה, והמנחים כועסים עליי בגלל זה.

עכשיו...

אני מסיימת את 2016 בלי חברים.

מצחיק שהתחלתי את השנה המטורפת הזאת עם הרבה מאוד חברים ודברים שקרו בדרך,

ובסופה של שנה מטורפת, אני מסיימת לבד.

בלי חברים.

נשארת רק עם שניים מתוך הרבה שהיו לי בהתחלה.

מה שמזכיר לי שאני צריכה לעשות סיכום ל2016 לפני ש2017 דופקת לי בדלת, ומכניסה אותי לעוד שנה שאני לא יודעת מה יקרה בה.

אז זהו אני מניחה.

זה היה סיכום של כול הרגשות וכול מה שעברתי השבוע.

עד לפעם הבאה אני מניחה...

הפחד הכי גדול שלי עכשיו זה ללכת מחר לקבוצה ולהתמודד שוב מול המנחים ולהסתכל להם בעיניים  אחרי ששברתי את האמון שלהם בי וכלפיי.

מצחיק שאני תמיד אומרת לאנשים שהם יכולים לסמוך עליי במאה אחוז ואפילו בעיניים עצומות,

ואני זאת שלא יכולה לסמוך על אנשים.

ועכשיו גרמתי למנחים לא לסמוך עליי שמה שקרה, לא יקרה שוב.

הבעיה זה הרגש שהורס לי הכול עם אנשים סביבי, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.

אני לא יכולה למנוע מאנשים להרגיש כלפיי דברים,

ומצד שני... זה הורס.

פשוט הורס.

הם נפגעים, אני נפגעת,

הם לא מגיעים לקבוצה,

והכול נופל עליי.

בסוף אני תמיד אשמה וכולם סביבי בסדר.

תמיד זה קורה ככה.

אני זאת שהורסת, פוגעת,

וכולם סביבי בסדר ולא אשמים בכלום.

בשום דבר.

אני באמת לא יודעת איך לסדר את הדברים על הצד הטוב.

כמובן שביקשתי סליחה מאלה שפגעתי בהם,

אבל  אני תמיד מרגישה שגם אם אני מבקשת סליחה,

זה לא  מבטיח שדברים יחזרו להיות כפי שהיו לפני שהכול הסתבך.

אנשים שפגעתי בהם לא יחזרו לדבר איתי,

ואנשים לא יחזרו גם לקבוצה.

פשוט שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

לאן ואיך ממשיכים מכאן עכשיו???

=.=''