יומני היקר,

הבוקר, עוד אני מנסה לא להכתימך בטיפות תה מהביל, אני עומד לצאת לעבר צפון המדינה, וחשש גדול בליבי.

בשבוע שעבר, הודיע לי נשיא ארצות-הברית הגדולה שבפנינו עומד השבוע הקשה ביותר שידעה המלחמה הארורה הזו, שלא רוצה להיגמר.

כוחותינו נכנסים לאזור הררי ביותר, ועומדים לפגוש אינספור אויבים, עליות וסחיבות פצועים לנקודות הגבוהות ביותר באיזור.

האם אני מסוגל לסבול את כאב חיילי ואנשיי, אשר היני מרגיש כאחד מן השורה?

האם אוכל לחזור לכתוב בך, ולא אשבר טוטאלית?

לא, אתה צודק. אחרי לגימה ארוכה, כשהאדים מתפתלים אל מקומם בנחיריים- איני יכול להתעלם מן העובדה שעד היום- כבר התגברנו על זוועת הפושעים, ועוד הבסנו אותם ביד מנצחת. ובכל זאת, הדם שנשפך לא ישכח,

ועל כך תקראו בעוד שלושה שבועות, כשצה"ל בטובו יועיל לשחרר אותי בכדי שאתפנק קצת במיטה הרחבה שלי, שזועקת לי להוסיף עוד נפש חיה ללילות הקצרים שאני מבלה בה.

שבוע צוות. מסעות אלונקה לכל שיא גובה אפשרי בשטח אש "100" שמעל עמק החולה, מהצד הנגדי לרמת הגולן. אלפי מטרות קרטון שהולכות לטעום את עוצמת כדוריי, 24 חבר'ה שהולכים לבכות יחד מכאב ומאושר עוד הם מטפסים עוד צעד במעלה ההר, וראש ממשלה בריטי אחד שהולך לעבור עוד שלב במהפך מבן אדם שמן ומקריח, לנמר עם כנפיים!

איזה סיפורים עסייסים הולכים להיות לכם, וכמו שדני סנדרסון זימר ברגע שפוי אחד- "זה הכל בשבילכם!"

שלכם,

ראש הממשלה הבריטי, שצועד לשדה הקרב עם המון מוטיבציה לא מובנת.