(הערה - השיר נבחר על ידי סאנשיין, ואין לצ'רצ'יל שום קשר לבחירתו 
)
תחילה הפחד אוחז בך. אני מסתכל על שעון היד, קורא שהשעה כבר ארבע אחר-הצהרים, ואני תוהה אם כבר חלפה השעה האחרונה בחיי. מצטער מעט שלא הספקתי להיפרד מאבא, ושכבר הבטחתי לסאנשיין שניפגש מחר, ועכשיו אולי לא אוכל לעמוד בזה.
הידיעות מעורפלות, ולרנר מספר שהתצפיות זיהו חוליה במוצב שמעבר לגדר. מסביר שזוהי המשימה שלנו לעלות לשם, לסרוק אחריהם, ובמקרה הצורך להיתקל ולהלחם בהם עד זוב דם. להרוג.
אני נשכב בחיפוי על סוללת עפר, מביט אל הגבעות הסוריות הירוקות, אך אין זמן להביט כיצד הרוח הקלילה מלטפת את צמרות העצים- אני זוכר את השיעורים, ותר ללא הרף אחר מחבל המסתתר בעצים.
זוג הגששים ניגש אל השער העצום, עטור תיל מכף רגל ועד ראש, גופי נדרך ושריריי מתכווצים-ואני מצפה לשמוע פיצוץ מחריש אזניים, משמע שלא למדנו מאירועי העבר, וניגשנו לעבר המטען המחכה לנו בפתח. הגששים חוצים ללא פגע, ואני מרגיש אבן קטנה נגולה מליבי. אנו חוצים אחריהם, אני מחפה לשמאל, תומר לימין ולרנר, המפקד, במרכז.
אני מרגיש את הכשרתי רצה בעורקיי בליווי האדרנלין, וככל שאנו עולים בגובה, כך הפחד שאחז בי נעלם.
סוף סוף משהו מציאותי. אמיתי.
לבסוף קיבלנו פקודה להתקפל עוד באמצע הדרך, השד יודע למה.
הרגשתי כאילו זכיתי לחיות עוד יום אחד נוסף.
מרים פרץ בספרה אמרה ש״לפי התלמוד, אדם יודע שזמנו הגיע 40 יום לפני הרגע הגורלי״, ואני נזכר במשפט הזה, כזה שנדבק לעור, ותוהה האם גם אני אדע?
ובכלל היינו בדרכינו למעיין.
עריכה מאת סאנשיין:
לא מוצא חן בעיניי כל הסיפור הזה. קל נורא להיות גאה בך על היותך מצטיין נשיא ביחידה מובחרת, אבל אז מגיעים רגעים כמו עכשיו, כשאני קוראת מה אתה כותב על הצבא, ומבינה פתאום שהמילים "אני לא יכול לדבר, אני אדבר איתך אחר כך, סאן" יכולות להסתיר כל כך הרבה. תחזור הביתה, ואני אנעל את הדלת, מבחינתי אתה לא חוזר יותר לצבא. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: