בכל פעם שהמילים ההלו מתנגנות להן באזניי, אני נזכר באותו הערב, כשהבאתי את מיה אליי לחדר, אותה נערה שפגשתי למרגלות כנסיית הנוטרדאם בפריז לדייט ראשון מיוחד במינו, זרקתי אותה לתוך חדר השירותים הצדדי, ורצתי להדליק את הנרות המפוזרים בכל רחבי החדר, ולנגן כמה שירים קיטשיים ויפים במיוחד. זה היה ערב כל כך נחמד, ואת מעללותי אשמור הפעם לעצמי- חבל שהקשר איתה לא היה מה שציפיתי. הבחורה עוד מעט חוגגת 18, ואני גולנצ'יק שרואה בני אדם אחרים מחברי הצוות שלי, שלא נדבר על בחורות, פעמיים בחודש, וזה כשיש לי מזל.

בדיוק מאותה הסיבה, העובדה שנוכחות נשית בחיי כל כך חסרה לי, מצאתי את עצמי עומד בשעה 2 בלילה בעמדת הש.ג. בבסיס צאלים שבדרום, מביט אל האופק החשוך בעיניים זחוחות, צולל אל תוך מעיין הזיכרונות והגעגועים לימים טובים יותר.

ישנה קלישאה הוליוודית, שכשבן אדם עומד, או יותר נכון שוכב, בין חיים למוות- הוא נזרק לתוך אולם קולנוע פרטי שמשדר סרט, כששמו מתנוסס על הכרזה המפוצצת, וכשאורות המסך ייכבו, כך גם עולמו. אולי בגלל שמתי משעמום, במקום לישון כמו בן אדם, והרי שאני לא- מצאתי את עצמי נזכר בכל אותן הבחורות שאצבעותיי חלפו בין אצבעותיהן, אלו שלתקופות היו היצורים החיים היפים ביותר על כדור הארץ, ואלו שגרמו למוח שלי לשבות לשעה או שעתיים, כי הדם פשוט זרם למקום אחר.

הייתה זו עירית, אותה תולעת ספרים קטנה מהבית ספר היסודי, ששבתה את ליבי התמים למשך שלוש שנים. היה כל כך כייף, אם חושבים על זה בדיעבד, לאהוב מישהי ללא כל משיכה מינית שלא מתאימה לגיל. ואני אמור להיות ראש ממשלה בריטי. להסתכל עליה עולה על האוטבוס הביתה, וכבר להתגעגע עד ליום המחר, כשאני חולם על מקום קטן בתוך הילקוט הכחלחל שלה.

לרצות להיות בקרבתה בכל שנייה מהיום, גם אם לא היה לי מושג מה הייתי עושה אילו הייתה יוצאת לקראתי, כאשר הייתי משוטט שעות ברחבי המושב בה היא גרה (גם סבתי ז"ל חייתה לה בנעימים באותו המושב), עובר מבית לבית ומחפש את שם משפחתה, מבלי לחשוב למה. רק כי הלב קיווה לנס משמיים. ואפילו 16 עוד לא מלאו לנער.

ובכל טיול שנתי הייתי מצפה לראות אותה בכובע הטמבל המטופש הזה שצה"ל כל כך אוהב, מה שהפך כל טיול להיות מעניין הרבה יותר, כשבליבי התקווה הקלושה שאכן תהה שלי, כדי שאוכל בדרך שאותה לא אדע לספר לה כמה אני אוהב אותה. מחפש ליצור איתה קשר עין בכל הזדמנות, ומתעב כל ילד אחר שהתקרב אליה, ולו רק בכדי לבקש מחק בשיעור תנ"ך. למה לא נתתי לה פרח?

ואז הגיעה נועה. אותה ילדה שחזרה משליחות בגרמניה, ותוך שבוע של שיחות ארוכות במסנג'ר בכיתה ח' ,כשל זקנות בפארק, מצאתי את עצמי חוזר לבית הספר מחופשת חג הסוכות, ומביט במלאך של ממש. שוב, לפני שבכלל המוח הגברי שלי התעורר משנתו, מצאתי את עצמי מפנה תא אפור במוח לתמונה המחויכת שלה מהטיול השנתי. אותה תמונה שבה יכולתי לבהות שעות, ולהיות כמו שורת הטובלרון שהבאתי לחבר'ה בצבא, מבלי לחשוב שהיא לא תישאר משולשת בתנור הזה שאנחנו קוראים לו ארץ.

איפה אותם פרפרים שהציפו את ליבי כשישבתי באותו מחזמר "מרי לו" על בסיס שיריו של צביקה פיק ב"בימה", ודמיינתי אותה יושבת לצידי. באותם רגעים הרגשתי חיי יותר מתמיד. חום התפשט בכל רחבי גופי, והרגשתי כאילו אושר לא מוסבר רוצה להתפרץ מבין צלעותיי לכל עבר. מחבל מתאבד בסרט קיטצ'י במיוחד.

עוד אהבה נכזבת.

ואיך אשכח דניאל אדלמן, שאת פניה ניסיתי לדחוק עמוק לסל האשפה של הזיכרון- זאת שהניחה את ראשה על רגליי בביתה, מביטה בעיניי, עוד אני רוכן, מבלי לחשוב פעמיים, ומנשק אותה על שפתיה, ועוד מעז להתבדח לאחר מכן שזאת הנשיקה הראשונה שלי. הייתי ילד בן 13, וכבר מצאתי את עצמי על אוטובוס בדרכי לאילת, לשהות עמה חודש במועדון הצלילה של ההורים שלה. ועל אף הג'וקים, והתחנונים מאמה שלא נשכב, כי הרי אנחנו עוד צעירים (היא צריכה לשבת על כוס תה עם המלכה אליזבת' ביום גשום)- ואכן לא נהנו מהתענוג מס' 1 בעולם, כך אומרים, אך לא אכחיש שמצאתי את עצמי עושה דברים שהיו שוק לא קטן בשבילי. שבועות לאחר שהסתלקתי משם בסערה, הייתי בטוח שלא אוכל להסתכל על בחורות יותר.

דניאל לא הייתה מאלו שנחשבו בעיניי למלאכיות שירדו אל העם, אבל השיחות איתה היו כל כך נחמדות- וכילד לחוץ וחסר בטחון, פלא שהייתי סקרן כל כך לגלות עולמות חדשים עמה, על אף שזה הרגע ויתרתי במלחמה על ליבה של אחרת?

ואת תמר שבח לא אשכח לעולם. אותה נערה חכמה שאהבה להישאר בשוליים, ששבתה את ליבי בצורה שאותה לא אוכל להסביר. 4 שנים הייתי מאוהב לחלוטין בנערה שידעתי שלעולם לא תהה שלי. הכרתי אותה אז, בקורס של אוניברסיטת בר אילן למחוננים במתמטיקה- וכשעל ליבי נלחמת רוסיה בלונדינית אחרת, הוא נמס דווקא למראה של אותה בחורה שאחרים לא הבינו מה אני מוצא בה. לא אשכח את השעות בהן חיכיתי שתתחבר למסנג'ר בזמן שביתת ארגון-המורים הגדולה לפני 5 שנים, ואת אלו אשר העברתי בקריאה חוזרת של השיחות שלנו, שנשמרו בקובץ אחד ענק במחשב- מתרגש לראות כיצד קראה לי "חמוד" בפעם אחת, או מחפש נואשות רגעים בהם הצלחתי להצחיק אותה, או אפילו את השורות בהן התאכזבה קשות שלא היה לי פנאי לדבר איתה. אז למה ברגע שנתתי לליבי להיות כולה שלה, היא הציבה בפניי חומה שאפילו התלמידים של פינק פלויד לא יצליחו לפורר?

וכשיצאנו יחד באותה הקבוצה ב"מסע ישראלי", אני לא מצליח להבין איך לא הפכתי אותה לשלי. חה, זאת שטות לאמר, הרי אני אמנם לא מאמין גדול- ובכל זאת אני מחכה לניסים, או בחורות שיפלו לי מהשמיים. כל אחד והשריטות שלו.

אני חושב שרק ברגע שסירבה לי, כשאזרתי את כל קמצוץ הביטחון שהיה לי כשזה נגע לה, וביקשתי ממנה להתלוות אליי לנשף סיום י"ב- הבנתי אחת ולתמיד שזה כנראה מקרה אבוד. ובכל זאת, אין הרגשה טובה מאהבה שמציפה את כל נים ונים בגוף, יותר טובה מכל סם בעולם- כזאת שיכולה לי לגרום לחצות יבשות במקרה הצורך, ולו רק בכדי לראות את פניה היפות והתמימות של תמר, או כמה דקות בודדות של טביעה בעיני הענבר השחורות שלה. תחושה שלא אוכל להעביר במילים, גם אם אנסה לתאר אותה בספר שלם.

את נטלי ומור הכרתי באותה התקופה, ואת שתיהן מהתכתבויות באתר "סקס נוער", שהיה פורום שבו בני נוער צעירים ותמימים שכמותי באו לקרוא, להתעניין ולגלות דברים שעלו לעיתים על חלומותיהם ה"פרועים" (.....הצחקתי את עצמי!) ביותר.

עם מור הייתי זורם לשיחות ארוכות אל תוך הלילה, והייתה הראשונה שאיתה בכלל דיברתי על סקס. הייתה מתארת בפניי את שקיוותה לעשות, וממש הצליחה להזיל ריר דרך המקלדת. היא סיקרנה אותי כל כך, כך שביקשתי להיפגש איתה גם מעבר למסך, ובדמיוני הפרוע הפגישות היו נגמרות בקצת יותר מלחיצת ידיים בריטית. אבל מאז שנסעתי אליה באופניים במשך שעתיים ביותר כיפור, רק בכדי להתנצל עד דבר מה שאמרתי שלא היה במקום, ועל אף כמות השטויות בסגנון "לא אשכח אותך לעולם" שסיננתי לעברה בכל דרך- ליבי שכח ממנה במהרה, אך מסתבר שלא זה היה זה המצב מבחינתה. מאז, במשך 4 שנים כמעט, הייתי קרוב לליבה, ולא יכלה לתת לעצמה מנוח מדמותי. ואני? אני איבדתי את הסבלנות עם הזמן מהשיחות שלא הובילו לשום מקום, ומבלי לחשוב פגעתי בה לא מעט פעמים, בתקווה שאולי היא תבין שהרכבת כבר נסעה לה, על אף ששיחקתי מלוכלך. רק לאחרונה, אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה כמו שצריך, ואני השתעשעתי בה, כשהיא יושבת למולי מאוהבת, ואני לא ראיתי בחורה במשך שבועות- הסברתי לה בצורה הכי עדינה שיכולתי שאני לא מעוניין למשוך את זה עוד. היא הבטיחה מלחמת חרמה, כיוון שהבטיחה לעצמה שלא תוותר עליי לעולם. הייתה פותחת חשבונות פייסבוק רק בכדי לדבר איתי בצורה עקיפה, ואף מבקשת מחבריי עצה כיצד לכבוש את ליבי מחדש.

צרות של עשירים.

עם נטלי, לעומת זאת, דברים זרמו קצת אחרת. אחרי כמה שיחות מבעד למסך, הבחורה התחילה להביע התעניינות, ואני כמו דג- נפלתי ברשת. והרי האגו אוהב התייחסות שכזו- ליטוף נעים וטוב, בניגוד למסאז' טורקי- זה היה סיוט לסיפור אחר...

היה זה צעד שובר גבולות, שכן נסעתי לפגוש את הבחורה הזרה, זאת שכבר הספיקה לבצע מעשים מגונים לפי התורה בגיל 14, בעזריאלי, כשבראשי חולפת האזהרה שידעתי שתבוא מאימי, אילו ידעה איזה "פושע" אני, אודות אותו ילד, אופיר רחום, שנפל קורבן לתרגיל של מחבלים, ונרצח רק בגלל שרצה באותו הדבר שאני רציתי- להתקרב לבחורה המעניינת שמאחורי המילים הכתובות.

אלו היו הדייטים הראשונים בחיי, ועל אף שאבי התפקע מצחוק כשראה כיצד התלבשתי- יצא לי לבלות עם הנערה השחרחורת על גדות הירקון מספר פעמים ארוכות וטובות. אבל "כשזה לא זה- זה לא זה", וההתרגשות שהייתה גואה בי מאחרות נשארה לישון- והחלטתי לחתוך. אני כנראה מתאהב רק באלו שלא אוכל להשיג. יופי טופי.

היה נחמד לשבת עם נטלי שעות מול מצלמת האינטרנט, ולשיר לה שירים, כאילו היינו בתכנית רדיו פרטית- פשוט נהניתי לשמוע אותה נמסה מהמילים של אלטון ג'ון, כאילו נכתבו במיוחד בשבילה.

הזיכרון האחרון ממנה היה בשעת בין ערביים, על שפת "חוף ירושלים" בת"א, בגלי החום הנוראיים של אוגוסט 2010, בדיוק לפני שעזבתי ל"פלישתי לאירופה"- כששלחה לעברי מבט חודר, אחרי אחר-צהריים בים: "אני יכולה לנשק אותך?"
הרבה מחשבות מלוכלכות חלפו במוחי  אודות הבחורה שהייתה מבלה לילות עם חבר'ה בני 26, בעודה בת 15 בלבד. מקומה באנגליה.

אני לא אדם שנהג לצאת לבלות בתיכון. אילו יצאתי עם חברים להסתובב בשכונה, באותם בילויים של מדורה ואלכוהול- הייתי זוכה לתענוג אולי פעמיים בשנה. וכך רצה הגורל, שבפעם נדירה שכזו פגשתי בחורה ששמה נורא הצחיק אותי, כששמעתי אותו לראשונה. לפתע, כשהימים החלו להתגלגל לקראת סוף המחצית הראשונה של הלימודים- רננה החלה לצוץ בבית הספר בזווית העין- אם בנפנוף לשלום, או בקריאה מחויכת לשיחה בהפסקות. מפה לשם, מצאתי את עצמי עם כתובת המסנג'ר שלה, וכתמיד- התחלתי עוד קשר באינטרנט. ואני הובלתי אומה למלחמה- מי יאמין לשטות כזאת?

אותה בלאדי-מרי חשבה שתוכל לתמרן ביני לבין אחרים, ולא אשכח איך הייתי הולך הלוך ושוב בחדרם של הוריי, מחכה בעצבנות לעצה כיצד לנהוג. הייתה חומקת מבין אצבעותיי בכל פעם מחדש, עד ליום בו החלטתי לשים לזה סוף. השיחה הכועסת בהפסקה גלשה לה לשיעור מתמטיקה, ובעוד שני תלמידים חרוצים שכמותניו מחליטים לוותר על שיעורי המתמטיקה שלי, ושקר-כלשהו שלה- מצאתי את עצמי רוכן מעליה, כשהיא רכונה על עץ בודד בחצר האחורית של בית הספר, ומצחי לחוץ למצחה. אט אט, הראשים פנו לצדדים נגדיים, ובהתקדמות שניראת כנצח, שפתינו נפגשו. איזו חוויה זאת הייתה. לפתע הלחץ התמידי בחזה נעלם, ולטעמה המתוק של הגרמנייה שמולי היה טעם לוואי- של עוד.

רננה הייתה החברה האמיתית היחידה שהייתה לי, ואם ראש פרוע כשלה, זכיתי ליהנות מכל כך הרבה רגעים. אוכל לציין בסומק קל שקיבלתי ממנה יופי של מתנה, כשחגגתי 17 בביתי הריק. בחורה לעניין הייתה, אך מלאה באגו, ומחסום התגוננות קשיח במיוחד מפני העולם החיצון. הייתה חכמה לא פחות משהייתה חרמנית. שילוב מנצח? לא כשזה מגיע למצב שבידי בחורה שמאוהבת בי עד כלות הנשמה, לפחות כך טענה- ואני מחזיר לה משפטים דומים, אך דלים מכל משמעות. לא הייתה היא נועה, עירית או תמר- ששבו את ליבי ללא רחם.

הסיפור נגמר בצורה קשה, כשהודעתי לה שאני לא מסוגל יותר לסבול את ההערות שלה, ואת העובדה שאני משקר לה בכזאת מצח נחושה, מבלי להכין את הקרקע לפני.

וגם היום, 3 שנים אחרי שרצחתי את אהבתה, היא קופצת מתוך קרטון הזיכרונות, וברגעים שכאלה אני חוזר לקרוא בבלוג הישן שלה, שהוא הסיבה לפתיחת הבלוג שלי מלכתחילה, או לראות עם מי היא יוצאת הלילה, בחיפוש הכאב החד שמזמן נעלם לו.

מי לא שומר איזו פינה קרירה לאקסית בעומקי ליבו?

י"ב הייתה שנה דלילה מאד מבחינה רומנטית. בעוד כולם, לפחות כך היה נדמה, מתקתקים כשפנים בכל פינה, אני נשארתי עם חלל כלשהו מהפרידה מבלאדי-מרי, מחפש אותה ברחבי בית הספר, או משווע לעוד פוסט אודותיי בבלוג הכתום שלה- מחכה לשמוע שוב כמה היא אוהבת אותי. לעולם כנראה לא באמת אבין למה היה לי כל כך קשה להתגבר עליה, כשאני זה שסיים את כל הסיפור, אחרי שלקראת סופו הרגשתי מועקה נוראית.

אז כך, עוד אני מחפש את רננה ברחבי בית הספר, מתחככת בגופו של ידיד-לא-ידיד, זיהיתי בזווית העין נערה חדשה "בשכונה". טופז שמה, יתגלה לימים, והייתה נערה ממושקפת ויפיפייה. לא מעט פעמים הייתי רואה אותה יושבת לבדה על ספסל מרוחק בבית הספר, ובמקום ללכת לעשות עם זה משהו- הייתי מתרחק מהמקום, עוד אני נותן לעצמי סטירה רגשית חזקה במיוחד. ממש כלב פחדן, ראש הממשלה שלכם.

סוף השנה כבר כמעט הגיעה לה, והקפיטריה החדשה בבית הספר נפתחה. אני הלכתי לקנות איזה סנדוויץ' לפני השעה וחצי האחרונות של היום, כשלפתע, מהצד השני של הדלפק, אני מזהה שתי עיניים מביטות היישר לתוך עיניי, וכמעט במיידית מוסטות הצידה. בחיוך נבוך, כל אחד מאיתנו התרחק לכיוון שונה.

"מה, לא קראת את 'שר הטבעות' בתיכון?" שאל רוס בגיכוח.

"לא," ענה ג'ואי בטון מנצח- "אני עשיתי סקס בתיכון!"

רק לאחר שידיד שלה תיווך בינינו וירטואלית, החלפתי איתה כמה מילים בפעם הראשונה. כזה אידיוט היה- היה מאוהב בה מעל כל הראש, ולכן עשה הכל בכדי לרצות אותה- גם אם זה לפנות את דרכם של אחרים לליבה. אהבה היא הסם הטוב בעולם, כשבצריכה לא נכונה- אחת מתופעות הלוואי היא מוח נוזלי.

אני באותה התקופה כבר צברתי המון ניסיון בקשרים וירטואלית, יחסית- וחיש וקל קבעתי לצאת איתה. חבל שלא הייתה מרתקת כפי שהייתה יפה- ואחרי סיבוב במושבה שלה, ודייט אחד על הטיילת היפה בנתניה, החלטתי לחתוך. אני זוכר איך ישבנו מול החושך הנע בקולות גלים, לבד מתחת לפרגולה מוארת בצבעים משתנים, כשהיא מדברת יותר לעצמה על הא ועל דא, כשאני בפרץ של בטחון שולח אצבע להשתיקה, ומנסה לנשק אותה. לפחות לא מתתי....

מעניין מה קורה איתה היום, כשמילדה בת 16, היא כבר אמורה להתגייס לצה"ל, ולהשתחרר לפניי.

או אז, עזבתי להולנד- ובמקום ללכת להשתגע עם הבחורות המקומיות, מצאתי את עצמי מסתגר בחדר, ומנצח על אלפי חיילים רומיים המסתערים על הברברים באיזה משחק מחשב מעולה. כשמצאתי שם את הקרב-מגע, פגשתי באימונים איזו הולנדית טיפוסית, שנראתה בערך בגילי. אמילי קראו לה, גבוהה ובלונדינית, עם עיניים כחולות ויפה כאילו הייתה שלגיה ההולנדית. אני זוכר איך הייתי רץ להביא לאבא שלי מצרכים שלא היה זקוק להם כלל מהסופר, רק בכדי שאוכל לנסות ולהשחיל איזו מילה באנגלית, עוד הייתה מסדרת את המוצרים על המדפים במהלך העבודה. על שיקסע כזו היה חבל לוותר בכזאת קלות, אבל היי- כבר למדנו שאני חסר עמוד שדרה לחלוטין, כשזה מגיע לבחורות יפות שאין לי קשר וירטואלי איתן.

ואיך אשכח את קימברלי, האמריקאית השיכורה, זאת שנמרחה עליי לאורך כל המסיבה שאליה יצאתי עם סתיו, חבר שהגיע לבקר אותי לפני גיוסו לצנחנים באוגוסט של השנה שעברה- וכשסוף סוף העניינים התחממו להם, ברחה לה החוצה, כשנזכרה שזה הרגע נפרדה מהחבר שלה. יש.

כל כך צמודה רקדה אליי, ובכזאת חושניות, ולא מספיק בכך- הייתה היא פצצה שיכולה לרסק ערים יפניות לחתיכות. לא אשכח כיצד נצמדה אליי בריקוד לוהט, כשגבה מופנה כלפיי, ועוד אני זורם עם הקצב, מתקרב אט אט לצווארה, מחכה סוף סוף לטעום קצת מעולם הסקס נטול האהבה שמשתגע לו בחוצות העולם- הכל נקטע בדמעות. לעזאזל!

ואיך אפשר לשכוח את הניסיון הכושל ביותר להתחיל עם המזכירה הישראלית של אבי בהולנד, חכמה כל כך ויפה כך שגזרתה כלל לא הפריעה לי- זה שנגמר בניסיון של חיכוך רגליים אחד עם השנייה, עוד אנחנו צופים בשטן שלובש פראדה. למה אני כל כך חסר בטחון ברגעים שכאלו?

בכל מקרה, באותה תקופה הכרתי את מיה. מיה ברנר. היא הוסיפה אותי לפייסבוק בטענה שהתמונה שלי חובש כובע צמר אנגלי עניינה אותה, ואני בכלל התחלתי איתה שיחה בתהייה למה היא אופה שניצלים בתנור. ושוב, ישות נשית חדרה לחיי המשעממים בהולנד הרחוקה, והלילות הארוכים הותירו לי תקווה ליום בו אחזור לארץ, ואוכל לפגוש סוף סוף את היפיפייה שמאחורי התמונה של הבחורה המנגנת בגיטרה.

רצה הגורל, ואחריי שהפתעתי אותה בטלפון מחו"ל בכדי לאחל לה חג סוכות שמח- כן, אני יכול להיות יצירתי כשאני רוצה- מדהים שיש לי דימוי עצמי כל כך נמוך- מיה סיפרה לי שהיא נוסעת עם אמה לטיול בפריז. העיירה שלי בהולנד שוכנת כ4 שעות נסיעה מעיר האורות הגדולה של צרפת, ואני החלטתי לעשות מעשה, ולצאת בפעם הראשונה בחיי לטייל בארץ זרה לבדי לגמרי, בכדי לפגוש את אותה בחורה, שהייתה האחרונה שהצליחה לגרום לליבי להשתגע בחיוך מטומטם.

וכך היה, אחרי 3 ימים של טיולים אישיים בפריז הגדולה, ב21 ליוני 2011, יצאתי עם מיה ברנר לדייט על גדות נהר הסיין בפריז. אני תכננתי ציר מדוייק, שייקח אותנו דרך הנוטרדאם, לגני הלובר האדירים, משם לכיכר העיר, ואז להגיע אל האייפל מרחוב צדדי, כך שיפתיע אותה בצורה הכי מרשימה שיכולתי לעלות על דעתי. אני בניתי על יום שלם, אבל מסתבר שלמרפי תכניות משלו- אמה הקציבה לנו שלוש שעות בלבד (!!). והרי כמו שלימים אלמד בצבא שזמנים זה קודש, יצאנו לדרך, בכדי להספיק כמה שיותר מיום החלומות שהתחיל להתפרק לרסיסים. ישבנו לנו על גדול אגם בחורשות של מוזיאון הלובר, קניתי לשנינו קרפים צרפתיים עם נוטלה, ומשם בריצה לא ריצה למגדל האייפל, עליו תכננתי לסיים את הלילה, כשיאיר המגדל בשיא יופיו- או אז יהיה הזמן לסיים את היום בצורה הכי קלישאתית שיש, בלקרב את מיה אליי, בין כל ההמונים, להסתכל איתה יחדיו על המגדל המואר שלרגלינו, להסיט את מבטי אל תוך עיניה, ולטעום משפתיה, בהן חשקתי כל כך. אפשר לאמר שהסתפקתי בלשבת על צידה בהופעה של מקהלה בכנסיית הנוטרדם? כל אחד והסטיות שלו!

רק כשחזרתי בחזרה לארץ הקודש מ"מסע הכיבושים הכושל" באירופה, קבעתי להיפגש איתה שוב. אודות הדייט הזה על חוף הים בהרצליה רבים קראו, כשהגיע למומלצים פה באתר. איך העברנו 6 שעות שיחה על כוס אייס-קפה, וכיצד לקחתי את ידה אל ידי כשזיקוקים פרצו מגן-אירועים קרוב. אבל השיא הגיע דווקא כשהגענו לתוך אלומת-אור של פנס רחוב על החוף- הו אז קירבתי אותה אליי, אחרי ריקוד טיפשי על החול, ונישקתי אותה כפי שרציתי לעשות על מגדל האייפל, לצלילי מוזיקה שהכנתי מראש באייפון שלי.
חבל שאחרי כמה דייטים מעולים הבנתי שאותה המיה שקיוויתי לפגוש עוד בהולנד הרחוקה, היא לא אותה המיה שחיכתה לי בארץ. לצערי, ובניגוד לדעתו של כל גבר מן המניין, החלטתי לחתוך מהקשר על הבחורה היפה, שגופה יכול לשגע גם פילים, אך לא מצאתי בה יותר מזה.

גם את ניצן הכרתי עוד בהולנד, כשהחליטה לציין בפניי שהיא אוהבת להכיר אנשים חדשים, במיוחד אם הם צונחים בין שמיים וארץ. אמנם צעירה ממני היא בכמה שנים טובות, אבל פיקחת וחכמה שסקרנה אותי מהרגע הראשון- כזאת שעגנון בכבודו, וזה נתון בספק, ובעצמו היה קד לקידה.

כשהבנתי שהיחסים שלי עם מיה לא יחזיקו מעמד ולו ליום אחד נוסף, מצאתי את עצמי יושב באחר צהריים נעים בפארק גדול בכפר-סבא, כשלצידי בחורונת בלונדינית צעירה, שוכבים יחדיו על הדשא ושרים שירים המתנגנים מהפלאפון שלה. פעם היה לי פנאי לזמן איכות עם בני אדם. היום אין לי רגע דל, או סקנדל, ושלא נדבר על פסטיבל...

כבר בהולנד הייתי מוכרח לגלות כיצד ארגיש ברגע שאתקרב לגופה יותר מהמקובל במאה שערים בירושלים- האם ארגיש את אותם הפרפרים כשאתגלגל איתה כך על הדשא במדרון הגבעה הקטנה שבפארק? אגיד את האמת, ורק בדיעבד אני באמת מתרגש בכל פעם מחדש מאותו ערב גשום כשעמדנו לנו באמצע יער, צמודים אחת לשנייה, מתנשקים לצלילי טיפות הגשם. נראה שהכול יכל לזרום למקומו, ושסוף סוף אמצא בחורה שאוכל לתארה בפני כל מי שרק מוכן לשמוע כ"ה-חברה שלי", אך אני יודע דבר אחד- אם בשביל הלב כל יום הוא לא יום-העצמאות, כדברי החוכמה הגדולים בשיריו של משה פרץ (איך לעזאזל אנשים מקשיבים לשטויות האלה?!), אני לא טורח בכלל להתחיל עם זה.

וכך, אני מוצא את עצמי בלילה חם, עומד עם ציוד מלא במגדל השמירה שמעל השער הראשי לבסיס צאלים- נבוך מהקצינה היפייפיה, זאת שהצליחה לשגע פלוגה שלמה, שעמדה בשער עצמו וחיכית כמוני למשיח, שיבוא ויחליף אותנו כבר. והרי נאמר "אלוהים ישמור", לא? אז למה הוא לא בא לתרום את חלקו?
אני לבד עומד לי, וחושב לי אודות מעללי ב20 שנה האחרונות, ולאן שתי רגליי, או הרגל השלישית, ותסלחו לי על הבוטות- ייקחו אותי בהמשך. מה שבטוח, לעולם לא אוכל לשבת, או יותר נכון לעמוד, בנחת כשאני יודע שאני טוחן מים בשבועות מתישים במסגרת הצבאית, בעוד אחי שזה עתה חגג 18, שוכב עם 4 בחורות תוך יומיים. אין איזה איזון טבעי בטבע?!

כשחושבים בדיעבד, לא עברתי מעט- ובכל זאת, אני מרגיש כאילו לא חוויתי דבר. ומה הפלא, כשאני לא מצליח לשדר ולו טיפה של גבריות כשבחורה יפה מחכה לשמוע את מוצא פי?

אני מניח שיהיו לי עוד מספיק שמירות לדוש בזה,

ובנתיים, אתהה אם מישהו בכלל קרא את אודותיו הרומנטיים של ראש ממשלה זקן.
שלכם,
סר וינסטון צ'רצ'יל, שעוד לא מוכן לוותר ולהכתיר את עצמו רשמית ל"מקרה אבוד".