הספירה לאחור החלה. אולי הייתה זו תערובת נהדרת של אירועים שהביאוני לצלול אל תוך המיטה בחרדה מוגברת, אך מהרגע שקניתי את הכרטיס לאינסטנבול ומשם למינכן - אני מרגיש שאני לא מצליח לשלוף בדיחות-אבא מהמותן. מצב חירום מדרגה ראשונה. 

אז התקבלתי סופית ללימודי באוניברסיטה הטכנולוגית של מינכן, שאמורה להיות המילה האחרונה. בתקווה שלא איזו אחת ארוכה בגרמנית. ועכשיו נותר כל כאב הראש של להגיע לשם, ולדאוג לעצמי. זה לא החלק שמדאיג אותי.

יותר מדאיג אותי ההתמודדות הבלתי נשלטת שלי עם לחץ. מועקה אדירה בנפש, כזו שאפשר להרגיש בצד האחורי של הראש. זה קצת משתק. כלומר, אני חושב שיהיה מדהים לנסוע להרפתקאה שכזו, אבל בפעם האחרונה שעשיתי זאת א' דאגה להכל. להכלללללל. אני רק באתי מוכן ומזומן (אף פעם לא, בעצם) לסמסטר חורף גרמני.

ואז, נחתי פה. למעשה, נחתי לראשונה בפרנקפורט, כי ברגע האחרון התבטלה הטיסה. זו הייתה טיסת בוקר של ארקיע, שהייתה עמוסה עד אפס מקום. היה זה הימור נכון לנחש, שישנתי את רובה המוחלט. וכדרך ארץ, והרי גם העשירים ביותר ידעו על מה להתלונן, מושבי ישב בדיוק בתפר שבין שני חלונות, ממש על הכנף. תמיד הדהים אותי הקסם, שבעזרת שתי כנפי מתכת ארוכות, אפשר להרים כזו מפלצת באוויר. אבל בעצם, ברגעים אלו ממש אני מאזין לפסקול של משחקי הכס, אז תוסיפו גם מדורה פנימית לכל הסיפור.

גל של קור עטף אותנו כשיצאני מפתח המטוס, כדי למצוא את מקומי בבדיקת המשטרה. ייאמר לזכות הדרכון הגרמני שלי, שקיבלתי יחס מועדף על שאר היהודים האחרים שהורו לזוז הצידה, כי לא מילאנו את בקשת הכניסה לגרמניה. שדה התעופה בפרנקפוקט הוא עצום, והוא מלא בדוכני קפה, עמוסים במאפים וכריכי נקיק עם גבינה, אך בעיקר בריח התעשייתי של קרואסון עם חמאה. הרצליש ווילקומן אין דויטשלנד.

מיהרתי אל רציף הרכבת. כרטיס נסיעה מפרנקפורט לבירת בוואריה יעלה, לכל המאחר בקניית הכרטיס שלושה שבועות מראש, כ100 יורו - למקרה שיש לרכוש כרטיס גמיש, ומזל שכך עשיתי - כי פספסתי לרכבת שלי ב20 דקות. פעם יהודים היו נוסעים ברכבות בגרמניה בחינם.

מהתחנה המרכזית אל המטרו, שלקח אותי אל הכפר האולימפי. שם, ב72 - נרצחו אחד-עשר הספורטאים הישראלים בפיגוע מחריד. יש כאן אפילו אנדרטה אינטרקטיבית. אך היום המקום הושג למעונות סטודנטים. אלו בנייני ענק, המתנשאים לגובה של עד שש-עשרה קומות, וברחבה שמתחת, במקום עצי הזית שחיכו לנו ברחבה דומה בעזה, ישנם חדרים צפופים, המסודרים בשתי וערב. המקומים קוראים להם "בונגלוס". לדעתי הם נראים יותר כמו הפבלות שבריו. ובכלל לא ביקרתי שם.

ד' היפה סיבלטה לי את חדרה, כאשר ברחה לארץ על אחת מטיסות החילוץ. החדר ממוקם בקומה ה13, ובו יש מטבח, מיטה ושירותים ומקלחת פרטיים. כל הטוב הזה, ב350 אירו לחודש. לחדר לוותי על ידי ג' היהודיה, שאספה אותי בלילה גשום מתחת המטרו, הU1. וכך, אחרי חודשים של ציפייה, ולא מעט משברים - מצאתי את עצמי עוד, לאחר שסגרתי אחריה את הדלת, בחדר חשוך למחצה, מול חלון אדיר מימדים, המשקיף אל מחנה-הריכוז הסטונטיאלי שמתחת, מתחיל בהרפתקה חדשה.

מזל שירד גשם, כי ביום שלמחרת היה אפשר לראות את האלפים המושלגים במרחק. פ' יספר לי שבגלל הרוחות האלפיניות, קרני האור מתעוותים, והאלפים נראים אף יותר קרובים משהם באמת. איזה מחזה. הם כל כך אדירים, ופסגותיהם משוננות. מינכן הרי נהרסה כמעט קליל במלחמה, אבל זה בכלל לא תירוץ לבנייה המגעילה והסובייטית שהייתה נהוגה פה מאז. אז מזל שיש הרים.

אבל כבר מהרגע הראשון לא הייתי לבד. אמנם התעוררתי במיטה הקטנה, מכוסה בשק שינה דק שהשאירה פה ד', לחדר בלי שום דבר לאכול בו מאשר את הלב, אך כבר כמה שעות לאחר מכן ביקר אותי מ', על האופנוע. יצאנו לסיבוב בפארק האולימפי, זה שלגדות האגם המלאכותי. הגרמנים רצים שם ללא הפסקה, גם בשלג. משוגעים. היה כל כך כייף לראות אותו שוב. הוא ללא ספק יעשה את השבוע שיבוא לאחר מכן לאחד מהשבועות הכייפים שחוויתי בשנים האחרונות.

וגם את פ' פגשתי. למעשה, הוא כבר באותו אחר הצהריים הגיע לאסוף אותי, ואכלנו יחד ארוחת ערב דשנה של רביולי פטריות ברוטב כמהין, כשמעל גבינת פוזרה פרמז'ן שמנה כיד המלך. פליקס, הוא אותו החבר של אבא, שאיתו נסענו בביקור האחרון במינכן לסאונה, עד אגם הטרגרן-סי. מקום נפלא, בו קופצים למי האגם הקפואים, ומשם רצים אחוזי-אמוק היישר אל תוך הסאונה הרותחת. היה רק עניין אחד קטן, והוא שכולנו היינו צריכים להסתובב נטורל לגמרי. עירומים כביום הילוודנו, אולי מלבד השיער שצמח מאז על החזה. חוויה מוזרה אך משעשעת, להתיישב עירום מול אבי בתוך הג'קוזי.

מפה לשם, פליקס צייד אותי באופניים. את החוויה העירונית האירופאית הזו כבר התחלתי ליישם בסופיה, כשהייתי עושה את הנסיעות הארוכות דרך הפארק הדרומי אל י', וכעת - ברשותי האופציה להסתובב ברחבי מינכן האדירה, כאחד העם. את האמת, תחילה - העיר לא הרשימה אותי כלל. השכונה בה אני מתגורר היא איזור התעשייה של BMW, וכניראה בתי המגורים נבנו במיוחד לטובת העובדים. כאן לא הייתה מחשבה על קלאסיקה אירופאית, אלא על מהירות ביציקת בטון, וצביעתו בצבעי טורקיז וורוד זועקים, כאילו היה זה בכלל כפר ערבי בואדי ערה. רק כשבועיים לאחר הגעתי אל העיר בכלל אזכה לראות, במקרה בכלל, את השכונות האירופאיות האמיתיות של מינכן, שנבנו עם קצת נשמה, על אף שלבטח גם הן נהרסו במלחמה. למעשה, הייתי בדרכי לפגוש את מוחמד. לא הנביא, אלא בחור הודי שגם בחר ללמוד את התואר השני באוניברסיטה הטכנית של מינכן. הוא גר במעונות יפים, בקצה הדרומי של העיר. כ50 דקות נסיעה במטרו עד לקמפוס, שנמצא בעיירה מצפון. מזל שפגשתי אותו, שכן לא היה לי מושג איך דברים עובדים כאן. הוא אמר שהוא יזמין אותי, אם הם יעשו ארוחת ערב שיתופית של כלל חברי המתחם. כניראה אהיה יוצא דופן בנוף ההודי, אך מה שחשוב הוא שהאוכל לבטח יהיה טעים.

מ' מאד אוהב לבשל. כל ארוחת ערב איתו מרגישה כאילו המסעדות אינן סגורות בכלל. מסלט עם פטריות מטוגנות, לפסטות ראגו איטלקיות ועד לשניצלים בווארים, לצד אספרגוס ("שפרגל") ברוטב הולנדז, שמסתבר שזהו המעדן המועדף על הגרמנים המקומיים בזמן זה בשנה. בכלל, הגבינות פה כל כך שמנות, והנקיקים מעושנים - מעולם לא חשבתי שאהנה ככה מסתם לנשנש חתיכות בין הערביים. הוא אפילו ביקש שאבשל לו משהו בעצמי, אז כמובן ששינסתי מתניים, ופיזרתי מעל לשקשוקה הרותחת כמה חתיכות גאודה שמנה, שנמתחו מעל למנה כולה, כאילו היה זה טוסט עצבני במיוחד. לאחר ארוחה שכזו, נתרווח על הספה, נשתנה לחיים איזו כוס של יין, ואף נעשן מעט מהסיגריות האלקטרוניות שלו. כן, זה הכה בי. אני כניראה מכור. אולי לא בצורה קשה שבה החוסר לא יאפשר לי לתפקד, אבל כשהתיישבתי לראות עוד פרק מ"גמביט המלכה", והמראיינת בדיוק הדליקה לעצמה סיגריה, לא יכולתי שלא לקנא עד עמקי נשמתי. זה כל כך כייף. אני שונא ואוהב את זה, כשם שגולום שונא ואוהב את הטבעת. בכלל, מ' הוא איש שיחה נהדר. אנחנו יכולים לבלות שעות על הספה שלו, ולקשקש על הא ועל דא. הוא כמעט בן 50, ואני עוד ילדון לעומתו. ובכל זאת, מהרגע שנפגשנו בסופיה, הייתה בינינו חיבור אמיתי. מעניין לאן החברות הזאת תלך. הוא מוציא ממני אדם ששונה מאד מהפאסון שאני מנסה להגדיר לעצמי, ומעניין אותי לבחון את הגבולות הללו.

אתמול טיילנו על האופנוע שלו. יש לו אופנוע מפלצתי של BMW. החלטנו לנסוע עד לקמפוס הטכני שבעיירה Garching. הקמפוס עצמו יפה מאד ומרשים, אבל זרקו אותנו משם מהר, מכיוון ש, פיראטים שכמותינו, הסתננו פנימה. לאחר מכן נסענו לאיזה אגם, אך לא נשארנו זמן רב, כי היה דג מת במים, ממש על החוף, והריח החזיר אותי שנים אחורה, אל הסוס המת שברמת הגולן. אז מצאנו את מושבינו על גדות נהר היזאר. החופים כאן לא נוכחים במיוחד, ולכן נשאנו בתרמיל שלי שני fat-boys, שהם פופים מתנפחים. המצאת המאה, יש לי להגיד. אחרי עשרה ימים של שלג וקפור, מצאנו את עצמינו נצלים כמו שתי איגואנות בתוך יער, ועל צמרות העצים נגלו ניצנים ראושנים של אביב, שהצליחו להאיר במעט את הנוף המת והמנוכר של החורף האירופאי. בכלל, זו הייתה הפעם הראשונה שלי בטיול שכזה על אופנוע. זה נוגד כל היגיון, שכן אין שום דבר שיחזיק אותי במקומי, מלבד מ', שיושב מלפניי. ובכל זאת, הייתה זו חוויה נהדרת, ברגע שהצלחתי להרגיע מעט את השרירים, שהאתבנו להם, ובצדק - באחת העקיפות, הוא לחץ על הגז, והמפלצת שישבנו עליה כמעט והמריאה באוויר.

והיום, יום שישי, אנחנו מבשלים ארוחת שישי, לכבודו של פ'. לעיתים נדמה שהוא אף יותר יהודי ממני. בשני הוא יחגוג את יום הולדתו ה52, וחשבתי שאין דבר שישמח אותו יותר מספר בישול יהודי, כיפה וארוחת ערב שלמדתי בבית אבי. אפיתי חלה, והעמדתי סיר של מרק עוף. ממש יידישע מאמא. ברגעים האלו ממש, מכה בי שוב העובדה שבכל זאת עברתי דבר מה בחיי, ולמדתי כבר כמה דברים. מ' הכין Kaiser Schmarrn, שבתרגום חופשי הוא ה"בולשיט של הקיסר". מסתבר שהטבח המלכותי ניסה להכין פנקייקים, אבל יצא לו חרבוש-בלבוש, ומאז הם אוכלים את זה לצד מוס תפוחי-עץ. אגב, אפשר להגיד לאחר מעשה, שהזה הקינוח הכי טעים שאכלתי בחיי. עם זאת, יש לזכור שעליי לקחת את אירועי האמש בעירבון מוגבל, כי כמובן, ואיך לא, הייתי שיכור כבר מהלגימה הראשונה מן היין.

אבל זוהי כבר השבת השלישית שלי בגרמניה. בשבת שעברה ביקרנו אצל ד'. זו חברה טובה של פ', ישראלית שחיה בגרמניה כבר עשרות שנים. היא אירחה אותנו בביתה הענק שב- Schwabing. היא הגישה כמיטב המסורת סוגי עוף ברטבים, לחם בשמן זית וזעתר שקנתה אצל המהגרים מנצרת ומלא אלכוהול. אני פה כבר שבועיים, ומתוכם אולי יומיים הלכתי לישון פיקח. בן הזוג שלה, קוראים אותו אוטו בוריס. גרמני קנדי, עם סיפור חיים מעניין. בתכלס, זו רק הצורה הנהדרת שבה הוא מספר אותו. מאז שהגעתי הנה, יצא לי לפגוש אנשים עם כזו רוח טובה - מאד מפליא, בהינתן התדמית של הגרמנים כיקים חסרי נשמה. להפך, פ' קבע ש"יקה" בגרמנית הוא בכלל אדם שובב ומלא אנרגיה, אז מעניין למה הסבתא רבה לוצי מיררה לסבתא עליזה את הנשמה. ואם ב"יקה'ז" המשפחתיים עסקינן, פ' הזכיר באותה השיחה ששם המשפחה הגרמני שלי הוא ויטנברג. ד' הסתכלה עליי בעיניים חוקרות, ושאלה "לוצי וולטר ויטנברג?". ההלם היה די גדול משני הצדדים. מסתבר, שהסבא והסבתא שלה היו החברים הכי טובים של הסבא והסבתא רבה שלי, כאשר האחרונים עלו בכלל מברלין, והאחרים מקונינגסברג, ו80 שנה לאחר מכן, דרכי הצאצאים נפגשות להן שוב, על אדמה ארץ-האב. 

ואז מ' ואני הלכנו לראות את התערוכה של בנסקי. אני יודע שעוד מימי עם א', שאני לא מתחבר לעולם האומנות. לצורך העניין, הציונים של במבחן הטופל באנגלית היו גבוהים מאד, מלבד קטע השמיעה אודות איזה נושא באומונות מודרנית. אני נשבע, שגם אם הקטע היה מועבר בעברית, לא הייתי מבין מילה. אבל מ' רצה ללכת, ואני? אני נוטה לזרום, ואת האמת? הופתעתי לטובה. האומנות שלו פשוטה, אבל עם מסרים חזקים. כזו שלוקחת את הפסל של דויד הערום, ומציגה אותו עם חגורת נפץ. את הפרלמנט הבריטי ככלוב של קופים בגן החיות ואת דולנד מקדולנד הולך יד ביד עם הילדה הוויאטנמית שזה עתה שרדה פצצת נפלם. ובעיקר אהבתי את קרון הרכבת שהוא "השחיט", או את הכיתוב על המראה בשירותים, שאומר "אלו הם פני המגיפה", כאשר אדם מביט על פניו, מוחבאות מאחורי המסיכה. ולחשוב שבישראל הכל נפתח, כאילו כלום לא היה.

והכי חשוב לי היה לי להזכיר לעצמי את א'. אני יודע כמה עברתי וכמה למדתי, וכמה שעות שהצטברו לימים ושבועות העברתי בחשבון נפש על מה שהיה, אבל אני עדיין מתגעגע אליה בכל שעל. כל כך חבל לי שלשיעורים החשובים האלה יש מחיר כל כך גבוה. אני אמנם לא מאשים את עצמי על מה שהיה, כי במצב הנפשי שבו הייתי, לא יכולתי לתפקד יותר. טיטוא הצרות מתחת לשטיח עבר בקילומטרים ארוכים את גבול הטעם הטוב. ובכל זאת, חלפה לה כבר כמעט שנה מאז שהתראינו בפעם האחרונה, ואני מתגעגע אליה מאד.

טוב, מספיק.