"יורים עלינו", כתבתי לאבי, וליבי סער לא רק מהאדרנלין שהתפרץ מעצם המחזה, אלא גם בצורך המופנם לדעת שאבי דואג לי.

ממגדל השמירה שבמוצבי היה אפשר לשמוע את קול הצרורות העצום שניטשו בין צבאו של אסד לכוחות המורדים שבצפון הרמה, עד שלפתע את האוויר שלצידי קרעו צרורות רמים.

"קודקוד מ1! קודקוד מ1!" צעק לפתע מכשיר הקשר. "יורים עלינו".

דקות לפני כן עוד ביצענו אימונים אחרונים לקראת הפעילות של הלילה, כשלפתע החלו קולות הירי. משערי הבסיס הסתערו רכבו של המ"פ ונגמ"ש שנשא צוות לוחמים שקפצו לאזור האירוע, ואנו עוד לא ידענו דבר.

"נותר נגמ"ש נוסף", אמר החייל שעמד בש.ג, כבדרך אגב. לא עברו לא עברו שניות מספר, או נזרקו מספר מבטים חטופים סביב, ומפקד הצוות כבר זינק בחזרה אל תוך הבסיס, אנחנו בעקבותיו, בכדי לקפוץ לתגבר את האירוע, מה שלא יהיה, בכוחות נוספים. סוף סוף יורים, שאנחנו נפספס את זה?

פיניתי את מקומי בנגמ"ש לקשר שלא מצא את מקומו, וכשצוותי דהר לגדר המערכת דרך שערי הבסיס, רצתי לקרבת עמדת התצפית שמשקיפה על רמת הגולן הסורית. 

"פגענו במסגד!" צעק לפתע אחד מתוך המולת החיילים המצומצמת שהשקיפה גם היא על המתרחש, והצביע לכיוון אחד הכפרים. בקשר בירכו את צוות הטיל שפגע במסגד, לאחר שזיהה חמושים יורים ממנו.

בשטח, כך הסתבר, רותק לקרקע צוות לוחמים שביצע פטרול בסמוך לגבול שמעבר לגדר המערכת, עוד בקשר הם מדווחים על ירי מקלעים כבדים לעברם. מעמדת התצפית יכלנו לראות את הקליעים שהתעופפו באוויר לכל עבר, בקרב יריות שהתפתח בין כוחות המעטפת שהגיעו לנקודת האירוע, למקלעים הסורים, שירו מתוך הערים הסוריות שיושבות על הגבול, חלקן בטווך השטח המפורז שבין ישראל לסוריה. תוך ההמולה, הספקנו גם לחזות בשיגורי טילים של כוחותינו על עמדות סוריות, משם זוהו חמושים, כדוגמת בתי ספר ומסגדים. בקשר ביקשו צוותי הטילים לירות על עוד ועוד מטרות שזוהו בשטח, בכדי לסייע לחילוץ הצוות שנשאר תקוע בין המדינות, ובין חיים ומוות. הם דיווחו על קליעים ששורקים מעל ראשיהם, ופצצות מרגמה שנוחתות סביבם באקראי.

הדהימה אותי יכולתו של צה"ל לתת מענה אש מהיר ומדויק בהתראה קצרה, כדברי מפקדי לאחר מכן: לא חתרנו להסלים את האירוע למלחמה, אך אם הסורים יתעסקו איתנו, לא נהסס לכתוש אותם" ("נשבור להם ת'עצמות!")

לפתע, עוד אנחנו חוזים בהתרגשות במתרחש, ממש קרב אמיתי לנגד עינינו, הרעיד פיצוץ אדיר את המוצב. אני זוכר איך אינסטינקטיבית התכופפתי לתפוס מחסה, והסתכלתי בחצי חיוך אל חבריי. הרגשתי את הפחד עולה במעלה עמוד שדרתי, אך ההתרגשות בעורקיי היתה חזקה יותר.

"לרדת למקלטים!" נשמעה ההוראה בקשר, ואנו כולנו רצנו לבונקר, מחשש שהמוצב יופל על יושביו.

ירדנו למקלטים, אך היו כאלה שבאדישות של הרגע החליטו להתקשר לחברותיהם, בכדי לספר להן שאנו תחת אש. רגישות של נמר, אכן. 

במוצב צפוני יותר דווח על עשרות דמויות אשר מתקרבות למוצב עצמו, והצוות שלי, שכבר הספיק לחזור לבסיס, הוקפץ לתגבר אותם. כרבע שעה אחרי שדווח שהצוות התקוע הצליח להיחלץ בחזרה על שטחי המדינה, הוחזרנו בחזרה למוצב, לשמור על כוננות, על אף שהאירוע הסתיים לבינתיים.

כשראיתי בהתפעמות את רשפי המקלעים המכוונים אלינו, ושמעתי את כוחות צה"ל משיבים בצרורות וטילים, האמנתי שהתקשורת תספר אודות "התקרית הקשה ביותר מצד הסורים עד כה בגיזרה", אך בYnet הסתפקו רק באזכור שנפתחה אש, ושלא היו נפגעים לכוחותינו. אשר הכתבה עסקה בכלל בחוחות האו"ם שהחליטו שזה עתה הגיע הזמן לעזוב, ברגע שהגבול התחיל להתחמם, עד שיתפקע. 

תסכולי רק הלך וגבר עוד העמקתי לתגובות לכתבה. לאחר שנכתב שהכוח חולץ, זכינו להתלהמות מצד אלו שחיים את חייהם הרחק מקו האש (למרות שלאחרונה, קו האש הגיע אל הבית, מקירבנו). כל אחד חושב עצמו לגנרל ומציע דעתו הכיצד יש לנהל את הגבול המתלבה עם סוריה. מזלזלים בעצם קיומנו במוצבים הרחוקים שעל הגבול. מאוכזבים שלא הגבנו בפצצת אטום על כל התגרות או סתם ירי טועה מכיוון מלחמת האחים הסורית.

לאן נעלמה ההוקרה לסכנה התמידית שלקחנו על עצמנו, בתורנו, בכדי לשמר את המדינה והארץ של כולנו? להיכן אבדה היא תחושת בטחון בנו, חיילי צה"ל?

הפעילות המתוכננת של השבת בוטלה, ואנו מצאנו מעט זמן להשלים שעות שינה בשבת בבוקר. לקראת יום הזכרון הקרב ובא, החלו לזרום לנגד עיניי ואוזניי סיפורים אודות גיבורים מהעבר. מהטקס הממלכתי לזיכרון חיילי סיירת גולני ועד לקבלת שם החלל שאת קברו אלך לפקוד בבוקר יום הזכרון. אלו עזרו לנו להפנים את העובדה שאלו היו צעירים בני גילי, ואף צעירים ממני, אשר לחמו ונפלו בקרבות עליהם קראתי במיטתי, בתוך השק"ש הצבאי. תיאורים על חיים מאושרים, צניעות, אור ומנהיגות שנקטעו ברגע אחד. הבטתי בתמונתי במדים, והרגשתי את הגאווה שבידיעה שעכשיו זהו תורי ללבוש את מדי הזית, להיות לוחם בצה"ל אשר חי ופועל באותם המקומות אשר רבים לחמו, וגם נפלו בו, שנים לפניי. אירוני אמנם, אבל לא היו אלו פגזי הסורים שהרעידו כך את עולמי.

ועוד ליבי מתמלא גאווה במחשבה על אותם אלו שנרם כבר כבה, וגופם נטמן בעפר, לקחתי עמי את סאנשיין, החברה המתוקה שלי מזה כחצי שנה, ונסענו לקיבוץ גן שמואל, מעט צפונית לחדרה, לעלות לקברו של אורי אילן, שהיה חייל בסיירת גולני. דמותו של אורי היתה למופת כיוון שבחר ליטול את חייו מחשש שלא יוכל לעמוד בעינויי הסורים, ויסגיר סודות צבאיים. בין בגדיו, כאשר גופתו הוחזרה לארץ, נמצאו פתקים שונים, בהם כתב על ידי ניקוב עם קיסם עץ בדפי ספר, כשבחשוב מכולם כתב "לא בגדתי, התאבדתי". גיבור לאומי, לכל הדעות (הערת העורכת המעצבנת סאנשיין - לכל הדעות, חוץ מלדעת משפחתו של אורי...). כזה שחשב על אותו רעיון עתיק של של ציות, לפני שחייו על כל שיפסיד בחייו שקטע במו ידיו, והוא בן 20 בלבד. איך אדם לוקח את חייו שלו?כשאני מנסה לדמיין את הסיטואציה, רק הפחד מהכאב מבריח כל ניסיון של אפשרות של ניסיון. אז איך אורי הצליח להתאבד בכלא הסורי? דקר את עצמו באמצעות קיסם?

אני וסאנשיין התייצבנו בבית הקברות כבר ב09:00 בבוקר, לפי הוראות המ"פ מיום האתמול, כששוחררנו לבתינו. התיישבנו בבית הקברות הנעים של גן שמואל, מחכים לדמות כלשהי שתזדהה כמכר או כבן משפחה של אורי, שנפל לפני כ60 שנה. פתאום נגשה אליי ואל סאנשיין אישה מבוגרת, והוציאה את אפינו מתוך דפי גיליון יום העצמאות של "ישראל היום", בתהייה האם באנו לקברו של משה פלם. בתגובה מבולבלת של רגע, הנדתי את ראשי ועיקמתי את פי באדישות. יכולתי לראות אכזבת מה בפניה, כאשר הסתובבה ופנתה לאחד הקברים שבסביבה. בתוכי הרגשתי מועקה ואכזבה, איך אני, כבן אדם ולווא דווקא כחייל צה"ל שנשלח לייצג את היחידות בהן לחמו אותם חללים, יכול להפגין כזאת אדישות כלפי אישה קשישה, שנראה כי הנושא רגיש ושברירי בליבה, וכאילו הפרכתי את תקוותה שיש עוד אדם שזוכר את היקר לה, ששוכב מת באדמה כבר עשרות שנים.

אגב, אם תרשו לי לסטות מהנושא, האם אי פעם עצרתם לחשוב על כך שאותם אנשים מעולם לא העלו בדעתם שזו תהיה חלקתם בעולמנו לעד - ששם יהיו כזיכרון ליקיריהם, וישכחו עם השנים? בכל פעם שכהן שכמוני מבקר את המתים, עולה בי המחשבה היכן אני אונח למנוחת עולמים, אם בכלל. אם אמות בצבא, הפצרתי ביקיריי, ארצה להקבר בהר הרצל, לצד אלפי אחיי לנשק שגורלי זהה לשלהם. שזכרי יקודש מעצם היותי בין כל אותם גיבורים. שאם יעלה לקברי אדם זר, עם תהיות לב כשלי, הוא יתרגש מפיסת האבן המסתירה את שאריותיי, ומעצם המחשבה שהקרבתי את עצמי למען מטרה נעלה כל כך.

הגעתי בליבי להחלטה, שאף על היותי זר לאותה קשישה, אגש אליה ואתעניין אודות משה פלם, זכרונו לברכה, בכדי לכפר על העוול שעשיתי, לא רק בפניה, אלא גם בפני נפשי שלי. אילו רק היה לי את האומץ והנחישות האלה כאשר רציתי לפנות לדבר עם בחורות יפות... 

כשהצגתי את עצמי, התנצלתי, והסברתי שאמנם עליתי לכבד את זכרו של אורי אילן, אך יותר מאשמח לשמוע, אם תסכים כמובן להקדיש לי מזמנה, אודות משה. שעה וחצי עמדנו ושוחחנו עם הקשישה המחייכת, ששמה התברר כמרים רז-זונשיין, נצר אחרון למשפחתה שנספתה כולה בזמן השואה בפולין. היא הסכימה לספר לנו מעט מאוד מסיפור הישרדותה כנגד כל הסיכויים, כיצד ריאותיה לא החלימו לחלוטין מהשהייה הארוכה כל כך מתחת לאדמה בבור עם מעט מאוד חמצן, וגם עברה לספר על הקשיים של ניצולי השואה בהגיעם לארץ, וכן על מי היו אותם חיילים שהיו קבורים באקראי ברחבי בית הקברות הקיבוצי. רבים הם החללים, סאנשיין שלי סיפרה תוך כדי השיחה, שכלל לא חירפו נפשם בפעילות מבצעית, אלא התאבדו או איבדו את חייהם בתאונות אימונים קטלניות. מתוך שלושה עשר חיילים ביישובה, שנחשב לאחד שטיפח טייסים, חובלים ולוחמי סיירות רבים, רק שניים נהרגו בפעילות מבצעית. מציאות עגומה ללא ספק. הרי מה גרם לשיריות אור חיאט מיישובי להמצא מת באוהלו, כשנשקו לצידו? מה בשירות הצבאי עצמו גובה חללים רבים מידי?

אם זו הצפירה לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה כל שנה, או זו בה אנו מרכינים ראש במחשבת כאב עמומה אודות אלו שנרצחו בצבעי שחור-לבן בשואה, אני מרגיש את ליבי סוער בקרבי כשאשר פניהם האקראיים של המתים עולים נגד עיניי, ואני מנסה להכיל את אשר חוו. השנה הבטחתי להעלות לנגד עיניי פנים ודמויות מוחשיות יותר, וליבי לא זע ולו לרגע. ומה השתנה בפעם הזאת מכל הפעמים?

כשעמדתי בשמירה, הרהרתי בדבר. איני נוהג לעשות זאת בדרך כלל, אלא פשוט מקבל את רגשותיי כמובנים מאליהם. אך הפעם בחרתי להבין. אני חושב שזהו הפחד שדאג לטלטל את עולמי בצפירות, שכן לפני גיוסי לא היו בידיי הכלים להתעמת עם המוות שבקרב, עם גורל החללים שנכבה עליהם כאשר איימו על כל עולמם. ואולי זו קלישאה לומר שעכשיו, כשאני מאומן בנשק ורוח לחימה, אני מרגיש חזק ואיתן יותר כנגד הסכנות? ואולי פשוט התבגרתי ולמדתי להכניס דברים לפרופורציה? אני מפחד שהאטימות, אותה סיגלתי לעצמי כמגננה מן העולם, היא זו שמנעה כל רטט בגופי בעת מחשבה על זוועות העולם והאדם, כי עכשיו אני קרוב למוות יותר מתמיד? ואולי אני סתם מגזים, כי הרי הסיכוי שאמות בתאונת דרכים גבוה הרבה יותר...

ואם לסכם את אותן תהיות עגומות בנימה יפה, אספר שלאחר שהסתיים טקס הזכרון לחללי צה"ל ופעולות האיסה במושב, נשארנו שלושה קשישים ואני לשיר שירים עצובים בקריוקי שהוקרן ברחבה הגדולה. לא אזרתי אומץ, אבל כאשר זיופי ה"בוגרים" עברו כל גבול, הייתי חייב להתערב. בחיוך מהוסס לקחתי לידי את המיקרופון, ושרתי בהנאה צרופה שירי זיכרון. המבוגרים סביבי היו בכלל בתדהמה שאני מכיר את המילים. 

כל כך התגעגעתי לשפוך את ליבי מתוך העט אל הדף, ולא רק "לספר כדי לא לשעמם".