טוב, קוראים נאמנים - הפוסט הבא אמנם נכתב על ידי צ'רצ'יל, אך הוקלד ונערך על ידי. הפוסט, שנכתב בעודו בצבא במחברת A5 שכבר ראתה ימים טובים יותר, היה אמור להתפרסם בסוף השבוע האחרון, אך לצערנו צה"ל סירב להתחשב בבקשה של חייל בודד שרק רצה לחזור הביתה אחרי חמישה שבועות רצופים בצבא (אם תהיתם לאן הוא נעלם...) ולראות את אחיו שקפץ לבקר בארץ - והשאיר את צ'רצ'יל בבסיס ואתכם (ואותי) מתוסכלים. את המחברת-בכריכת-התכלת הספקתי לקחת מהבחור שיצא (בחיוך שקורע את הלחיים) לאפטר בין מוצ"ש לשני בבוקר, וחוץ ממנה הופקדו בידיי הססמא לבלוג והבקשה להוסיף "הערות מסתלסלות" משלי לפוסט, או משהו בסגנון. המשימה הזאת יותר קשה ממה שאתם חושבים - אני מתכוונת, העריכה אינה הבעיה - אבל לבחור יש כתב שהיה הולם רופא עם דיפלומה. ובכל זאת, אעשה את מיטב יכולתי. ההערות שלי צבועות באדום. עכשיו אפסיק לקשקש ואתן לכם לקרוא את הפוסט שלשמו באתם...

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

Skyfall / Adele

You Know My Name / Chris Cornell

"זהו רגע האמת!", פתח את דבריו המ"פ הצעיר והשנוא על כולם. "בעוד שעות ספורות אנו נהיה עמוק בתוך לוע-הארי, מביטים לשליחי השטן עמוק בתוך הלבן שבעיניים. לא אשקר לכם, סביר להניח שחלקינו נחזור על כתפי חברינו, פצועים או מתים", המשיך, ונדמה שמילותיו היו קריקות יותר מהרוח הדרומית של החורף המתגלגל ובא, שליטפה את עורפינו. "אך לשם כך התגייסו לגדס"ר גולני, להיות הראשונים שהבני זונות יפגשו בדרכם אל השאול!"

כמובן שהניסוח שלי עדין יותר, אך גם יבש יותר מצרור האותיות שנורא לעבר מעגל החיילים הנרגשים שעמדו סביב מתן-אליק (את המילים אני יכולה איך שהוא להבין מהכתב, אבל כשזה נוגע לשמות נותר לי רק לנחש) בשטחי הכינוס של חטיבת גולני בפאתי רצועת עזה. אך המ"פ המאופיין בטון דיבור מרתיע במקצת ידע לגעת בפחד שעלה אט אט במעלה עמוד השדרה של כל אחד מאתנו. לא עברו 48 שעות מאז חזרנו מקורס הצניחה בתל-נוף, בו כמובן לא השתתפתי בהחלטה מטומטמת של הסגל הממונה עליי, וכבר מצאנו את עצמנו מעמיסים לתוך תיקי נשיאה גדולים ציוד מכל הבא ליד, בכאוס מוחלט ובחוסר ידיעה לגבי ההמשך. כל שידענו הוא שהדרום "עולה בלהבות", כאילו אפשר להשוות את המרחבים לבירה האנגלית שזכתה לגשם של טילים בסוף שנות ה30 של המאה הקודמת. עוד ארגז תחמושת, ועוד אמצעי תצפית - המ"פ בנה מחבר הפלוגה קבוצה של 6 אנשים, ואני ביניהם (אלא מי) שנועדה להיות כוח רתק קטן אשר יסייע באש תופת לגדס"ר גולני להכנס ללחימה, אם ויקבל את הפקודה הסופית לרוץ כדני סנדרסון עם הגלשן מפאתי עזה הישר לחוף הים שבצד השני.

תוך שעות מצאתי את עצמי על האוטובוס העמוס לעייפה מציוד לחימה, מחזיק ביד מהססת את הטלפון הסלולרי העתיק שלי (עדיף כרטיס סים עתיק ומתפקד משניים מודרניים כושלים!), תוהה מה לספר להורים. האם כדאי לספר להם שהייעוד, שנראה כל כך רחוק מימי זיעת המסלול, אכן בא ומתממש? האם  בכוונה תחילה לספר להם שאני יוצא לסכן את חי "בשביל להחזיר את הכבוד למדינת ישראל!" כפי שכתב דביר עמנואלוף, לוחם פלחה"ן גולני אשר נפל בעופרת יצוקה, לאמו רגעים לפני שנאלץ לכבות את מכשירו לעד? ברגשתי שכן. הרגשתי את הצורך לקרב אליי את המשפחה הרחוקה שלי לימים אלו, שיחזקו אותי בלבם גם אם ממרחק ל מאות קילומטרים, גם אם בזאת אני כופה עליהם לילות ללא שינה.

"אבא", פתחתי את השיחה בקול שקט ורציני.

"כן...?" שאל, כנראה מנסה להתחמק מן האמת כמה שרק יוכל.

"הקפיצו אותנו לדרום" הסברתי, וליבי התמלא גאווה. לפתא אני הוא האדם היוצא אלי קרב, ולא אותם גיברוים נהללים מהשירים הישנים שנותרו צרובים בזכרון הנגן שלי, אך גם בנימי ליבי.

את השבת הבאה העברתי לא בין הסדינים עם החברה הטרייה (שבאוזניה, כלומר, באוזניי, הגיבור טען ש"אני לא יכול לספר לך איפה אנחנו" - וכמו שאמרה לו קזנובה בשיחת טלפון מאותם הימים, "סאנשיין דואגת!"), אלא הרחק בין הדיונות של צאלים, מכין את עצמי לשעה הרת הגורל.

צירפו את ששת הנבחרים שלנו לצוות שלם של יחידת הפלנ"ט ("עורב") שנועד להיות צוות רתק מאסיבי, ממש מכונת הרג גרמנית משומנת. 5 מאגיסטים, צלפים, מקלע רימונים משוכלל, נגביסטים וקלעים. כל אלו נועדו להמטיר גשם שחור מעל אדמת עזה אשר עתידה לרעוד מעוצמת הטנקים אשר יסערו עליה בבוא העת. משימתנו העיקרית היתה לרכך את אזורי הלחימה, על אף הריכוך הארטילרי המקדים של דרקוני התוחתנים ונשרי חיל האוויר, בכדי לאפשר לגדוד הסיור, לשעבר "סיירת גולני", לשטוף את כוכי העברים בהם חיכו לנו שליחי השטן.

לא אשכח איך בטמטום בלתי נדלה הוסיפו המפקדים לדרוש שנסחוב עוד ועוד ציוד על כתפינו הנקרעות רק למקרה שנצטרך, ולא יהיה עוד בהישג יד. ככל ששעות הציפייה לכניסה הקרקעית הפכו לימים, תיקי הלאו שלנו הפכו לפילים מפוטמים ביותר. יצורים העמוסים במתכת קרה וקטלנית. "מי יכול לסחוב עוד טיל לאו?", "מי סוחב את האלונקה?", ואנו רק הבטנו במפקדינו בחוסר אונים.

במהלך התרגולים בעיקר הערבית שנבנתה בקפידה בכדי לדמות מתאר אורבאני שבו נלחם בשעת הצורך, לא עברנו קילומטר של הליכה עם המשקלים והציוד הישן והמקולקל, לפני שפשוט התעקרנו (אולי זה מה שהוא התכוון לכתוב ואולי לא - לי אין מושג. זה מה שהצלחתי להבין מהכתב) אחד אחרי השני. לא הצלחתי להרים את עצמי מהקרקע לאחר עצירה לחיפויים, כך שלא נדבר על חיפויים ב360 מעלות לכל חלון מסביב כאשר נכנסנו לבסוף אל תוך העיר המדומה עצמה, ובכלל לרדוף אחרי המפקד שרץ כאיילה יחסית אליי קדימה, צועק לי לשמור על הקצב, כאילו הייתי נמר מעופף. רגע, האם אין אני אחד?

ביום הרביעי למצע "עמוד ענן" היה זה מוצאי יום השבת, מצאתי את עצמי מקשיב לאותו נאום של הדר וגבורה של המ"פ, ממתין לרגע בו נקבל את האור הירוק לכניסה הקרקעית שכולנו ייחלנו אליה.  כבר עמדנו עם הציוד על כתפינו, סובבים במעגל את מפקד צוות ("צוות עזה", כינינו את עצמנו) וצעקנו בין טירוף מהול בפחד וחוסר אונים - "בואו נקרע את עזה!" בקול גדול, כשאני רק מביט בעמיתי לנשק ומנסה לעכל את המתרחש. כמעט מיד התבטלה "החגיגה". הכניסה נדחתה בשעה. היתה זו שעת ערב, ובין אזעקת צבע אדום אחת לשניה, הצלחנו למצוא כמה דקות של התנתקות בשינה צפופה כסרדינים בקופסא על האדמה הקרה. כשקמתי לשנורר לעצמי קצת אוכל ממנות הקרב הפתוחות, שי החובש הפלוגתי ניסח זאת יפה, ש"הכל נראה כאילו אין זה אלא תרגיל נוסף באימון ברמת הגולן, והחיילים מחפשים יותר שעות שינה מאשר התסערות על מטרות קרטון". לא יכולתי שלא להסכים, כנראה מכיוון שמעולם בשרי ונפשי לא חוו רוחות מלחמה מנשבות. שעות ספורות לאחר הדחיה הראשונית, מצאנו את עצמנו חזרה על האוטובוסים בדרכנו לצאלים, בשעה שהכניסה נדחתה ב24 שעות. לא אשכח איזו הקלה הציפה את ליבי המכווץ. כאילו סאנשיין הבטיחה לבסוף להזיז את אותו סלע ענק מדרכה, אבל גם מדרכי (כאן הגולנצ'יק רומז לפוסט מסוים שלי).

בהמשך השבוע שהגיע לאחר אותו רגע שממנו כמעט ולא היתה דרך חזרה, דחיית המבצע הקרקעי הפכה זה עתה לשגרה. כאילו במקום להתאמן כיצד לפלח לבבות בכדורי מתכת, אימנו אותנו כיצד להכניס 20 פילים לתא מטען של אוטובוס. ממש בדיחה, מה?

לאחר כל דחייה הרגשתי את ליבי נמס כאילו הייתי מאוהב בחיים שזכו זה עתה להארכה ב24 שעות נוספות. בכל בוקר הייתי קם מחדש בתחושה שהיום יהיה האחרון בחיי. הפעם האחרונה שאגניב ס.מ.ס. לסאנשיין המחכה לי עם שירים של דפנה דקל, רחוקה מהעין אך קרובה ללב, בפעם האחרונה שאזכה להתענג על ליטוף עור השמש את פניה הצעירות. 

תמיד טענתי שאיני מפחד מהמוות, אלא רק מהעובדה שלא אדע מה עתיד לקרות לאחר לכתי מן העולם, אך באותם ימים הבנתי שאלו הם הדברים הקטנים כמו קולה של המתוקה שלי מעבר לקו הטלפון, או האוכל שחיכה על המיטה באוהל או אפילו המכתבים המרגשים שקיבלנו מאותם ילדים תושבי הדרום, מלווים בשוקולדים וחטיפים - אלו הדברים שאני כל כך לא רוצה לפספס.

שלא תטעו לרגע, רציתי להכנס קרקעית ולבצע את התפקיד אליו ייחלתי מאז שראיתי לראשונה חיילים מסתערים על חופי נורמנדי ב"להציל את טוראי ראיין", אך בפעם הראשונה בחיי, ידעתי שאני צועד אל ימים אחרים, לפי עוזי חיטמן, בהם אני עלול לאבד לא רק מחלקי גופי ונפשי, אלא גם את כל עולמי.

אהבתי לעצבן את הפולניה הדואגת לי בבית בשיחות האסורות אל תוך הלילה, בתוך השק"ש, כשפירטתי בפיה אילו שירים אני רוצה שילוו אותי בדרכי האחרונה אל תוך אדמת ירושלים בהר-הרצל, אם אכן יתממש הגרוע מכל. (הוא אמר את זה בקול כל כך רציני, הרי הבנתם כבר מדבריו הקודמים כמה שהוא היה בטוח שהוא עומד למות - ואין לכם מושג כמה שזה ניכר בקול שלו באותם רגעים. אין לו מושג כמה ה"פולניה הדואגת לו" באמת דאגה לו). היא לא יודעת כמה התגובות המתחננות שאפסיק חיממו את ליבי - הרגשתי שאכן יש משמעות לקיומי באותם רגעים (כמה המשפט הזה מציף אותי באהבה אליו, ובדאגה מחדש...), קצת יותר מחייל פשוט המוכן להסתער למען תושבי ארץ ישראל האהובה שלו.

באחד מהמשלוחים שקיבלנו, שכללו חולצות תרמיות, כובעי צמר, שמיכות, מגבות, ממתקים ומכתבים - הסתתר לו פתק קטן מילדה בכיתה ז' מאחת הערים המופגזות, שבירך אותי ואת חבריי לקרב שלא הגיע, ובו השאירה מספר טלפון. החלטתי שאכתוב לה ס.מ.ס, ותהיתי כיצד תרגיש אם לפתע, הרי לא ציפתה לזה כלל, תקבל הודעה מחייל אמיתי שקיבל את החיזור שלה, והיא את שלי. הסתפקתי בתגובה אדישה למדיי שאשמור לעצמי, אבל האם היה עלי לצפות לרומן של מאיר שלו מסיפור בסיס שכזה?

האירוע הקרוב ביותר שחווינו למוות היה לקראת סוף השבוע, עוד אני נשארתי עם הציוד הצוותי, כאשר החבר'ה באו לעבוד על תיאום ועבודת צוות. ישבתי לעבוד על מפה שעליה הורה עליי אליק המ"פ לשרטט נתונים שונים, שלפתע התחילה אזעקת צבע אדום, כרגיל באותם הימים. רצתי למקלחות, מבנה לא מוגן, אך בעל דפנות אשר אמורות לחסום את הרסיסים במקרה של נפילה קרובה, כשלפתע נשמע פיצוץ עז מאזור קרוב. בדר"כ היה נגמר האירוע לאחר פיצוץ מרוחק או הפסק האזעקה הרועמת, אך מיד לאחר הפיצוץ הזה, נשמעו ארבעה נוספים, כל אחד קרוב יותר מקודמו. הייתי בטוח שזהו הסוף, שבא הרגע בו אנחנו עומדים לחטוף פגיעה ישירה. לבסוף הסתיים המטח הקטלני, ראיתי עשן מיתמר מעל אחת הפלוגות השכנות, שם פגע פגז, הישר בבניין השקם ופצע 4 לוחמים מיחידת אגוז.

ההרגשה הראשונית היתה שעלינו להכנס כמה שיותר מהר לרצועה ולמנוע מהעכברים האלו לירות עלינו ועל שאר האזרחים, בכל מחיר. חבל שהבנה שכזו חודרת את תחומי חוסר ההבנה רק כאשר חווים זאת בדרך הקשה. תהיתי כיצד ארגיש, אם וכאשר נכנס ויפלו עלינו מטחי פצצות מרגמה - הרי אין זהו רגע אפי עם מוזיקת רקע הגורמת לבחורים שרוטים שכמותי לאורגזמה מחשבתית, אלא הגבול הדק בין חיים ומוות.

בסוף השבוע קיבלנו את ההודעה שמבצע "עמוד ענן" הגיע אל קיצו, ומכאן משתמע שאנו לא "נזכה" להכנס קרקעית לרצועת עזה ולעשות שם קצת סדר צבאי. כרגע זו נראית בעיני כעוד הרפתקאה (משהו לספר לנכדים, הא?), אך לפי הספורים של סבי מהקרבות בסורים, הירדנים והמצרים, והספר "תמצית געגוע" אודות מעלליו של ארז גרשטיין, איני יודע כיצד הייתי נוהג אם וכאשר חבר היה מתמוטט לפניי. מת.

הגדס"ר היה באנדרלמוסיה גמורה, ובמקום לשמור עלינו תקועים אי שם בשטח מאה שבצפון, שלחו אותנו המפקדים, בטוב ליבם, לחיק משפחותינו. או במקרה שלי, לחיקה של סאנשיין שלי.

זה מכבר חודשיים וחצי (אוהו, הפוסט הזה נכתב מזמן! אתמול חגגנו שלושה חודשים) שאנו יוצאים, וחבריי לצוות לא פעם צחקו עליי, לרוב בצדק קודר למדי, שלבטח נפגשנו במקסימום שלוש פעמים (האמת, בנקודת כתיבת הפוסט הזה - נפגשנו בדיוק ארבע...), והרי גברים ונשים לא נפגשים יותר, לא?

היתה זו שעת ערב מאוחרת, וסאנשיין הודיע שתגיע לחיקי מיד בתום ארוחת הערב האפורה, לדבריה, אצל סבתה בפרדס חנה (לאחר שאכלתי ארוחת ערב עם הצד המרוקאי של הבחור, אני כבר לא יכולה לקחת את האוכל האשכנזי הדלוח ברצינות!). אני מצידי, ניצלתי את הזמן להכין רשימת שירים רגועים ויפים, שינעימו את הערב המואר לאור נרות אדומים שפיזרתי ברחבי החדר. 

לקראת חצות, את שער חצר הבית במושב פתחה נערה לבושה בשמלת טורקיז וגרביונים, רצה לעברי, ובידיים פרושות מתרפקת על צווארי בחיבוק, מתרחקת, מיישרת מבט כחול-כחול אל תוך עיניי ורוכנת להמתיק את שפתיי בשפתיה הרכות (אין לכם מושג איזה תענוג זה להקליד מילים שנכתבו עליכם). 

הובלתי אותה אל חדרי, ידה חפונה בידי, הושבתי אותה על המיטה המוארת באור מעומעם. "היי סאנשיין", לחשתי אל הבחורה היפהפיה שמולי, "היי", היא ענתה בנועם (הבטן שלי מתערבלת רק מלהזכר ברגע הזה), וכאילו רק חיכתה לרגע בו אתקרב אליה, קרוב קרוב, ושנינו נסחף לעולמות אחרים. 

"אדום או כחול כהה?" שאלה אותי שעות ספורות לפני שחזרה לחיקי. "אדום", עניתי חד משמעית, כשבראשתי האמנתי שאזכה באותו הלילה לראות את הבלונדינית שלי לבושה כולה באדום, ללא סוג הצמות מהשיר. ליבי כמה כל כך לליבה, וכאילו לא יכל להשיג את מבוקשו מבעד לבגדים. אט אט בגדיה של סאנשיין החלו נערמים בפינת החדר, וכך גם שלי. מתחת לשמלה ולגרביונים הסתתרו להם בגדים תחתונים אדומים וחמודים, ממש הפתעה נעימה כמתנה לחזרה הביתה. זאת בנוסף למתנה בצורת עוגה לכבוד "חגיגות" השנה השלמה שביליתי במדי הב' הצהליים (ושלא תעזו להגיד שלא השקעתי!). 

ועל אף ההפתעה והרצון הטוב, גם אלו נזרקו לפינת החדר, להוסיף עוד גוון של צבע למגדל שנבנה שם מבגדים. וכך נותרנו, עירומים, מחובקים ואוהבים.

השעה היתה מאוחרת, כאמור, וסאנשיין שלי שכבה תשושה על מיטתי הרחבה שהיא כל כך אוהבת, ואני - אני הייתי חייל עייף שחזר מהמלחמה שלא היתה. נרדמנו. או יותר נכון - אני שקעתי בתוך האוקיינוס שבעיניה לים שחור שהינו החלום הרטוב של כל חייל קרבי בצה"ל. 

כשהתעוררתי לחיקה העירום של אהובתי, חיכה לי חיוך שובה לב וסרט על ילד הנוסע חזרה בזמן ופרופסור אחד משוגע (הבחור לא שמע אפילו על "בחזרה לעתיד"! הייתי צריכה לחנך אותו!). כשזה הסתיים, תוך זלילה של חבילת כריות נוגט (מאכל האלים על הר האולימפוס, והרי אני יודע - לבטח טיפסתי אותו באחד ממסעות המסלול), פניתי לטרוף את המתוקה העירומה ששכבה לצידי. נשיקתנו היתה כה לוהטת, חמה יותר מלהבת הנרות שהאירו את החדר ביום האתמול. (אתה בטוח שאמרת "עירומה" מספיק פעמים? אני לא חושבת שהם הבינו...)

"אני לא על גלולות", לפתע פלטה אל השקט המתוח. הבטתי בה בפליאה, שכן עד כה טענה שאינה מוכנה לפסוע אלי עבר לוע הדרקון, וכיבדתי את זה. "יש לי קונדום במגירה", השבתי בלחש, וחשתי לשלוף את הגומי שמחכה לרגע הזה ממש מהרגע בו אחי יובל שילח אותי מהולנד הרחוקה לפני הצבא, בטענה ש"מי יודע מתי תצטרך את זה?" כמה שזה היה נכון.

את הדקות הארוכות שלאחר מכן אני אנצור לעצמי בלבד, או שרק לי ולה, שכן זה היה הרגע שלי ושלה.

מאז שפגשתי את סאנשיין לראשונה, תהיתי מי יהיה בר המזל שיציע לה את סוסו הלבן (או השחור - אבל זה כבר עניין של טעם). ולא יכולתי להיות שמח יותר שאני הוא האיש שחווה איתה את הרגע היפה עד כאב. (מאז שפגשתי את צ'רצ'יל לראשונה, לפני יותר משנה וחצי, היתה לי הרגשה שהוא יהיה הראשון שלי. רציתי שהוא יהיה הראשון שלי. לאחר שצ'רצ' ניתק איתי קשר, היה לי חבר אחר - שתארתי לעצמי שהרגע הזה יקרה איתו בשלב מסוים, אבל לא. לפעמים הגורל כן עומד לצידי - וכמה אני שמחה על כך).

איני יכול לחכות לסיים את העונש שלי, ולהפיל אותה לזרועותיי, בסוף חודש וחצי רחוקים כל כך מפיסת השמש המתוקה שלי (השורה הזו נכתבה מהבסיס, לפני יותר משבוע. אני יכולה רק לקוות שהפגישה אתמול עמדה בציפיות של הבחור המתוסכל...).

בפני עומדים עוד שישה שבועות (נכון לרגע זה - ארבעה וחצי!) ארוכים וקשים עד קבלת הנמר המכונף לחזי באגרוף, ממש שם בדש חולצת הא'. איך שהזמן טס כשנהנים! מבחינתי, אני יוצא לקרב האחרון במלחמה להפוך לנמר מעופף, כזה שנושא בגאווה את מורשתם של ארז גרשטיין, גוני הרניק ורבים אחרים.

סר ווינסטון צ'רצ'יל, שצולל הישר אל תוך אוקיינוס כחול מתוך תופת האש של סיירת גולני.