3 שנים. 3 שנים אהבתי בתשוקה נסתרת את אותה הבחורה, העולה לנגד עיניי רוחי כל עת כאשר אני שומע את שלום חנוך מפזם ברדיו אודות אהבת נעוריו. במשך כ3 שנים התמכרתי לתחושת חוסר השליטה, האכזבה, אך בעיקר התקווה - התקווה שכאילו מתוך חלום, כל מכשול שעומד בפניי בדרכי על ליבה של היפהפיה המסתורית, ייעלם, ולמעשה אזכה לראשונה לחוות אהבה שהיא אינה נכזבת.

להתרגש בכל בוקר של יום לימודים, רק בכדי לראותה, ולהתאכזב כאשר אינה ישבה בין חברותיה במדשאה הגדולה, לצחוק ולשמוח, אך בעיקר להתרחק מהישג ידי. לקרוא עשרות פעמים את מגילת השורות של מילים מבוישות אך נועזות שנאמרו בעבר ללא קול מעבר למסך המחשב, ולמעשה לשאת אותה איתי בכל פעימה של הלב.

והרי לא אהבנו את אותם השירים ואת אותם האנשים. את אותם החיים. אך ליבי לא יכל לשאת את עיני הענבר החכמות, את השפתיים הקמוצות, את נקודות החן הקטנות והמדויקות שעל לחייה, או את החיוך המאושר אשר מתווה לפניה מראה של מלאך. כבזרמי חשמל אי שם מאחורי שרירי החזה, לפתע הייתי שוכך הכל מהכל. העולם היה הולך ונעלם, ורק היא היתה נשארת מוחשית ויפה כל כך.

ועברו להן כמעט שלוש שנים מאז סיימתי את לימודיי בתיכון, וכבר הספקתי לחזוק מהרפתקאותיי מ"פלישתי לאירופה" וחיי בהולנד ואף להתגייס לצבא, ועל אף שהבטחתי לעצמי שאמצא את האומץ לשבת ולפרוש בפניה את ליבי, וכמו שכוורת פיזמו להם בעצלתיים, ממש לתת לה את חיי, המרחק עשה את שלו. הכרתי עולם חדש, ובו לא מצאתי מקום לאהבת נעוריי. אך שמה לעד שאר כפצע פתוח עמוק בחזה.

וכשפגשתי אותה לפתע בקניון על יד הבית, כבר הייתי אחר. בטוח יותר, חכם יותר. כבר שנה וחצי עברו מאז שלבשתי לגופי את מדי הזית ואת העץ הירוק מדם של גולני. אך היא לא שמעה ולא ידעה אודות המרחקים האדירים אותם צעדתי ובהם נשאתי בקרבי את דמותה, חולם שתופיע לפתע מתוך הנחלים והיערות של ארץ ישראל, מסתכלת לעברי בחיוך שהוא רק שלה, וללא מילים מקבלת אותי לעולמה. מילים יפות, לא יותר, שומרות על חומת הביצורים שלנו זה מזו. אפילו לא חיבוק של ידידות.

כשחזרתי לביתי, הייתי מבולבל. פעם היתה היא בשבילי כמפלצת המתפרצת מתוכי, ואני הרגשתי כשיכור, פניה וקולה הערב חזרו ללטף את חושיי, אך הפעם היתה היא חלשה ושברירית, כאילו לפתע הילת המלאך סביבה הלכה והתפוגגה, הפעם כבר אחרת תפסה את מקומה. וכוירוס מתוק, היא הובסה מתוכי, ואיתה חרדתי. האמנתי, ואולי ליתר דיוק רציתי להאמין שאני עודני שלה. אך לתוך עולמי הוסף פרט קטן, ושמה הוא ניצן.

כל שידעתי עד כה היה טעמה המר של התשוקה האדירה והנכזבת, וכאילו התמסרתי לכאב המתוק כל כך. לכן אותם רגשות הגעגוע לאותה הנערה, שהיני חש מעבר לקו הטלפון, נראים בעיניי שגויים כל כך. מפחד מהשינוי הגדול, מהאהבה החוזרת אליי כבומרנג. אני מנסה בכוח להכחיש את קיומה של חברתי החדשה, אך קולה ודמותה שוברים את חומותיי המהוססות בהניד עפעף.

נהיה זה במקרה שלמדתי להכיר את הנערה המדהימה ביותר שפגשתי מעודי, עוד אני בסך הכל מנסה להשקיט את יצרי הטבעי. נתתי לה הזדמנות ללא תקווה, אך היא, כאילו בכוחות כישוף, שבתה אותי בקסמיה. מצחיקה, חכמה, יפה כפריחה המוקדמת של רמת הגולן, וקולה מתוק כשל בחורה בוגרת. היא אולי האדם היחיד בעולמנו שמכיר אותי כפי שאני, ואף מקבלת אותי בהמון אהבה שאיני ראוי לה.

למדה היא להכיר אותי על כל מגרעותיי, ואיני מפחד לחשוף את עצמי בפניה. לספר לה אודות הנפש השברירית המתחבאת מאחורי דמותו של "הנמר המעופף". וגם כשהבלבול אוחז בי, וראשי מנזה לברוח לכיוון אחרות, ליבי מתקומם עליי ומזכיר לי את חיוכה המתוק, השלו, האוהב, ואיך קולה המשגע את ליבי כבש. ועליה אני מודה לעולם בקול נרגש.

אני מנסה לחזור ולמצוא את הכאב האכזר, כאילו קול בתוכי דורש ממני להלקות את עצמי לנצח, אך אט אט השכבות הכבדות מעל ליבי נמסות, וסאנשיין שלי מציצה וחופרת דרכן אליי. ועם השכבות הנמסות, כך גם מסכת הלחצים שמעליי, ואני מרגיש שאני מקבל מחדש את חיי. שוב חד מחשבה, שוב חכם, שוב כותב. שוב מאושר.

וכך, ישוב בשמש הקיצית שמעט מאוחר הגיעה לשטוף גם את שמי רמת הגולן, משקיף על עמק החולה שמתחתיי. חושב שסוף סוף, לראשונה בחיי, אפסיק לחפש באובססיביות כל רע, ופשוט אודה בפני עצמי בגאווה -

אני אוהב אותה.