עם ההעברה מהוורד לבלוג, יש קצת פאקים בצורת הטקסט, עמכם הסליחה ואביכם התודה.
מתן רוזנר.
בכל בוקר, שמונה דקות בדיוק
לפני השעה שבע מתן עולה על קו 188 א' העובר בצומת שממול היציאה מלוחמי הגטאות.
חברת האוטובוסים לא חשבה לעומק כשהחליטה על שם הקו,כך הסיק, כיוון שבצג האלקטרוני
בקדמת האוטובוס קיים מקום רק ל-3 ספרות. הצג היה מאיר מעבר לשמשה המאובקת את המספר
'188', ולידו, הודפסה על דף נייר מנוילן האות הבודדת א' בפונט אריאל סתמי ועלוב.
בחורפים היה על החברה להחליף את הדף הבלוי פעמים רבות, לעיתים עד פעם בשבוע עקב
הגשמים שכרסמו בקדחתנות בנייר, ומתן לא פעם מצא עצמו תוהה האם קיימת פקידה משועממת
שכל תפקידה הוא להדפיס את האות א' שוב ושוב.
+
את שאר חבריו הקבועים לקו
188 א' הוא אינו מכיר בשמם, אלא בכינויים (מעליבים לרוב) שהמציא להם- דבר מפתיע
בהתחשב בפגישתם היומ-יומית בתחנה, ומפתיע אף יותר עקב היותם כולם, בני הקיבוץ. בזמן
האחרון עולה על קו 188 א' גידי, חבר של מתן ממשגב שהוא היוצא מן הכלל. למתן וגידי
אין הרבה במשותף. בהיעדרות כל תחום עניין משותף שיחותיהם של גידי ומתן מתבססות רק
על חוויות עבר ספורות ועל כן חושש מתן כל יום שנסיעות אלה ישחקו את חברותם לאור
אורך הנסיעות ומלאי נושאי השיחה המדלדל.
+
כל בוקר מגיע מתן לתחנה
שממול ללוחמי. התחנה השולית הזו הייתה ידועה בקרב נוסעי הקו וזאת בזכות, או שמא
בגלל, בניין השיכון הוותיק שגוהר מעליה בקפדנות מאז שנת 67'. הבניין הבודד ניצב
כאנדרטה לפרוייקט הדיור השאפתני של משרד השיכון אי אז בשנות השישים. המשרד תיכנן
לבנות שכונת שיכוני עולים מול הקיבוץ, אבל רק הבניין המדובר נבנה, ובנייתו החריגה
סתמה את הגולל מעל הפרוייקט, שהרי ב"חריגה" הכוונה היא למפגרת.
הבניין, כמו רוב בנייני השיכונים
דאז, התחיל למעשה מהקומה הראשונה, אשר נתמכת בעמודים המאכלסים את קומת הקרקע
השוממת.גרם מדרגות בודד הוביל לבדו מן החלל המבוזבז אל הקומה הראשונה וזאת למרות
גודלו יוצא הדופן של המבנה.בזמן הבנייה, טעו הבנאים בהבנת שרטוטי התוכנית, ובנו
שתי קומות של עמודים, במקום אחת, כך שלמעשה הבניין כולו נתמך על שתי קומות עמודים
הנסדקים תחת העומס. גרם המדרגות כמובן, הנתמך בראשו בקומה הראשונה שנהפכה שניה בעל
כורחה- נגמר באוויר, ללא תמיכה בקרקע שמתחתיו, קומה שלמה מעל ראשי הבנאים, שלא
הבינו כי משהו כאן- לא עובד. מאז הבניין נותר כתזכורת לשכונה שלא קמה, מחכה
בסבלנות, ביחד עם כל שרי השיכון מאז- שיפול מעצמו ויחסוך את כאב הראש שכרוך בסיכון
עובדי מדינה בפירוקו.
+
ביום המדובר, בעומדו בתחנה
הקבועה בצומת הכביש הראשי ביציאה מלוחמי סינן מתן בקול כמעט לא נשמע:"הערפל
המזדיין הזה" -והתעצבן מעט שתנאי מזג האוויר גזלו ממנו את שגרתו היקרה ששמר
בקנאות מימיו האחרונים בחטיבה. הוא שם לב, שלא להגיד זאת בקול רם מדי, שכן לא הצליח
לשמוע את דיבורו בגלל האוזניות שהרכיב. מתן לא יכול היה לראות אפילו את הכניסה לקיבוץ
ממנו יצא מרוב ערפל מעורבב בקפידה בפיח ואובך. תוך כדי
הליכה איטית במיוחד לאורך אבני השוליים הצבעוניות סינן בין שיניו הערה קצרה
ביותר:"יום המתחיל רע," –ולפני שהספיק לסיים את הפתגם צלצול הפלאפון
החבוט שלו קרא. רוזנר לא שמע את הצלצול, אך חש ברטט המלווה והקפיד, תוך גמלוניות
וחוסר חן בוטים, להוציא את המכשיר מכיסו במהרה, כי ידע שהצלילים הצורמים נשמעים
בקולי קולות בתחנה, ורק הוא- חרש להם בזכות אוזניותיו. מתן הושיט ידיו במספר תנועות מהירות ומיומנות
ביטל את הנעילה בנגן המוזיקה, עצר את השיר המתנגן, ענה לשיחה עוד לפני שהוציא את
המכשיר מכיס המכנס, וענה בקול שקט מאוד: "הלו." מתן כבר זמן רב עונה
לשיחה לפני שראה את המכשיר יוצא מכיסו, תוך התעלמות מן האופציה כי מדובר בשיחה לא
רצויה או לא מזוהה. הוא חשב כי בשעת בוקר מוקדמת זו- גדולים הסיכויים כי מדובר
בשיחה ידידותית, אך מהר מאוד התבדה.
"אהלן, זאת מרגול!
רציתי לספר לכם על מה שהולך עכשיו במחסני חשמ.." -'כוס אמכ.' מלמל מתן בקול לא אופייני בעוצמתו.
'כוס אמ-אמכ.' מתן החזיר את הפלאפון השנוא שלו לכיסו וחזר להרהר בעליבותו של
המכשיר.
+
באותו
בוקר כשגידי עלה על האוטובוס בתחנה ליד משגב והתיישב ליד מתן, הם לא אמרו מילה.
גידי התיישב בדממה במושב ליד מתן בתחילת האוטובוס והוציא מתיקו קופסת מסטיקים
מעוכה. תוך שליפת מסטיק מגושמת שאל גידי בפשטות- "רוצה..?" ומתן השיב בתנועת
ראש מינימלית בלבד. גידי
לא סבל את הלעיסה הקולנית של מתן ותוך שתי דקות בלבד ניסה לגרום לפתח שיחה כתקווה
אחרונה. "אז מה שלום רוני...?"
'שכבנו.'
ענה מתן במהירות. אחרי כמה שניות ארוכות שאל אותו
גידי-"...מתי?" וזכה לתשובה
ממולמלת ושקטה.
גידי ורוני היו חברים מגיל צעיר, אבל מאז שהחלה לצאת עם מתן הרגיש גידי
שהקשר ביניהם התרופף, והוחלף במין חברות כפויה עם מתן, החבר של החברה. "אני לא יודע מה לעשות." מתן לחש.
"אתה
לא...?"
'לא.'
"ורוני
כן..."
'כן.' שניהם שתקו.
גידי
ניסה לוודא פרטים:"אתה כן..? באמת?"
'כן
נו... עם ליאת' מתן סינן בין שיניו והוסיף- 'נו, אתה זוכר. בקיץ שעבר,
בטבריה'. "נכון נכון...
סליחה." גידי מיהר להתנצל וחזר ללא סיבה- "ורוני
לא." 'לא.'
"זאת
באמת בעיה". גידי ידע שמתן התכוונן להיפרד מרוני בקרוב אחרי שנה וחצי שהם
ביחד.
'וואלה.
תודה גידי, פשוט לא הבנתי את זה לבד.'
-"מתן
אל תהיה שמוק. מה אתה רוצה שאני אגיד?"
'אל תגיד
כלום'
+
רוני יפה. חתיכה אמיתית
בעיני כולם, אך דווקא מתן לא שיבח את הופעתה לעתים קרובות. שיער שטני בהיר ומקורזל
נאסף בקוקו מרושל מאחורי פניה הארוכות. שפתיים רחבות המכסות חיוך גדול נחו מתחת
לאף ארוך וצר, וישר להפליא. עיניה הגדולות המכווצות לרוב ושפתיה הקפוצות השוו
לרוני מראה חולמני, ותמיד נדמה היה שהיא חושבת על דבר מה, ומוסיפה אנחה חרישית
לסיום. מתן עיצבן אותה כשנטה לעיתים
קרובות לשאול על מה היא חושבת כל כך לעומק, ותמיד נתקל בתשובה המתסכלת "כלום
מתן. אתה יודע שכלום, אז תפסיק כבר לשאול."
+
אחרי
דקות של שקט מתן ביקש אישור למעשיו. "אני עדיין יכול..
–"אתה
לא. אתה יודע יותר טוב ממני כמה היא תיקח את זה שאתם..
נו אתה יודע, ברצינות. אל תהיה חמור מתן." גידי
חתך את דברי מתן בהחלטיות.
גידי
אהב את רוני מאוד. לא אהבה כזאת, אלא אהבה ודאגה כנים, כמו של אח לאחותו
הקטנה. והדבר אכן ניכר בפניו, כשהבין כי כיוון השיחה לא עומד להשתנות בקרוב.
"הכל
בגלל הצב המזדיין הזה."
"נו
מתן אתה יודע איך היא אהבה את עמיקם. אל תהיה רשע."
"זה צב גידי. צב אידיוט. וזאת בכלל לא אשמתי שהוא נמחץ ככה. תהרוג אותי גידי
אני לא מבין למה היא אהבה את הצב הזה כל כך. זה כבר התחיל לעלות לי על העצבים."
'מתן.'
–"בוא
נגיד, שאני לא בדיוק מבואס שהוא מת."
–'מתן
תפסיק.'
"מה?
מה עשיתי? כולה אמרתי שלא סבלתי את הצב המחורבן הזה, וטוב שפטרנו."
"מה
כל כך דחוף לך עכשיו להיפרד ממנה באמת?"
"נו
אתה יודע גידי... זה אף פעם לא היה כל כך רציני"
-'אתה
לא אוהב אותה. ידעתי.'
"נו
מה אתה עושה צחוק ברור שאני אוהב אות.." מתן לא סיים את המשפט, כשראה את גידי
מניח את ידו על פניו בזעם וידע כי בקרוב יתפרץ.
-'מתן
יא חתיכת חרא אם אתה אוהב אותה מה פתאום דחוף לך אחרי שנה וחצי לזרוק אותה!?' גידי לחש בצעקה והשתתק בעקבות מבט נהג האוטובוס
במראה שלא איחר לבוא.
"גידי
תירגע כבר! אתה חושב שאם לא הייתי אוהב אותה הייתי מורח את זה שנה וחצי? לא. אז
סתום ת'פה כבר, סתום גידי." גידי
ניסה להוציא עוד מסטיק מהתיק, אבל היה כל כך נסער שהפיל את הקופסא על רצפת
האוטובוס.
"אתה
לא תרים?" שאל מתן בטון רגוע ומעצבן.
"אין
לי כוח להתכופף. אני ארים כשנרד" השיב גידי במהרה, מנסה שלא להתפרץ.
"אבל
אתה לא רצית מסטיק? בשביל מה הוצאת אותם מהתיק אז?"
-"כבר
לא בא לי מסטיק מתן."
"לא?"
מתן שאל תוך התגרות ברורה.
-'לא'.
+
מוסתר בקפידה בתוך המדי ב'
הגדולים עליו רב"ט רוזנר היה בחור צעיר וגבוה, לא מאוד, אבל מספיק. אפו
המחודד נמנע מכל קימור מדרכו מהמצח אל המתבונן בו, ועליו נחו משקפי שמש גדולות
בעלות מסגרת ברזל דקה שגוננו בקנאות על עיניו הגדולות, אשר נדמו קטנות עקב עפעפיו
העליונים שנחו עליהן בעצלות. על גוון עיניו לא הייתה הסכמה בין הברואים, ולרוזנר
פשוט לא היה אכפת מה צבע עיניו. נדמה לו לעיתים, שאלו היו אנשים אחרים שלא הניחו
לסוגיה."מתני, אני וסילבי בדיוק נזכרנו איך פעם לעיניים שלך היה גוון הרבה
יות.." דברי אמו מחתונה שולית של הבן דוד ניב המטומטם צפים בזכרונו מיד, יחד
עם סיומם הפתאומי של הדברים, שנקטעו כאשר השתיק מתן את אמו בעוד קם מן השולחן והלך
לקחת עוד קבבים. מתן
רוזנר לא היה שמן, למען האמת גופו היה ממוצע ונאה וזאת למרות בטלה עקבית ועצלנות
אשר הייתה יכולה להיתפס כבר בעיני זר כניסיון חתירה עיקש תחת המצב הנוכחי. בעיני
מתן, גופו התהדר באיבר אחד אשר נפל מן השאר במצבו- הבטן. למתן רוזנר הייתה כרס
קטנה. מאוד קטנה. בליטה קלה בצדודיתו במראה, אשר בקלות התחוורה בעת הצורך לעומת אי
אלו בליטות אחרות. אבל הבטן טרדה את מנוחתו מפעם לפעם.
+
למתן לא היה מאוד אכפת
מהקרע במחיצת הלב שהתגלה אצלו כאשר התייצב לצו הראשון. למען האמת, למתן לא מאוד
אכפת מהרבה דברים. הקרע לא משפיע על חייו של מתן בשום צורה- הוא אפילו לא ידע עליו
עד אותו יום הרי. אבל, הקרע כן שלח אותו הישר לעבודה משרדית ממוזגת מקומבנת במשרד
פצפון בסיס רדום וקטנטן ליד מושב לא גדול בכלל הנמצא בצמוד לכביש שולי- מאלה
שצבועים בכתום חרדלי במפות. אפילו שהיה זה כביש קטן וכתום, בעיני תושבי המושב-
כביש 448 הוא אוטוסטראדה פעילה זרועת מחלפים- השער שלהם אל העולם שמחוץ למושב. מתן
לא אוהב לדבר עם חברי המושב, כי נושא שיחותיהם זלג תמיד לכביש 448. פעם אחת ראה את עיתון המושב בבסיס, או שמישהו
אחר ראה וסיפר לו- בכל מקרה – בראש העמוד הראשי ניצבת בגאון כותרת כתומה שמכריזה
בחגיגיות על השינוי התהומי שיתחולל בקרוב בחלקת האלוהים הקטנה של חברי המושב- הוספת
נתיב לכביש 448. מאז הגיוס, החל מתן לשים לב יותר לתופעות שכאלו ולחשוב- האם בלב
ליבם יודעים חברי המושב על שוליותו של הכביש ומושבם, ופשוט מעדיפים להתעלם, או
שבאמת ובתמים אינם מודעים הם לחממה הקטנה שבה הם חיים. אך פעם אחר פעם, כאשר הבין כי שתי האפשרויות
מעציבות באותה מידה השתדל לא להתעסק בסוגיות שכאלו.
+
באותם ימים שנסעו השניים
ביחד, 3 תחנות לפני התחנה שבה ירד מתן כל בוקר, ירד גידי מהאוטובוס. הוא ירד בתחנה
ישנה עשויה יציקת בטון מעוגלת מבית היוצר של האגודה למען החייל אי-אז בשנות
השמונים. כל המשך הנסיעה אותו בוקר לא החליפו מתן וגידי מילה, וכשירד גידי
מהאוטובוס באותה דממה שאיתה עלה עליו, הבין מתן כי מעולם לא התעניין במטרת נסיעתו
היומית של גידי, או ביעדה הקבוע. מתן בעצמו מעולם לא טרח להבהיר את יעדו, מכיוון
שהסתמך על מדיו המרופטים שירמזו בעדינות על מטרת נסיעותיו.
+
"אחי זאת נקודת
אל-חזור, השתגעת?! אתה לא יכול עכשיו."
-" 'אחי'?? מה נסגר
גבי? ממתי אתה אומר 'אחי'?!" מתן
התפלא והרחיק מעט את הפלאפון מפניו בזמן שהתקדם באיטיות מהתחנה לכיוון הבסיס. גבי
היה חברו הטוב ביותר של מתן, ולמרות זאת מיעטו הם לדון בנושאי זוגיות וחברות.
"צ'מע, גבר, אתה לא
יכול לעשות לה את זה עכשיו. ועוד אחרי שעשיתם את זה. אתה יודע איך הן לוקחות
ברצינות את זה. ועוד רוני? אחי הצב המזדיין שלה לא מת לפני יומיים או משו
כזה ?!" -גבי לקח הפסקה, שאף
אוויר והמשיך בהרצאה:
"אמרתי לך שהיית צריך
לסיים את זה מזמן גבר. זה מזה דופק אותה עכשיו כל השקשוקה שעשית פה."
-"נו אתה חוש.."
מתן ניסה להשחיל מילה, אבל גבי המשיך בהתעלמות-
"רגע אחי, הזה שלה מת
לפני שאתם...
-"כן."
"ולא יכולת לשמור את
הקטן בתחתונים!? בואנה בנאדם יצאת עכשיו חרא אמיתי. איך תצא מזה עכשיו?!"
"גבי אני לא צריך
תשטויות שלך עכשיו." לחש מתן ונימק
את לחישתו אחרי כמה שניות של דממה:
"טוב אני נכנס לבסיס,
נדבר."
+
מתן לא אוהב שינויים. האמת
היא, שהוא כמעט לא חווה שינויים. הוא נולד בלוחמי, וגדל בלוחמי. כל חייו גר באותו
הבית, והשתין באותה אסלה. מתן היה בכיתה א' 2, ו' 2, ח' 2, וגם בתיכון היה בכיתה
י"א 2. גם בכיתה י"ב. אפילו
הגוף של מתן לא אוהב שינויים. מתן יכול להישבע שלא הסתפר פעם אחת מאז התגייס, לפני
שנה וקצת. השיער של מתן פשוט לא צמח, ואותה תספורת רגילה ומסודרת מעטרת את ראשו
כבר שנה, לתדהמת משפחתו. רוני מצידה, פשוט לא מאמינה לו.
"מתן אתה מבין שאני לא
מאמינה לך, נכון? אתה לא מצליח לעבוד עלי."
"אבל למה לי לעבוד
עלייך?! אני נשבע לך רונצ'ו שלא הסתפרתי מיולי!" -מתן אמר בקול רם וזכה למבט
נוקב וחטוף מרוני שנעלם כהרף עין.
"מתן, שיער של בנאדם
לא פשוט נשאר באותו אורך שנה. זה לא עובד ככה."
"אף פעם לא חשבתי על
זה יותר מדי. אני סתם זוכר שהיו תקופות שלא הסתפרתי שנה-שנתיים והשיער לא צמח, אני
נשבע לך שאני לא עובד עלייך".
מתן סיים את דבריו בקול
חלש, ושיחק לרוני בשיער. רוני שהייתה שכובה על הספה בברכיים מקופלות עם ראשה על
ירכו של מתן הסתכלה בעיניו, וחיוך קצר מאוד הופיע על פניה ולווה במלמול ובהעברת
ערוץ.
אפשר להבין, כי הדבר האחרון
שירצה אדם שאפילו שיערו לא גדל לשנות, הוא מערכת יחסים שעל פניה, נראית מאושרת.
לאחר החלפת מבטים קצרה קמה
רוני מהספה וצעדה את המרחק הקצר לדלת הנעולה, שמאחוריה חיכה גבי עם חיוך מפה לאוזן
ומשקפי שמש גדולות תלויות על חולצתו.
"מה קורה אחים??"
" 'אחים',גבי?"
רוני שאלה ועיקמה אפה.
"אחים, אחים. בטח
אחים!" ענה גבי וטפח על כתפה בעוצמה חזקה מדי.
" 'אחים'." פנתה רוני שוב, הפעם למתן, וזכתה למבט מבין
ועייף מלווה בתשובה ברורה:
"אחים."
רוני הזמינה את גבי לשבת על
הספה השנייה בזמן שעיסתה את כתפה הדקה.
"נו מתן, היה משהו
מטורף היום בבסיס? הא?"
"כן גבי. מטורף כמו כל
יום שלי בצבא. היום קיבלתי טופס כחול במקום כתום לתייק, אז הרמתי כוסית עם איתי
המד"ס. מה נראה לך!?"
"אוי מתני באמת לא
שאלתי אותך על היום שלך, איך עבר עליך היום?" רוני ליטפה את ירכו של מתן
ופרעה את שערה.
"היום
שלי...?" מתן שאל ואז גירד בראשו.
רוני בתורה שלחה מבט ניצחון קטן לעבר גבי.
"היום שלי היה סבבה
כזה.. נסעתי שוב עם גידי בבוקר, בבסיס מישהו החליק בארוחת צהריים ושפך על עצמו את
כל האוכל... חוץ מזה, שום דבר חדש."
גבי הרים את ראשו מכוס הקולה ונעץ במתן מבט נוקב, בזמן שניגב טיפת קולה מפיו על
שרוולו.
"אוי אני כל כך שמחה
שאתה וגידי נוסעים ביחד, זה כבר כמעט חודשיים ככה, לא?"
"כן, רונצ'ו, כמעט
חודשיים. תגידי, לאן הוא נוסע בכל בוקר?"
"מי, גידי? אף פעם לא
שאלת אותו?" רוני אמרה, וקמה, מנסה
לעבור בין רגליו של גבי לשולחן הסלון, בדרך לשירותים.
"מתן אתה נסעת עם גידי
בבוקר? בבקשה, בבקשה תגיד לי שלא דיברתם על מה שאנחנו דיברנו. נכון שלא?"
"גבי תרגע. ניהלנו
שיחה קצרה על הנושא ואז עזבנו את זה. הוא היה ממש בסדר."
"למה? למה מתן? למה
עשית את זה לעצמך? איתו? לדבר איתו על זה?! אתה יודע שהוא ילך ישר לספר לה.
איזה טמבל....!"
"הוא לא יספר לה. אני
מכיר אותו."
"מתן צא מהסרט"
"הוא לא יגיד כלום
נו!"
"הוא כן."
"גבי הוא לא"
"הוא כן."
"הוא כן?"
"הו, כן."
"לא..." מתן ליטף את פניו, הניח את ידו על פיו, ושניהם
שתקו למשך כמה שניות.
"שיט." מתן הוריד את היד מפיו והוסיף: "הוא
כן."
אחרי כמה כוסות קולה וכמה
מילים, גבי הלך הביתה.
+
מתן העיר את רוני שנרדמה
בזמן שראו איזו תכנית, ושניהם הלכו להחליף לפיג'מה ולצחצח שיניים, פעולה שמתן לא
מאוד אוהב. בדירת הנעורים הקטנה שסיפק להם הקיבוץ הם כיבו את האור ונשכבו במיטה,
בדממה. מתן שכב במין חצי ישיבה וקרא ספר דקיק, ורוני תפסה את מקומה הקבוע והניחה
את ראשה על חזהו החשוף. 5 דפים מאוחר
יותר, מתן סגר את 'גלי לומדת לחסוך' והניח אותו על הרצפה ליד מיטת הפוטון הנמוכה.
רוני כיבתה את האור ולרעש המאוורר הורידה את חולצתה השחורה וחזרה להניח את
ראשה על מתן. ידו נכרכה סביבה וליטפה את
כתפה וידה בתיאום עם נשימתו האיטית.
מתן בהה התקרה החשוכה,
ובמאוורר שהואר מפנס הרחוב שליד ונדמה כעיגול אפור מהבהב, מתנדנד. ידו של מתן
המשיכה לטייל על גופה של רוני, וכאשר חלפה בטעות כנגד שדה החשוף, התמתחה היא קלות,
סובבה ראשה, ונשפה נשיפה עדינה וחמה על צווארו החשוף של מתן. מתן בתורו ניסה
להתעלם מהחיכוך, וחזר ללטף את כתפה. ידה,
אשר על הונחה על בטנה, החלה לעבור לבטנו שלו, ושם נשארה, ולא זזה.
+
"מתני אתה רוצה
קפה?" קולה של רוני נשמע מהמטבחון ומתן פקח עיניו באיטיות.
"מה..? אה, כן, תודה
רונצ'ו. תגידי, מה השעה?"
"בכיף, אני אכין גם
לך." רוני ענתה בחוסר ריכוז.
"רונצ'ו?" מתן שאל קצת יותר חזק.
"מה מאמי? אמרת
משהו?" קולה העמום בקושי נשמע ממעבר לדלת.
"כן, שאלתי מה
השעה" מתן הרים את קולו הפעם יותר
מבפעם הקודמת.
"מה?"
"מה השעה??"
רוני חזרה על דבריו, לוודא
ששמעה נכון: "השעה?"
"כן! השעה!" צעק מתן בזמן שהזדקף וגירד בישנוניות מאחורי
אוזנו. אחרי כמה שניות שבהן הסתכל על הדלת החצי פתוחה, וקיווה לתשובה, נכנע מתן
וראשו צנח חזרה לכרית. בזמן שבהה בקיר שם לב לכתמי האור המרצדים על הרצפה, קרני
השמש שהצליחו לחדור מבעד לעלי עץ הפקאנים הגדול בחצר. בעודו מביט מהופנט בכתמים,
כמעט ונרדם, עד שפתאום
"מתן השעה 10
בבוקר!" קולה של רוני נשמע ממעבר
למיטה, חזק. חזק מדי, והקפיץ את מתן בפתאומיות.
מתן החזיר את ראשו לכרית הקרה והרגיש את רוני מתקרבת בצעדים מגושמים לצדו
במיטה.
"מאמי" רוני לחשה באוזנו של מתן, "נהניתי מאוד
אתמול בלילה." ומיד בסיום דבריה נשכבה לצידו של מתן ושיחררה צחקוק קל לאוויר
החדר. מתן מתח את שתי ידיו והניח אותן אוחזות בעורפו, בעוד המרפקים נחים כפופים
לצדדיו. הוא הסתכל על פניה של רוני בעוד שהיא הניחה ראשה על זרועו, קירבה את פניה
אל שלו, ונשקה לו בעדינות. מתן הסתובב על
צידו, ובידו הימנית שיחק בשיערה של רוני, שהואר תחת כתמי השמש ונצבע בגוון כתום
עז.
"תעשה לי
קיצי..." מלמלה רוני והסתובבה, כך
שהפנתה את גבה למתן. בזמן הסיבוב אחזה היא בשמיכתם ובתנועה מהירה העיפה את השמיכה
מעל מתן, והוא התאפק שלא להגיד מילה. הוא הניח את ידו על פיו ועצר את עצמו מלבקש
חזרה את השמיכה.
תנועתה המתחככת כמה שניות
מאוחר יותר סימנה ללא ספק שרוני- עדיין רוצה קיצי. בחוסר רצון הכניס מתן ללא מילים
את ידו תחת חולצתה והחל ללטף את גבה לאורכו ולרוחבו. מתן המשיך בתנועותיו ללא תשומת לב בזמן שהרהר
בדברים רבים. רבים כל כך, שהרגיש לעיתים שמחוץ לראשו קיים חדר המתנה של בעיות, שרק
מחכות להטריד את מנוחתו.
כל המחשבות שבראשו התפוצצו
כמו בועת סבון, כשידו אשר הדרימה לאט לא חשה בדבר בקצה גבה של רוני. רוני, שהתמכרה
לליטוף ולא היה ברור אם ערה היא, החלה למלמל דברים, ומתן המשיך להדרים בליטופיו
עוד ועוד, עד שהרגיש צביטה חדה בישבנו שלו, ומיד קפץ בצעקה, ובטעות הדף את רוני
ההמומה מהמיטה.
מתן הסתובב בבהלה והופתע
לראות מאחוריו צב קטן ומכוער, לועס פיסה מתחתוניו בריכוז.
"מתן מה יש לך!?"
רוני זעקה וסידרה את שיערה שנפרע מהנפילה.
"מה זה?! זה דפק לי
עכשיו ביס בתחת, רוני!" מתן הצביע על הצב הרגוע והביט ברוני ארוכות.
"אה, לא אמרתי לך?
החלטתי שאני לא יכולה לבכות על עמיקם בלי סוף, אז היום בבוקר הלכתי למצנר וקניתי אותו."
"אותו? את כבר עוברת
הלאה?"
"מתני, אין סיבה
להמשיך להיות עצובים על עמיקם, עכשיו יש לנו את ג'סטין!"
" 'ג'סטין',
רוני?"
"תכירו, מתן- זה
ג'סטין..." רוני צלעה לכיוון הצב, הרימה אותו וקירבה אותו לפניו של מתן:
"וג'סטין- זה מתני שלי." הצב
הפוזל קלות המשיך ללעוס את פיסת הבד ולא הראה שום התעניינות בשני האנשים שטלטלו
אותו.
"טוב הקפה שלנו מוכן,
כמעט שכחתי. תעשה טובה ושים את ג'סטין בקופסה שלו בסלון, אני ממש לא יודעת איך הוא
יצא"
מתן, ששפט בחשדנות כל פעולה
שרוני עשתה מאז שאתמול גבי שכנע אותו שגידי סיפר לה על שיחתם, הביט המום בצב החדש
וסירב להאמין שבכזו קלות רוני החליפה את עמיקם. קריאה מהמטבח, ומראה הצב המתקרב
לערמת הבגדים שעל הרצפה לא נתנו למתן מנוח, והוא יצא מהמיטה בתחתוניו המחוררים,
אחז בצב וקילל בשקט, בזמן שיצא מחדר השינה.
+
רוני ומתן שתו את הקפה,
והתלבשו לחדר האוכל. בחולצה קצרה עם צווארון גזור של סיום קורס צבאי של מישהו אחר,
מכנסיים קצרים וסנדלי שורש מתן החזיק לרוני את הדלת כשהיא יצאה אחריו בג'ינס קצר
וחולצה אחת, ישנה, של מתן שהייתה גדולה עליה.
מתן שם את עיתון יום שישי
בסל של אופניו, והחל בדיווש איטי לאורך השביל. כשהסתכל מאחוריו כעבור כמה שניות
ראה את רוני רוכבת לעברו במהירות, ושניה לאחר מכן עוקפת אותו בצחוק מזוייף. שניהם
רכבו באיטיות בין עצי הפקאן הגדולים של הקיבוץ לכיוון חדר האוכל. השמש המתחזקת של
שעות הבוקר איידה את הטל שעוד נשאר בכרי הדשא באיטיות והכתימה את שבילי הבטון של
הקיבוץ בכתמי אור מהבהבים.
רוני תמיד רכבה קצת לפני
מתן בשבילים הצרים. היא אהבה לראות את נוף הקיבוץ ללא הפרעות, והוא- אהב לראות
אותה, את שיערה,ואת רגליה הדקות והיחפות מדוושות בקצב קבוע ואיטי. רוני תמיד נהגה
להיכנס לחדר האוכל, ובעצם לכל מקום בקיבוץ יחפה, בניגוד לכללים, אבל כשרוני הייתה
בת 12, הנהלת הקיבוץ הבינה שמדובר בקרב אבוד.
בארוחות הבוקר הם ישבו תמיד
בשולחן שבקצה המרוחק, בפינה של חדר האוכל. זה מאז שהתחילו לצאת כמובן. היא נהגה
לשבת בבקרים עם נעמי לבד בשולחן, וכשהוא התחיל להתאהב בה, ולהגיע באותן השעות איתה
לחדר האוכל בימי שישי, נעמי תמיד לחשה לה שהוא מתקרב, והיא, פתחה מיד את העמוד
הראשי של ידיעות, שכיסה בגודלו יוצא הדופן את כל פניה, וכך קיוותה, יסיח את דעתו
ממנה. בכל פעם זה לא עבד, וכל יום שישי מתן היה מתיישב מולן בשולחן ופותח בשיחה
דווקא עם נעמי, שנראתה במפתיע מאוד משועשעת מכל הסיפור. מאז, כבר שנה וחצי ששניהם יושבים באותו
השולחן,ולפעמים גם נעמי מצטרפת.
+
רוני הלכה להביא סלט ביצים
לשניהם, ומתן פרס את העיתון וחילק את המוספים. המוסף לשבת אליו, העמוד הראשי
לרוני, ו7 ימים ו-7 לילות בצד, מחכים לאימוץ ממי שיסיים ראשון. רוני אף פעם לא סיפרה למתן שהיא בעצם לא סובלת
את העמוד הראשי המסורבל והמשעמם, שחציו ספורט בכל מקרה, היא לא ראתה סיבה. מתן
התחיל לאכול מהחביתה, וסיים בחיוך רחב כשראה את הטור הקבוע של מאיר שלו, שתמיד
הקריא בקול רם בשמחה לרוני. רוני אהבה לאו דווקא את דבריו של שלו, אלא פשוט נהנתה
לראות את מתן מקריא בפאתוס את המילים הנעימות לו ביותר בכל סוף השבוע.
"פרשת השבוע האחרון, הסמוכה לנאומו של ראש הממשלה, הייתה
פרשת שנים-עשר המרגלים. בדרך כלל כשאנו דנים בפרשה
הזאת, אנחנו מגנים בכל פה את עשרת המרגלים שהוציאו את דיברת הארץ רעה, ומהללים את
יהושע בן נון ואת כלב בן יפונה, שאמרו כי זבת חלב ודבש היא, וכי נכבוש אותה בקלות.
אבל אחד הדברים שכמעט חומקים מן העין הוא העובדה ששנים-עשר המרגלים לא היו סוכנים
חשאיים מנוסים, אלא - למרבה התמיהה - נשיאי השבטים בכבודם ובעצמם! כלומר,
פוליטיקאים בכירים, מנהיגי העם."
"מתן," רוני אחזה
קלות בזרועו ועצרה אותו אחרי פסקה אחת בלבד.
"רוני נשארו עוד שתי
פסקאות את יודעת."
"אתה זוכר שהיום הברית
של אחיין של גידי, נכון?"
"נו, כן, כן, רוני אני
זוכר. היום בשבע ליד המועדון." רוני
הסתכלה בעיניו, וליטפה את ידו, ושמחה שזכר את השעה. מתן החזיר לה חצי חיוך, ופזל
בהומור לעבר העיתון, כמבקש להמשיך את שלא סיים. רוני הנהנה בראשה, ושמחה לשמוע את
מתן שוקע בחזרה אל תוך פסקאות הטור.
+
ביציאה מחדר האוכל, השניים
רכבו לכיוון המועדון, שנמצא ממול לחדר האוכל. מבנה ה'מועדון לחבר' הישן והקטן של
הקיבוץ שופץ לאחרונה, ולפניו ניצבים שני ברושים זקנים. בניגוד אליו, ממולו הוקם
בשנות השבעים חדר האוכל הגדול, בנוי בבטון חשוף ברוטליסטי, מעוטר בקישוטים
גיאומטרים בוטים. לפני חדר האוכל ניצבים שני עצי אקליפטוס רחבים, וביניהם לבין
הברושים נפרשה רשת של מנורות גן שנתלו למען אירועים שונים שנערכים באותה רחבה שבין
שני המבנים. בוגנוויליה קוצנית מעוטרת
בפרחים ורודים נחה על כבלי הנורות ויוצרת צל נעים בשעות הצהריים.
+
אחותו הגדולה של גידי עברה
ממשגב ללוחמי עם בעלה לפני שנה, וכשנולד בנה הקטן, השתדלו אנשי הקיבוץ להקיף את
הזוג הצעיר בחום ותמיכה. הברית תוכננה להתרחש ברחבה המדוברת, ומתן ורוני כבר ראו
הכנות מוקדמות כשחלפו על פני המועדון על אופניהם. מתן, שידע שרוני שמחה כשהיא שומעת על חברותו
הכפויה עם גידי, החליט להציע שיעצרו לעזור, אך גם ידע שרוני עייפה, ותעדיף שלא.
כך קרה. מתן הציע לעזור,
רוני אמרה משהו על עייפות, ולא איחרה להוסיף הערת "זה שאתם חברים טובים, זה
כל כך חשוב לי..." וזיכתה את חברה בנשיקה קצרה על פיו.
+
"רוני, קומי.."
מתן נשק על פיה בעדינות וחזר על דבריו.
"רוני, צריך ללכת. כבר
מאוחר."
"עוד חמ..חמש
דקות..."
"רונצ'ו כבר ביקשת חמש
דקות. השעה שש וחצי, ואת עוד צריכה להתקלח. קומי." מתן קם, והלך לשירותים, ובזמן שרעש המים
המפכפכים מן האסלה נשמע באוזניה רוני קראה בעייפות:
"כוסאמכ מתן תסגור
ת'דלת כשאתה משתין! אני לא יכולה לסבול את זה"
"אז תקומי, ולא תצטרכי
לסבול יותר." קולות אחרונים של טפטוף ומלקוש קטן נשמע לפני שמתן הוריד את
המים.
"טוב אני קמה"
רוני מלמלה, "אתה יודע שאני תמיד מוכנה תוך רבע שעה"
+
חמש דקות לפני שבע, רוני
ומתן יצאו מהדירה לכיוון המועדון. הוא במכנס קצר בהיר, נעלי בד וחולצה לבנה
מכופתרת, והיא בשמלה ארוכה בגווני לבן וחום בהיר, וצמיד בודד שמעטר את רגלה היחפה.
+
מיכל, אחותו של גידי בירכה
את האורחים שהגיעו לפני שאלו התיישבו תחת הבוגנוויליה. מתן ורוני חייכו, צחקו קצת,
ופנו להתיישב, כשהבחינו במאור שטרן, בעלה של מיכל, בעודו יושב בזרועות משולבות
בפינת האירוע, משועמם. הוא לא היה אדם נחמד בכלל, גם לא חכם גדול. מאור לא העיף
מבט בעריסה המאוכלסת שלצידו, ומדי פעם התיר זרועותיו בכדי לנקות לכלוכים קטנים
מחולצתו.
נשמעו ברכות, התלוצצויות,
אוכל צנוע הוגש, והוכרז שמו של השרץ. כל אלו, למרבה ההפתעה, לא גרמו למתן סבל כפי
שנגרם לו באירועים מהסוג הזה. כשכללי הנימוס הותירו, קמו מתן וגבי מהשולחן
ועברו מן הרחבה, אל ספסל צדדי צמוד בגבו
לחומה עטופה פיתולי שיח פסיפלורה, תחת עץ פקאן. רוני ליטפה את זרועה כבודדה מול
רוחות, ומיד קמה, וצעדה את ספסל בצידו השני של המתחם, שעץ פיקוס גדול שימש לו
כסכך. על הספסל ישבה בתיה עזיאל פרמונט, פסיכיאטרית במקצועה, חברה של הורי
רוני. מתן לא חיבב במיוחד את
בתיה עזיאל פרמונט, בעיקר בגלל ששמה מזכיר לו את ההיא, שהשם שלה דומה לשם של בתיה
עזיאל פרמונט, שבשמה לא מצליח להיזכר.
מתן ניסה לשלוח לחברתו חיוך
מבעד לרחבה העמוסה, אך זכה ממנה למבט אטום וקצר, לפני שחזרה להקשיב לדבריה של בתיה
הפטפטנית.
מתן הרגיש ששמחתו לאט חמקה,
וגבי, שבמפתיע קלט את מצח רוחו של חברו, ניסה לפתוח בשיחה סתמית, שתתלוש את עיני
חברו חזרה מהבחורה.
"מתן, אתה אוהב
פסיפלורה, לא?"
"לא ממש." מתן
שנשען שפוף עם מרפקיו על ירכיו נשען אחורה, ופנה לגבי באיטיות.
"האמת היא שמפריע לי
שהפסיפלורה מושכת חרקים. בשביל צל- רק פיקוס."
"מי דיבר על
צל??" גבי תהה, ומיד תיקן, כדי לא לעצבן:
"כן, צל! בזה אין על
הפיקוסים, זה בטוח, אבל גם לפקאנים יש צל בנזונה"
"גבי אתה לא יכול
להשוות את הצל של העץ פקאן."
"מתן, עזוב צל. צל אתה
צריך חצי מהיום. בסופו של דבר, הפקאן מביא לך פקאנים, והפיקוס מביא לך..
חרא." מתן גיחך וגבי חייך: "חרא שממש קשה לנקות."
+
מתן הסתכל על רוני בזמן
שקרני שמש חלושות סימנו את סופן ונסוגו מפניה מעלה אל הפיקוס, כרשת המגולגלת חזרה
לידי הדייג. בתיה פתאום שמה לב שמתן הסתכל עליהן, ובתנועות ידיים נמרצות מלוות
בחיוך חם סימנה לו לגשת אליהן.
מתן קם תוך אנחה, והלך לאט
לכיוון רוני ובתיה, מגרד בצורה מאולצת ומובכת בעורפו. כשהתקרב אליהן, קמה בתיה
במפתיע והלכה משם, חולפת על פניו ללא מילים. מתן התיישב ליד רוני, והעיף לכלוך קטן
שנחת על כתפה. היא הסתכלה עליו בזמן שלגמה באיטיות מיץ מנגו, במבט לא ברור. אך מיד
פיהקה ומתחה ידיה, בחיקוי מובהק לגיבורים ביישנים בסרטי נעורים, ואת ידה הניחה על
משענת הספסל, מאחורי גבו של מתן, בדיוק מושלם. ידו של מתן זחלה באיטיות בלתי נסבלת
לכיוון ירכה של רוני בזמן שהשניים הישירו מבט זה לעיני זאת, ופספסה את הרגל, למשמע
גיחוכם של השניים. הוא מיהר לתקן את התנועה העקומה, והיא ליטפה את עורפו, והעבירה
אצבעות בשיערו הקצר.
רוני הורידה את רגליה
הרטובות מדשא מהספסל ונדנדה אותן בשובבות, וכשהרגישה את הרתיעה של מתן למגע הלא
מכוון של רגלה הרטובה בשיער רגליו המשיכה וליטפה למורת רוחו:
"נו די, רוני..!
הרגליים שלך רטובות, די זה מדגדג.." מתן התלונן בקול בכייני ונע באי נוחות.
מתן התרחק מעט, ורוני
הפסיקה. בזמן שהיא הסתכלה לצד השני במחאה מובהקת, מתן התקרב בחזרה ונשק ללחיה
נשיקה עדינה.
הם ישבו, ודיברו בחיבה על
דברים לא באמת מעניינים, רובם בנושא האירוע. מתן הרגיש, והוא הניח שגם רוני
הרגישה, שאין צורך לשלוף נושאי שיחה ממאגר החירום שבראשיהם, ששמור למקרים קיצוניים
של דממה בשיחות חולין.
+
עברו כמה דקות ורוני הציע
שיחזרו לדירה, כי משעמם. מתן אמר שישאר עם גבי, ונשאר.
+
שעה וחצי מאוחר יותר, מתן
סובב באיטיות את ידית דלת הכניסה ומצא את רוני ישנה על הכורסא, מול ספר פתוח וכוס
מים פושרים, שהשלולית שיצרו העידה שהיו קרים כשנמזגו.
רוני נרדמה בבגדיה מהברית,
ולרגליה נעלי הקרוקס הבלויות של מתן, שאותן אהבה לנעול בבית. מתן ניגש אליה בחיוך,
התיישב על הרצפה לידה והחל להוריד את נעליה. לאט הוא שלף את כף רגלה היפה מהנעל
הבלויה, מנסה שלא להעיר אותה משנתה. מתן ניסה להוריד את הצמיד מקרסולה, ורוני החלה
להתנועע בכורסא. כשהסתכל למעלה, לראות אם לא העיר אותה, ניצבה מול מתן רגלה החלקה
והרזה של רוני, שנדמה לו כי נמתחה עד אינסוף. כשידו האחת אחזה בקשת כף רגלה, ידו
השניה החלה לטפס במעלה גופה, וזכתה לתגובת מלמול מחוייך. בתשוקה פתאומית הוא החל
לנשק את רגלה ברכות מלמטה למעלה, עד שהתכופפה היא בעצמה ונשקה לו. שניהם נעמדו
צמודים בנשיקה ורוני במהרה פשטה את שמלתה. היא הביטה בו, שכבר נפטר מבגדיו כשנכנס,
ונותר בתחתונים וגרביים בלבד, ונשכבה על הספה,והוא עדיין צמוד לה בנשיקה. היא הניחה
את כפות ידיה על ראשו, ודחפה את גופו אחורה, והצביעה על תחתוניה. מבט מאשר נשלח
אליה, ונענה בחיוך.
הוא הפשיט אותה מתחתוניה
והחל לנשק את ירכה הפנימית. הנשיקות הלכו והצפינו, באיטיות מתגרה, וכשלשונו צללה
לתוכה, שחררה היא את רגליה שהיו עד אז צמודות לראשו.
היא נשקה לו, והוא קם וחיפש
במגירה. כשמצא התפשט וקרע את העטיפה.
+
בבלוג זה
בכל הבלוגים
