אז ככה- אני מעלה עכשיו סיפור קצר שכתבתי על התאומים של ווקלאויד רין ולן בהשראת התמונה מהפוסט הקודם.
הסיפור האחרון שהעלתי לכאן שקשור אליהם היה סיפור יאוי(אהבת גברים) על לן וקאיטו.
ועכשיו זה הסיפור השני.
משום מה כול הסיפורים על התאומים או על שאר החברים שלהם יוצאים מוזרים ולא ברורים.
זה כייף לכתוב עליהם דווקא בגלל שהם לא הדמויות שלי ואני יכולה להחליט על האופי ועל ההתנהגות שלהם בסיפור שלי.
עברתי עליו אתמול והוא יצא בסדר כזה. מוזר ועצוב וקצת מטורף.
אורך הסיפור- 4 עמודים.
תהנו :)
הפרדה
הם עמדו זה מול זו
אבל גם לא עמדו זה מול זו.
משהו חצץ באמצע. הפריד ביניהם. מנע מהם להיות יחד.
לא הייתה דרך לדעת אם הם צופים בעצמם או בבן הזוג שלהם.
הכול יכול לקרות. כול דמות שלא נדמיין יכולה להופיע מאחורי
קיר הזכוכית החד והשקוף.
הם היו רק שניהם. אחד מול השנייה.
נוגעים ולא נוגעים בכף ידו של האחרת.
מבט נוגה ועצוב על פני שניהם. תוהים אם זה אמיתי או לא.
חלום או מציאות. דמיון או חלום.
היא הביטה בהשתקפותו של אחיה התאום ותהתה אם הוא אמיתי או אשליה.
כף ידה הורמה , נצמדה למראה, מנסה לגעת בכף ידו של זה שהביט
בה מהצד השני של הזכוכית השקופה.
'' זה אמיתי?'' שאלה בלחישה רפה '' אתה אמיתי?'' והמשיכה להביט בו. בוחנת ותוהה, בוחנת
ותוהה.
הוא הביט בה באותו המבט '' את מרגישה שאני אמיתי? שאני כאן?
איתך?''.
השאלה בלבלה אותה '' לא יודעת'' ענתה '' אני רואה את
ההשתקפות שלך אבל לא בטוחה האם זה אתה או אני'' הוא שמע את ההיסוס והפחד בקולה.
'' תנסי לשבור את המראה ולראות אם אני אמיתי או רק פרי
דמיונך'' הציע לה באותו מבט עדין ואדיש אך אם זאת עצוב ובודד.
שניהם היו קפואים בזמן ובחלל. עומדים זה מול זו ולא יודעים
אם הם אמיתיים או רק פרי דמיונם של שני
הצדדים.
'' השתגעת?'' אמרה בזעזוע '' למה שאשבור את המראה? ואם אגלה
שאתה לא קיים? איחשב כמשוגעת שמדמיינת דברים. לא. לא אעשה זאת'' ידה נשארה צמודה
לכף ידו הנשקפת מולה. מסרבת לעזוב ולשחרר.
'' רין'' פניו נשארו חתומות. בוהות לתוך עיניה הכחולות ''
את לא משוגעת. את רק מתגעגעת. זה הכול. אני כבר לא כאן יותר ורק טבעי שתיראי אותי
כהשתקפות במראה. אני חסר לך. וזה בסדר''. קולו
נישאר אדיש.
'' על מה אתה מדבר!?'' צעקה בבעתה ועיניה התרחבו '' אתה
כאן! איתי! אני רואה אותך! תפסיק לדבר שטויות לן!''.
זווית פיו התעגלה וניסתה להבליח חיוך קטן למשמע המילים
במשפט של אחותו התאומה '' רין. את לא זוכרת? אני מת. אני כבר לא בחיים. את באמת לא
זוכרת מה קרה? תנסי להיזכר'' מבטו לא מש ממנה. תובע ממנה לחשוב ולהיזכר.
היא עצמה את עיניה ומחשבותיה החלו להסתחרר במערבולת הסערה.
'' נזכרת?'' שאל אותה כלאחר יד.
כשפקחה את עיניה לבסוף, ענתה '' אני הרגתי אותך... אני
הרגתי אותך... אני הרגתי אותך!'' את המשפט האחרון היא הדגישה בקול רם ובאימה חנוקה.
חיוך עצוב התפשט על פניו של לן '' כן. לצערי. וזה היה מוות
איטי ומייסר. שקעת בטירוף שלך ולא ראית במי את פוגעת. הרגת את כול מי שהיה סביבך.
כולל אותי. ועכשיו , כשאני כבר לא כאן, את
רואה את ההשתקפות שלי במראה וזה בסדר. מותר לך. זה קורה לכולם''
כול כך קרובים
ובכול זאת כול כך רחוקים.
'' אתה בעצם רודף אותי? עוקב אחריי? זה מה שאתה לא אומר
לי?'' ניסתה להבין ולחפש תשובות מאחיה התאום .
'' את בוחרת מה לראות לא אני. אם את רואה אותי כרוח רפאים ,
אז זה מה שאהיה בשבילך עד שתחליטי אחרת'' קולו ריחף. מנסה לחדור לתוכה.
'' לא ייתכן שזה קורה'' היא סירבה לקבל את העובדה המרה
והקשה הזאת '' לא יכול להיות! אתה חיי. אתה כאן. אני לא...'' המילים סירבו להמשיך
לצאת. נתקעות בגרונה החנוק.
היא רצתה לרגע לשבור
את המראה ולראות אם אחיה אמיתי או
שהיא באמת רק מדמיינת.
אבל מה יקרה אם תעשה זאת ותגלה שהוא באמת לא נמצא שם? עד
כמה קשה יהיה לה להבין שהיא באמת הרגה
אותו? הרגה חלק מהלב התאום שלה?
'' רין...'' קולו ניסה לעבור דרך המראה, להרגיע ולרכך
את אחותו '' הכול בסדר. אני לא כועס
עלייך. ואת חסרה לי מאוד. כול עוד תרצי בי , אני לעולם לא יעזוב אותך. תמשיכי
להאמין ואני אהיה כאן לצידך תמיד''. נדמה שלרגע ידו השקופה של לן מצליחה לעבור דרך
המראה ולהגיע לכף ידה של אחותו.
'' לן? אתה...''
'' הרגשת? הרגשת את היד שלי נוגעת בכף היד שלך?'' שאל בהלם.
קולה רעד בהתרגשות '' א...אני חושבת שהרגשתי משהו. אני לא
בטוחה אם זה היית אתה או לא אבל הרגשתי שמשהו קר נוגע בי. מרחף על כף ידי''.
'' ניסיתי להגיע אלייך דרך המראה. אני חושב שזה עבד לכמה
רגעים. רין , אין לך מושג כמה אני רוצה לעבור את מחסום ההפרדה ולהיות שם איתך.
לגעת בך. להרגיש אותך בגופי. להסתכל לתוך עינייך הכחולות ולהרגיש בשקט שאני כה
זקוק לו ממך. אני זקוק לך אחות...''. מילותיו היו רוויות ברצונות וחשקים אסורים.
רין עצמה את עיניה, מנסה לדמיין את אחיה התאום לצידה, קרוב
אליה, נוגע בה במקומות הנכונים, מביט בה. מנשק אותה, נותן לה אהבה כמו שרק הוא
יודע, מרגיש אותה בכול איברי גופו.
דמעות קטנות החלו לצוץ בעיניה מעצם הניסיון לדמיין אותו ''
אל תבכי רין. את יודעת שאם את בוכה גם אני
אבכה. ואני לא רוצה לבכות מולך. אז בבקשה ממך. אל תבכי'' התחנן בפניה וניסה שוב
לעבור דרך המראה. הפעם זה לא הצליח.
'' כול כך קרובים
ואם זאת כול כך רחוקים''. לחשה יותר לעצמה מאשר לו ולא נתנה לכף ידה הפתוחה
לעזוב את המראה הסוררת.
'' רין'' קרא לה '' הסתכלי עליי. אל תבכי. אני כאן איתך.
אומנם לא בגופי אבל ברוחי אני כן. תחשבי עליי ואני אופיע מיד. את לא צריכה לדאוג'' עוד חיוך ניסה
למצוא את דרכו דרך פיו העצוב קפוא.
'' לא!'' צעקה '' אתה לא כאן! אני לא יכולה יותר! אני רוצה
לשבור את המראה המקוללת!'' כף ידה הפכה בשנייה לאגרוף מסוכן ופראי.
לן חייך בהקלה '' אז תשברי אותה. לא אעצור בעדך מלעשות
זאת''.
היא עצמה את שתי עיניה ולא האמינה שבעוד כמה דקות לא תראה
אותו שוב לעולם. או גרוע מכך תגלה שהיא באמת הרגה אותו ומה שראתה היה רק ההשתקפות
של זיכרון פניו וגופו.
'' אתה מת לן. אתה לא אמיתי. זה הכול רק בראש שלי. אתה לא
אמיתי ואני מסיימת הכול עכשיו!'' קולה היה
תקיף ומלא בהלה.
כול גופה כולל אגרופה רעד בפראות.
החיוך לא מש מפניו
של לן '' אם זאת ההחלטה שלך.... להתראות
אחותי. אשליה או לא אמשיך לצפות בך משם''
הוא הצביע לעבר השמיים '' מלמעלה''.
ההשתקפות של לן נסדקה ברגע שרין סדקה את המראה ופצעה אותה
לשברים בעזרת אגרופה.
'' לן...'' מלמלה ברעד, ואגרופה כוסה דם וזכוכיות.
שברי זכוכית החלו ליפול ממקומם על הרצפה האפורה שעליה
התמוטטה באפיסת כוחות.
דמעותיה זלגו עכשיו ללא שליטה '' מצטערת לן. הייתי חייבת. לא יכולתי יותר.
אני אתגעגע''.
היא קמה על רגליה והביטה במראה הסדוקה. לא היה זכר לפניו של
אחיה התאום. לפחות לא כרגע.
הוא נסדק. נשבר. נעלם. היא הרגה אותו.
מה יהיה איתי עכשיו? האם לן יחזור לבקר אותי שוב כרוח
רפאים? האם רק דמיינתי אותו? הוא באמת מת? אני באמת הרגתי אותו? אולי הוא חיי
ופשוט נמצא רחוק ממני? לא. זה לא הגיוני. אנחנו תמיד ביחד. אף פעם לא לבד.
אני... אני... אני באמת הרגתי אותו? אני מפלצת!
המחשבות סחררו, הטרידו, הציפו, הכאיבו, ומלאו את ראשה של
רין.
עיניה התרחבו, צחוקה הפך מטורף, והיא הניחה את שתי ידיה
לצידי ראשה.
הטירוף של הרוצחת הבודדה השתלט עליה. אכל אותה. טרף את כול
ראשה הבוער מעצם המעשה הנתעב שעשתה לאחיה התאום.
'' לא מגיע לי להישאר לבד בלעדייך לן. בלעדייך אני כלום.
שום דבר. אני לא רוצה לחיות יותר!'' ליבה נקרע לגזרים והדמעות המשיכו לזלוג.
היא אכלה את עצמה בייסורים נוראיים ואשמה קשה.
מה תעשה עכשיו
בלעדיו? איך תמשיך הלאה בלי התאום שלה?
'' לן... בבקשה. תחזור'' התחננה. ונשארה קרובה למראה הסדוקה
רק למקרה שתוכל לראות שוב את פני אחיה בין
שברי המראה הההרוסה.
'' רין'' שמעה את קולו קורא בשמה.
היא הרימה את ראשה וראתה אותו מולה '' רין. אני כאן. חזרתי''.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני יכולה לעשות לזה המשך אבל זה לא ממש יהיה הכרחי. אלה אם כן ממש תרצו אבל באמת שאין צורך.
אני מעדיפה להשאיר את זה ככה. בצורה הזאת.
והנה שיר שמתאים שגם נתן לי השראה לכתיבת הספר שלי *-*
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
