"עוזבים את הבית, עוזבים את החברים.

לובשים מדי זית, ויוצאים לימים אחרים."

חיוך מתוח על פניי, עוד אני מביט סביב, לראות את פני השטח, אולי אויב מסתתר אי שם בין הסלעים והעצים השקטים, אך גם על פני חבריי, שלבטח מתוחים בדיוק כמוני.

כל התקופה הקשה שחוויתי על בשרי כאילו מסתכמת ברגעים אלו ממש. חוצים את הגדר, ולא יודעים למה לצפות. ברקע נגלים עדרים של צאן, צועדים בהמולה אחר פיסת הדשא הבאה, רועיהם מאחוריהם, מוסתרים באפלה שבצבעי אדום-לבן. לא יצאנו לכבוש את העולם, בסך הכל משימה פשוטה.

לפתע אין אלו דמויות קרטון הצבועות בירוק וחום העומדות לפניי, אלא עיניים עוינות, אנושיות, שמבטן מנסה לחדור א העוצמה אותה רכשתי במסלול הלוחם המפרך. להתקדם לעבר המרחבים הירוקים, אל תוך הפריחה המוקדמת של סוף החורף ותחילת האביב, כמעט לשכוח את הסכנה המרחפת באויר. לדעת שזהו רגע האמת, ובכל זאת לחוש איתן ובטוח, דרוף ומכון לכל מה שיגיע. אם יגיע.

לדלג מעל חומות האבן הרבות שבעבר היו קורת גגם של רועי צאן מזוקניםף ולעצור בפתאומיות עקב תנועה חשודה בזווית העין. להשטתח על הקרקע, לקרוא למפקד הכוח ולתצפת. מי הם אותם האנשים הנגלים אלינו מבין העצים? מה הם מחפשים שם, מטרים ספורים ממדינת ישראל? האם הם תמימים, בסך הכל מנסים להניח מעט לחם על שולחן ילדיהם בתקופה כה קשה, או האם עיניהם מצומצמות בכוונות זדון כלפינו, אלה שבסך הכל עזבו את ביתיהם החמים מאחור, ויצאו להגן בגופם על המולדת שהשאירו מעבר לגדר?

מפסיקים לצעוד, אני מאמת את העובדה שאכן הגענו לנקודת הסיום, וחוזרים חזרה, מציבים עובדה שצה:ל חזק, ואינו יאפשר, במקרה הצורך, לאחרים לפלוש מכל כוונה שהיא לאותם שטחים שנרכשו בדם אבותינו?

כשחוזרים אל הרכבים, אפשר להיתקל בגוש בטון ועליו סמלו של דוד מצוייר בכחול על רקעה הלבן של האבן. אמנם המיטה והחברה רחוקות מאות קילומטרים מהישג ידי וראשי, ובכל זאת- אין כמו להיות שוב בבית.

"איפה השלט של תנובה?!" התלוצצתי. אך למרות שכדורי מתכת לא חתכו את האוויר בנסיון לקרוע חיים, אפשר היה לחוש את החשמל שבאוויר. כשעברתי את הראיון לסיירת גולני לאחר הגיבוש, מעט אחרי הגיוס לחטיבה החומה, הסברתי שבחרתי לעזוב את חיי מאחור, להסתלק את ביתי החם לימים ארוכים ולהתגייס לקרבי- לו רק בגלל שרציתי להיות שם, בקו התפר בין ארצות, בני אדם, חיים ומוות. להיות זה שבידו יש את הכוח להגן. לשנות.

וכעת, בנקודה בה חוצים את הגדר בחזרה לארץ ישראל האהובה, אפשר לחוש את ההקלה הקלה מהריחוק מהשריפה הבוערת, ולא רק זו שעל הקרקע, המלובה בפגזים וצרורות בין מורדים אכזריים, הצמאים לחופש וחיים אחרים, לבין נתיניו של אדם אשר ידיו מגואלות בדם עמו. ילדים, נשים וגברים כאחד.

וכך מצאתי את עצמי מכוסה בצבעי עלים מכף רגל ועד ראש, יושב בכוך נסתר שהקמנו באישון לילה, מרים משקפת וחוזה במו עיניי בלחימתם של אחים אחד בשני. לצפות כיצד באכזריות מנותקים ראשים מגופם, איך פגזים ממוטטים על אנשים את בתיהם. ולשם כך אין צורך ללבוש את מדי הזית, ואת החרמונית בקור הזה של רמת הגולן, אלא מספיק להרים מקל, לארוז תרמיל ולצאת לטייל בשביל הגולן, לחזות בנופים עוצרי הנשימה של ארצינו הקטנטונת, להקשיב לציוצי הציפורים עד אשר קולם יידם למשמע פיצוצים רבים וצרורות מעבר לגבעות שממזרח.

ונוראית מכל היא העובדה שהיני יושב שם ושומע את כל המתרחש בעמק הנפרש לרגליי, יודע שבכל צרור ובכל פיצוץ של פגז- באותם הרגעים ממש, עולמות שלמים נעצרים וכובים לעד.