שוכב לי כך, נינוח בפה הלועס אפרופו, על אדמת החורשה אשר הייתה ספק מטע איקליפטוסים ספק שדה מוקשים אורגניים.

הבריזה החזקה מדיי של הרמה על פניי, ומצאתי לעצמי כמה דקות להתמסר לרגע עם מוזיקה טובה באזניים- כזו שתשכיח ממני את המלחמה המתמדת להשאיר את הראש מעל המים במסגרת הירוקה עד בחילה.

קמתי לשוטט בין העצים, נזהר שבטעות לא לשקוע בתוך מוקש עסיסי של פרה, קטלני כאחד המלא חומר נפץ, או למעוד על קן של עכבישים, שמשום מה הגיעו למעמדים אוסטרלים בפינה נדחת זו של ארצינו הקטנטונת. ממש טראומה חטפתי כשאחד כזה נחת היישר על ראשי מהתקרה באמצע המקלחת...

כוורת שרו להם על איכר שיצמיח להם עשב, ואני בכלל חשבתי לעצמי שלעזאזל, המצב הזה אינו מובן מאליו. שאני חיי ברגע הזה ממש, כשאחרים כבר לא.

זה לא שכחתי את אמא, ההפך- בדיוק חגגה השבוע יום הולדת 49 ממעמקי האדמה, כשאני שכבתי בעוד מארב מיני רבים על הגדר, זולל נקניק וופלים כעוגת יום הולדת צבאית, אך במקרה המוות של אימי, בחרתי שלא לראות.

היה זה יום ראשון בבוקר, כזה שרבים ממשתמשי האתר הזה ראו כתחילת הגאולה לחודשיים הקרובים, אך אנחנו שקדנו על הלימוד למשימה הקרובה. לרנר בדיוק היה באמצע ההסבר על האויב שמחכה לנו בצד השני, כשמכשיר הקשר קרע קטע את דבריו: ״ירי על כוחותינו! ירי על כוחותינו!״. לא חלפה שניה, ואנחנו קפצנו מה כורסאות הנוחות שבחדר המועדון שבמוצב, וקפצנו אל הכלים, ממהרים להגיע אל זירת האירוע כמה שיותר מהר. 

בדר״כ זה הסתיים בכדור טועה שחדר את השמשה של איזה רכב שנקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון על גדר-המערכת, ובנס הקליע פספס את יושביו במילימטרים ספורים. כך, רציתי להאמין, קרה גם הפעם.

מהקשר שבקדמת הרכב עולים מלמולים לא ברורים, ועוד הרכב המשוריין שבו ישבנו פנה שמאלה לכיוון תל חזקה, לרנר הסתובב, והגביר את קולו בכדי שנשמע את החדשות מבעד לצרחות המנוע אדיר המימדים שהשתנק בניסיון לסחוב את הרכב עצמו, ואותנו עם שאר הציוד בתוכו:

״יש נפגעים, כניראה אחד הרוג״. כניראה המזל לא האיר לנו פנים הפעם.

״איפה אני הייתי,״ תהיתי, ״כשאחר בדיוק באותה השניה איבד את חייו?״ 

 התעקלנו עם הכביש העוקף את הרכס ומגיע עד לגדר, עד שנעצרנו מאחורי רכב צבאי שחסם את הדרך.

פרקנו כמה שיותר מהר מהרכב, הווסטים הכבדים והמוגנים כבר לגופינו, והקשבנו לקצין בדרגת רב סרן שחיכה לנו: ״היה פיצוץ עז על הגדר, ומשאית נפגעה. כרגע כככל הנראה יש שלושה פצועים ואחד הרוג. עלינו לחלץ אותם כמה שיותר מהר.

התחלנו לרוץ אל עבר הגדר, כשלפתע העיפו אותנו אל שולי הכביש שני רכבים שדהרו אל זירת האירוע. לא היינו מהירים מספיק. וכאילו היו לי מצבורי דלק מטוסים ברגליי, פתחתי מבערים, ומבלי להתייחס למשקל הרב שלגופי, אצתי כנמר אל עבר המשאית. אין זהו עוד תרגיל. זמן זה דם.

עובר להליכה מאומצת בעליות, ודוהר במורד הירידות, עד אשר...

״עצרו! עצרו!!״ צעק לעברי חייל מתוך רכב בצידי הדרך. ״שני רכבים כבר מחלצים את הפצועים, תסתובבו והתרחקו מהגדר כמה שיותר מהר.״ עצרתי את חבורת הנמרים שמאחורי, והסתובבנו עם נשקינו בין רגלינו לאחור. ״הגיוני,״ חשבתי לעצמי, ובכל זאת, עד שכבר יש משהו אמיתי. משהו שישאיר טעם חזק של מעשה שאולי יוכל לחתום את שלוש השנים השקטות יחסית ששילמתי מחיי לסיירת גולני.

כשכבר עלינו בחזרה לרכב, והתחלנו לנסוע אל מעבר לרכס, עצר אותנו סמג״ד הגדס״ר וטען שאמנם הפצועים הועמסו וההם בדרכם לבית החולים, אבל ההרוג עודנו שם, במשאית, וצריך לחלץ את גופתנו.

כמו חשמל במים היו מילותיו של הסמג״ד ברכב, וכולנו תהינו בהתרגשות לא מוסתרת מה יהיה המחזה. האם ישכב שם ללא ניע, מדמם מעט? או האם...

פרקנו בחזרה והתקדמנו אל המשאית. אני תפקידי לנווט את הצוות, ולכן תמיד תוכלו למצוא אותי בראש הכוח. לכן, הייתי הראשון שהגיע אל זירת האירוע.

לעיניי נגלתה המשאית הנושאת על גבה מיכל גדול, ומזווית אחורית התנגש בה טנדר בתורה קטלנית. על העשב שמסביב היו סימני בערה, והגדר הלבנה הייתה שחורה מפיח ועשן. 

״זה לא מיכל דלק, כן?״ שאל תומר את האוויר, ובעצם הודה בקול בחשש של כולנו, שמא המשאית תתפוצץ לנו בפרצוף. ״לא, בסך הכל מים״, הרגיע לרנר.

הייתי הראשון לדרוך על העשב השרוף, דרוך מאד ומצפה בכל רגע לריח הבשר השרוף, עליו שמעתי בעל כך הרבה סיפורי קרבות עקובים מדם. כשהגעתי לקבינה המקומטת מהדף, לעיניי נגלה מחזה מחריד. רגל מטונפת מפיח התנדנדה דרך השמשה הקדמית המנופצת. ניסיתי להציץ אל תוך הקבינה ואולי לראות את שאר הגוף, אך כל שראיתי היו שכבות של בשר חרוך על ההגה. הבחור התפוצץ לחתיכות.

״תומר, צ׳רצ׳יל-״ פקד לרנר, ״אתם תסרקו מעבר לגדר. כל זיהוי של אדם, אתם רשאים לפתוח באש על מנת להרוג.״

וכך נדחפתי מזירת הרצח, בכדי לבצע את תפקידי, כדי לאבטח את הכוח- אך כח מחשבותיי היו נתונות לגופה המרוטשת שבמשאית. ״תפסיק להסתכל ותחפש!״ דחק בי תומר, אך הייתי מוכרח להגניב מבט במתרחש. 

לרנר פתח את דלת המשאית, והרגל המבצבצת התנדנדה לה בחוזקה. החבר׳ה שהיו עמו מספרים שברגע שפתח את דלת הקבינה, הראש הכרות התגלגל אל הריצפה, מחובר במעט רקמות דקות וארוכות למעיים ושאר איברים פנימיים. ״רק ילד קטן״ הם אמרו. טענו שהגופה המפורקת לא נראתה אמיתית. ״ממש כמו בובה״ הם אמרו. אבל אני לא יכולתי להדחיק את הרגשת הגועל שעלתה בי כשדמיינתי את משקל הראש, שבהה באוויר בעיניים פקוחות, כשלרנר הרים אותן מן הקרקע. 

במשך שניות ארוכות הוציאו, כאילו משכו בחבל ארוך מאד, את המעיים ושאר הרקמות הארוכות מתוך המשאית, ודחפו את שלל השאריות הללו, כולל את הרגל הכרותה, אל תוך שק״ש שמצאנו בקרבת המשאית. לא היה ריח, וגם לא צליל. האלונקה לא שקלה כלל תחת משקלן הזעום של שאריות האדם שהיו שעה קלה לפני כן ילד חייכן שכל כך חיכה לצאת עם אביו לעבודה עם היציאה לחופש הגדול.

בהמשך היום הכוננות הייתה גבוהה, והצוות לא הצליח להוציא מדעתו את מוחמד הקטן. אומרים שצחוק הוא דרך טבעית להתמודד עם זוועה- ואכן, כלל לא כיבדנו את כבודו של המת בשלל בדיחות שחורות, מצחיקות וכואבות כאחד.

ואני תוהה מה הרוויחו הרוצחים. גרמו לאב לראות את בנו מתפוצץ לחתיכות? גזלו מילד תמים את זכותו לחיים? מול איזו מפלצת אנחנו מתמודדים. חטיפת נערים, ירי על אזרחים, ורצח ילדים. 

והרי זהו ממש שיעור מולדת, הלא כן?