"אני לא מבינה את אלו שלוחשים את מילות 'התקווה', כאילו מתביישים בדבר מה". "אני מסכים", השבתי לשיר, קצינת הכושר של גדס"ר גולני, שבמקרה גם למדה איתי באותה כיתה בתיכון."זו אמורה להיות גאווה גדולה, להאמין במילים האלו בקול רם וברור".

היה זה יום חם עד לוהט ברמת הגולן, וכלל לוחמי חטיבת גולני עטו לראשם את כומתתם החומה שנקנתה בהרבה מאד עמל, דם, דמעות ויזע. הם התאספו להם תחת השמש היוקדת בכדי להקשיב באוזן ערלה לנאומים אשר לא היו מביישים את אבשלום קור, ולשמוע את ליטופי האגו המתיישנים אודותם כ"לוחמים הטובים ביותר שיש לצהל להציע". התשישות אוחזת כעלוקה בעיניים, והרעב גועש בקיבה – בסוף שבוע מתגלגל ברחבי הצפון, הדבר האחרון שלו זקוקים החיילים הוא מילים שממש לא מגיעות להם בגובה העינייםף דקות ארוכות הלכו להן תחת השמש היוקדת, עד אשר הרס"רים חתמו את הטקס בעוד מצעד ראווה עד דגלי וסמלי היחידה לצלילי תזמורת מוקלטת ומקוטעת. כראוי, כבכל סוף טקס צסאי, נשמע גם ההמנון הלאומי. ואילו לשם כך בסופו של דבר התכנסנו לנו כולם יחדיו. במקום אלפי מילים מיותרות על גבורה שלא הייתה, היה זה המבט בדגל המתנוסס בכחול ולבן למשמע המילים אודות הבית חופשי בארצנו הקטנטנות שסימר את שערותיי.

באותו תרגיל חטיבתי בן שבוע הלכנו קילומטרים רבים, משקלים על כתפינו, ולרוב הגענו ליעד סתמי למדי. עוד טנק סורי הרוס ממלחמות העבר, או עוד כיפה בה לא חיכה לנו דבר מלבד צינה קרה וכמה דקות של התפרקות ושינה. שעות ארוכות של הליכה בשמש יוקדת ומרמור שרק הולך ומצטבר עמוק בחזה. אמנם כיבוש צפת בתרגיל הראשון לשבוע זה, שסוקר ארוכות בחדשות ערוץ 10, היה אחד התרגילים היותר מהנים שבהם השתתפתי, אולי בגלל עשרות החרדים שחיכו לנו ב4 בבוקר עם מצלמות שלופות, או אולי דווקא בגלל הנוף המשגע ממרומי גן-המצודה שבעיר. אך בשבוע מלחמה שכזה, חייל נלחם יותר ברצון לעצור במקום ופשוט להרים ידיים מאשר באויב מבוים או מקורטן, אולי מלבד הקצין שלי, שאילו כל צה"ל היה מורכב מחיילים כמותו, צבאות העולם היו כורעים בפנינו על ברכיהם. וכל אלו, הזיעה והרעב, העייפות והמרירות שמציפה את ליבנו – מתגמדים להם כאשר אני שר בקול על רצוני לחיות בעם חופשי בארצנו, כי לפתע כל אשר עברתי מקבל משמעות כלוחם בצה"ל.  אני מבין את מקומי. מבין שבכל פעם שאני דוחק את עצמי לקצה, קורע את גופי ונפשי, אני עושה זאת למען המטרה הגדולה יותר ממני – אותה מטרה שלמענה חיילי גולנו הסתערו על תל פאחר במלחמת ששת הימים, או על "עיני המדינה" בפסגת החרמון במלחמת יום הכיפורים. עכשיו זה תורי. הירואי משהו..

היתה זו הרגשת המחויבות הנדירה הזו שלבסוף הביאה אותי למפגש עם אדם משונה, אפילו מאד, אך עם סיפור חיים דומה לשלי. זהו מין חוק קבוע בטבע הארצישראלי, שלא משנה היכן כף רגלך תדרוך, אתה כנראה תמצא אדם שמכיר את אותם אנשים כמוך. וכך, אחרי לילה ארוך של ניווט לא יוצלח לעבר המושב קשת, כניסה ליישות בדרכים מפוקפקות ("תבואו מהר! כל הצבא מטפס פה על הגדר!") וכיבוש כיפה לא מאוישת השולטת על היישוב, התחלנו להתגלגל לכיוון מחנה גשור. שם היינו צפויים להעביר את שעות הצום המתוכנן לאותו שבוע. בדרך, בצומת שבילים חשוכה עצר אותנו לפתע טירון מיצידת אגוז, בטענה שאסור לנו להמשיך, שכן אנחנו נכנסים לשטחי אש שהם מתחוללת מלחמה אדירה, שאכן הרעידה את כל האזור בקולות פיצוצים וירי ממקלעים כבדים. עצרנו במקום, והמפקדים עלו בקשר בכדי לקבל פקודות להמשך. בזמן המנוחה, שאלנו את הטירון אודותיו. מסתבר, שדווקא בצומת חשוכת-אל ואור, באמצע לילה ארוך של תרח"ט גולני, הכרתי אדם בשם רן, בגילו של אחי, אשר התגורר בעבר באותו המושב שלי, ושהוריו בימים אלו שליחים בסינגפור, כשם שהוריי שלי שליחים בהולנד. ועל אף היותנו בודדים למחצה בארצנו הקטנה, שנינו הוצפנו באותם רגשות חזקים כל כך של שליחות, ובחרנו לחזור, להשאיר את המשפחה מאחור, ולהתגייס ליחידות המיוחדות של חטיבת גולני. מיותר לציין שהבחור חייך באופן משונה למדיי, חיוך ארוך ורחב למדיי. סתם ילדון משונה. "צ'רצ'יל 2!", חבריי לצוות כינו אותו. הייתי מוריד בפניו את כומתתי.

והתרח"ט הסתיים, ומאז גם הספקנו לטייל בארת, מירושלים לנחל דישון ומשם גם לחוף הים בעכו. האימון המפרף שהתחלנו לפני שלושה חודשים עומד להסתיים, ובפנינו ניצב אתגר חדש – קו עזה. ולצד פעילות ללא הפסקה על הגדר, סאנשיין שלי מתרחקת לה לחיפה היפה, לגנים הבהאים והרי הכרמל. ממש נשמטת מבין אצבעותיי הסדוקות מיובש ושטח. לאחר שסיימה את תקופת הבגרויות, התקשרה אליי בכזה אושר, עד אשר שחיוכה המתוק שמעבר לקו הטלפון גרם גם לליבי לחוש את קרני השמש המדומה. אני כל כך אוהב את הקול המתוק שלה, כל כך טהור הוא בעיניי. אני משווע לצאת איתה לבלות, ולא לשקוע לאפרוריות של אותם סופי שבוע מועטים בהם אני חוזר הביתה לזרועותיה, ואין אנו יוצאים לרגע מבין הסדינים. מאז שנגמר הביטוח לרכבו של סבי, אני כמו נכה. תקוע אי שם בביתי שבשרון, לא יכול לטעום מתענוגות החיים. לפני הגיוס לגולני בנובמבר 2011, הארץ פרשה ידיה לפניי, והיום איני יכול יותר לאהוב אותה כבעבר.

בשירות הצבאי, אני צועד לילות שלמים בנופים רבים ויפים כל כך, גם רק לאור הירח, ובליבי אני נוצר את אותם המקומות, שאליהם אקח את סאנשיין שלי, בתקווה להראות לה את הארץ שהכרתי במסעותיי. את הארץ שלי... לנסות ללמד אותה ולהראות לה את עולמי האמיתי, זה אותו אני חי כל יום, בכל דקה. זה שמנסה למצוא מעט שקט באותם סופי שבוע נדירים. אדם שמתגייס לצה"ל לא רק מקדיש מזמנו 3 שנים למדינתו, אלא גם מקריב למענה את נשמתו.

ועוד יבוא היום, ואקנה לי את אותו המחשב אליו ליבי כמה, ואצא לטייל ללא משקל בשבילי הארץ, ואפרוש שק שינה ביערות העבים, סתם כך במרכז השממה. אחזור לתחביביי הישנים ולשקט הנפשי שמילא אותי בעבר, כשהייתי שולח מבטי אל השדות הרחבים שמבעד לחלון ביתי שבמושב. יבוא היום ואוולד מחדש – לא כנמר, אלא כאדם.