נובמבר 2020

המחלה הזאת תפסה אותי לא מוכן. התכנון היה לצאת מן הבידוד, הידוע מראש, כדי להצטרף לקיטוע החדש בשביל ישראל - זה שמדלג על יומיים ארוכים של הליכה על שכבות עמוקות של חלוקי נחל, ובמקום פונה צפונה מערד, אל עבר ברכת צפירה שבנחל צאלים, ומשם אל המצדה ואל הים. אבל לפתע, אני מרגיש חלש. יותר מכך, אני מפחד. רק שבוע וחצי לפני הזעקתי אמבולנס שייקח אותי לבדיקות בבית החולים מאיר, כי כבר לא היה ניתן להתעלם מהתעוקה שבאיזור הלב. כמובן שד"ר גוגל לא הרגיע, וכאבים בחזה, על פיו, נחשבים לתסמיני חרום של נגיף הקורונה. 

אל מבצרי שבחדרי בבית אבי אז הגיעו 3 חובשי מד"א, עטופים מכף רגל ועד ראש בבגדי המדענים, אשר עובדים על נגיפי הזומבים בסרטים השונים. זה לא שהיה לי דחוף לצאת משם, לא. אבא הרי פינק אותי ב3 ארוחות גורמה ביום, מפנקייקים ודבש בבוקר ועד ספגטי בולונז וארוחות חביתה, עם פיתה טרייה וחמה וסלט. וגם יכולתי שמן חדרי הסגור לברוח אל המרחבים האדירים של אנגליה המשוסעת, במאה העשירית, כאשר הדנים והנורדים פשטו עליה בסערה. ובכל זאת, זה היה שינוי מעניין. במיוחד המבטים הנוקבים שקיבלתי בבית החולים, כאשר בני המשפחות השונות הסתכלו עליי כאילו הייתי מצורע. כן, הנה אני, מוקף בשומרי ראש, חיובי לקורונה, ממש לידכם. זהו אינו תרגיל.

בדרך למיון החמיאה לי אחת החובשות שמכל האנשים שהם ליוו למיון הקורונה, הייתי האופטימי מכולם. צחקתי וסיפרתי לה שאם הייתה רואה אותי ולו רק שעה קלה אחת לפני, הייתה בוודאי אומרת אחרת. כשקראתי אודות התסמינים, נמלאתי חרדה. לפתע, אפשר להגיד שנפל לי האסימון - אני אנושי כאחד האדם. אם עד כה סיפרתי לעצצמי ש"לי זה לא יקרה", כי הרי אני? אני משהו מיוחד - פתאום גם הגוף שלי כאילו בוגד בי, וכואב מהנגיף המסתורי. החרדה שהסכנה אמיתית הציפה אותי. אבל בבדיקות במיון לא מצאו דבר, ואחרי לילה ארוך במיוחד, לו לא ציפיתי, בו שכבתי בחדר ריק על מיטה והתכסתי בשמיכת צמר ישנה, החזירו אותי באבמולנס ספיישל הבייתה. 

לכן, התעורר בי חשש. הדעה הרווחת היא שתסמיני הקרונה עוד מציקים גם שבועות לאחר ההחלמה, בדמוי איבוד חוש הטעם והריח וכאבי השרירים. והרי, בפעם האחרונה שירדתי לקצת שכיבות שמיכה ותרגילי חתירה על הTRX, זה נגמר במיון. ובכל זאת, כבר זמן רב כל כך חיכיתי לצאת לקיטוע החדש בשביל, ועוד עם הWalk.

ווק אבאוט לאב, היא מיזם חברתי מדהים, שבו זוג צעיר יחסית ממושב "אודם" ברמת הגולן, רע ואולגה ושני ילדיהם הקטנטנים (והחמודים במיוחד, יש לציין) לקח רכב שטח, חיבר לו עגלה עם שני תאי שירותים, שני תאי מקלחת, טנק מים של 1000 ליטר, פאנלים סולרים, משטח הטענת טלפונים ומטבח מאובזר - והחליט שהוא מלווה לוגיסיטית קבוצות, פעמיים בשנה, בשביל ישראל. אני בכלל פגשתי אותם לראשונה בשביל הגולן - סתם במקרה, כשבדיוק דילגתי עם התרמיל הכבד מעל למעבר בקר, בירידה מתל חזקה. אילו לא התיישבתי לקרוא עוד פרק בביגורפיה אודות ארז גרשטיין, בסוף העלייה הארוכה עם זוגות הצרצרים הקניבלים, כניראה שלא הייתי מודע לקיומם. 

לכן, ואמנם כבר שריינתי את מקומי שבועות לפני, בהחלטה אמיצה (או טיפשה למדיי) ארזתי את תרמיל הגרגורי הישן שלי, שהרצועה בו כבר קרועה, דחפתי כמה שוקולדים וחבילות בייגלה - ויצאתי בטרמפ אל באר שבע. הייתה זו שעת אחר הצהריים ביום שבת, והיה עליי להגיע אל היישוב המבודד שני-ליבנה, היושב ממש מטרים מן גבול הקו-הירוק, ביער יתיר. בבאר שבע נפלתי על נ', ר' ומ' שקיבלו אותי בחיוך גדול ואלפחרוס. ב1900 עליתי על האוטובוס מהתחנה המרכזית, והייתי לנוסע הבודד.

רע, אולגה והילדים אספו אותי בוואן הגדול שלהם משער היישוב, ואחרי נסיעה קצרצרה הגענו אל החניון. במקום הצטופפו ההולכים בשביל סביב מדורה, אחרי ארוחת ערב של תבשיל ירקות ופסטה. הצטרפתי אליהם כדי להכיר את הפרצופים החדשים. הוחמאתי לשמוע שאיני נראה כלל בן 28. ואוליזה כך רק משום שאיני הורה?

הקמתי את האוהל שלי בשולי המאהל, ופרשתי את המזרון העבה בתוכו. כמו לישון על מיטה. קראתי מעט בספר על הקרב בחרמון, ובדיוק התחלתי את סאגת השבי הנוראית, שחוו השבויים הישראלים בבתי הכלא הסורים.

בבוקר התעוררנו מוקדם, קיפלנו את הציוד, שתינו קצת קפה לצד ביסקווטים, ארזנו מעט מן האורז שעל הכיריים, ודחפתי שתי פיתות מהטאבון, משוחות בלבאנה, שמן זית וזעתר. יצאנו אל הדרך, וקרני השמש נבעלות להן בצמרות העצים, ומחממות את ערפילי הלילה שעוד נותרו מרחפים מעל האדמה. הודעתי לי', שאליה התלוויתי בתחילת הטיול, שאני מעדיף לא לצעוד מהר, ולו בגלל שאני מתאושש מהמחלה. אבל מהר מאד מצאתי את עצמי כמעט רץ, כהרגלי, במעלה העלייה להר המשא. כמה טוב לחזור לשטח.

זוהי אכן נקודה דרמטית, בה נגמר יער יתיר, ומתחיל המדבר. ההבדל חד כל כך, בין הצפון והמרכז למדבר הישראלי. על הר המשא עצרנו לארוחת עשר, וחיכינו לשאר חברי הקבוצה, שכן הקיטוע הבא ידוע כאחד המסוכנים בשביל, ולו בגלל כלבי הפלאחים הבדאויים מהכפרים שבסביבה. רע הציע שנעצור בכפר הפלאחי "נודיג'את", שדורש ירידה של כקילומטר מהשביל, בכדי לבקר במערה המפורסמת. בעוד שהרוב בחרו להמשיך לכיוון חניון הלילה שביער-ערד, בחרנו ללכת כחמישה אל הכפר. בינינו הייתה גם נ', ולה עיניים כחולות מהפנטות ממש. הכפר הבדואי ("פלאחי") היה מרשים - הרבה מעבר למאהל המזונח אליו ציפינו. הייתה שם קופת חולים, בתי ספר, בתי בטון וכבישים מסודרים. בדרך עצר לידנו גבר כבן 50, ושאל אותנו אם פנינו למערה. היה זה המפעיל שלה, ג'אבר. הוא הסביר לנו להיכן להגיע, והמשיך בנסיעתו אל המקום. שם, קיבל את פנינו בעברית רהוטה, עם מבטא ערבי קל יש לאמר, וקנקן תה מחוזק. הוא פתח וסיפר במיומנות על חיבתו לשביליסטים, ותאר את ההיסטוריה של המקום. אביו, אבו-אל-בנת, הקים את הכפר, כשאת ביתו חצב אל תוך הסלע, במערה.  הוא הציע שנלך לשם, והציע שנשאיר את חפצינו באוהל. זוהי נורה אדומה, שכן לא חסרים סיפורים על מעללי הבדואים, אבל מתוך מחשבה שאנו האורחים שלו, ושלא רציתי להעליב אותו, השארתי את התיק בערימה, אם כי שלפתי ממנו את הארנק והמצלמה. החשש ילווה אותי לכל השהייה בכפר.

מערכת המערות המלאכותית שכנה בפאתיים הגבוהים של הכפר. האב, הקים שם את ביתו, ויחד עם אשתו ושבע בנותיו חיי בתוך הכוכים, כשלחגיגה הוסיפו את העזים, הבקר והגמלים. על במת האירוח שבמרכז היה חדר השינה, ושם נולדו רוב בנותיו של האב. ג'בר, היה הבן היחיד מתוך 14 בנות ובן, כאשר חמשת האחורנים היו מאשה אחרת, שכן האב היה כבר מבוגר, אך ללא בן זכר שירש אותו, ולכן אשתו הציעה לו שישא אישה נוספת, צעירה - שאולי ואיתה יתמזל מזלו. ממש סיפור תנכ"י.

זה היה ביקור מעניין מאד, כהצצה לתוך חיי הבדואים והפלחים של מישור ערד. לשמוע את הזווית שלהם על הבעיות עם המדינה, ולראות איך על אף הכל הצליחו לבנות כפר מערבי. שאר הכפרים שנראה בהמשך הדרך כבר היו הרבה יותר סטיגמטים. 

השביל ממשיך על הגבעות המדבריות אל עבר ערד. בדרך יצאתי לי לקשקש מעט עם נ' היפה, ולשמוע שלא רק אני חווה את משבר ה27-28, ושגם היא משוועת לתשובות אודות מה היא מערכת יחסים נכונה.

בערב הצטרפו עוד כ10 מטיילים אל המדורה, מה שהפך את הקבוצה להיות גדולה מאד. כ50 מטיילים, מקשת רחבה שלהגילאים, העדות והמינים. אני אף פעם לא מצאתי את מקומי סביב המדורה, לשיחות החולין, והחלטתי להשלים עם זה. זה מי שאני, ובחרתי במקום להיכנס לשק"ש הפוך הזהוב שלי, על המזרון העבה, ולצלול מחדדש כ47 שנים לאחור, אל אותם ימים ארורים של סתיו על מורדות החרמון.

היום שלמחרת הוא למעשה תחילת הקיטוע החדש. במקום להיכנס לערד, ולרדת ממנה דרומה דרך נחל-הזבל ומשם לעלות בערוצים עמוסים בחלוקי נחל ארורים, כאן פונים דווקא לכיוון צפון מזרח, אל עבר מדבר יהודה. המדבר הזה כל כך מיוחד, שכן הוא מחורץ כולו בקניונים, עד כמה שארצינו הקטנטונית יכולה להתגאות בקניוניה. זהו מרחב גדול, שנתחם בכביש 25 מדרום וכביש 1 מצפון, של שקט ודרמה. 

בחרתי ללכת לבד. תקעתי את אזניות השן-הכחולה באזניי, אחזתי במקלות ההליכה, ורצתי קדימה. אמנם לא הייתה בידיי מפה, אבל חלק מהחתייארים כבר דהרו קדימה, ויצאו לדרך כשרק התעוררתי, ברבע לשש. הייתי בטוח שאתפוס אותם על הדרך. אני שונא עד כמה סף העצבים שלי נמוך, וברגע שאאבד את סימון השביל על איזו שלוחה מסולעת, אקלל את מסמני השביל ואת אמותיהם. וככל שמצפינים, גבעות האדמה המסולעת של ערד מתחלפים במצוקים דרמתיים. עצרתי לנוח בנווה מדבר מוצל עם כמה מהחבר'ה, ואז המשכתי, עד שהתחלתי להישפך עם נחל מחורץ צפונה. לא ידעתי מה עדיף, האם להמשיך וליהנות מהפס-קול שיש לי לשביל, או שמא נכון לנסות ולהאזין לשקט המת שבמדבר. אני מאוכזב לראות כיצד הדרמה הזאת כבר אינה מעניינת אותי כבעבר. איני נודד עוד למחשבות אודות האנשים שצעדו באותם המקומות כמוני, רק בהפרש של מאות ואף אלפי שנים. במקום, העדפתי לדוש בעיסת הזוגיות המתפוררת שלי, ולנסות לשכנע את עצמי שהפרידה הייתה כואבת, אך נכונה. ידעתי שלאחר זמן, יהיה הרבה יותר קשה לזכור למה. וחוץ מזה, שהדברים שניסיתי לשמור בהישג יד, כמו אחסון בcache, כדי לשלוף אותם מן הזכרון כקלפי עידוד ותזכורת לסיבות הפרידה, כעת נראים חסרי משמעות או משקל. אם יש משהו שאינו משתנה במהות של הליכה בודדת בנחל מדברי, היא העובדה שיש זמן לחשבון נפש. אולי יותר מדיי זמן. למזלי פגשתי זוג מהקבוצה, שעצרו עם זוג שביליסטים עצמאיים באיזו פינה של צל.

עצרנו לארוחת צהריים של טורטיות וחמאת בוטנים  בכפר הנופש "נוקדים", ומשם המשכנו בשביל מתפתל עד לחניון הלילה. כשהגענו, לא היה שם איש. לא דובים ולא סולר, ואפילו לא צל. בריכת "צפירה" המפורסמת הייתה במרחק של כקליומטר הליכה בהמשך הדרך, אז בחרנו לנסות ולהגיע לשם. בחרתי בשביל הכחול, שממבט חטוף מאד במפה נראה היה שמגיע עד לבריכה. אבל מפות לחוד, וסימון בשטח לחוד. השביל הכחול מסתיים בתצפית יפה לנחל צאלים, אך מהצד השני של הוואדי. ראיתי על צלע ההר מרעולים ושבילי-עזים שהולכות לאורך המצוק לבריכה הרחוקה, שנראיתה ככלואה בין שני מצוקים, המטילים עליה צל-עד. אחרי ההליכה בהרי הרילה בבולגריה, הרגשתי אמיץ, אולי קצת מטומטם, ובחרתי ללכת על זה. עצם העובדה שהייתי נווט בצבא משרה עליי תחושה מסוכנת של מסוגלות. חיפשתי את דרכי לרדת, וראיתי עקיבות של גמלים ושל בני אדם. החלטתי שאם הבדואים הצליחו לעבור בנקיקים האלו בדרך למצוק, גם אני יכול. לבסוף הצלחתי להשתחל דרך הנקיקים הצרים והשבילים על שפת המצוק עד לצד השני של הבריכה. עקפתי אותה מאיזור נוח יותר בנחל, וחברתי לסולם היתדות הגבוה במיוחד שירד מן המצוק שבצד השני למסלול הירידה שלי, אל הבריכה. 

במקום כבר היו אנשים, מטיילים אחרים. ישנה בריכה קרה ומימה עכורים, שמגיעים עד לירכיים. חוצים אותה כדי להגיע לבריכה המרכזית. בסלע חצובה מגלישה, שממנה אפשר להתגלש ישירות אל תוך הבריכה. היה ניתן לראות את הסלעים שבקרקעית, אם כי אני לעולם לא שש להיכנס למעיינות בארץ. הם תמיד מרגישים לי מטונפים מדיי, אבל כשאני נכנס - אני כמעט תמיד נהנה מהמים הקרים והמרעננים. הפעם החלטתי שלא. הדיבור היה על כך שהמים המצטברים בבריכה הם מי גשמים, ולא מי תהום - ולכן הם כניראה שם עוד מהשנה שעברה, כך שכניסה אליהם אף מסוכנת. לכן, נותר לנו אלא ליהנות מהמרפסת היפה אל נחל צאלים השליו. בהחלט היה מתאים לרקוח שם איזה קפה שחור ובוצי.

ת'אמת? למדתי ליהנות מה"גלמפינג" הזה. המקלחת נהדרת. 39 מעלות, שזו הטמפרטורה המושלמת, וזרם חזק ונעים. אז מה אם מוקצים 13 ליטר לאדם. כבכל לילה, ישבנו סביב המדורה, הדלקנו איזה ג'וינט, דיברנו על הא ועל דא, ווואלה - היה מעניין. כבר לא זוכר אפילו על מה קשקשנו. כמדי ערב, הוגש איזה תבשיל ירקות ואורז, ואני הייתי אחראי על חלוקת הטחינה לכל צלחת שהוגשה לפני. בסוף, הכי התערבב בקערות הפלסטיק  הרב-פעמיות, כמו בפוייקה.

לצערי, הכוכבים לא היו יפים כמו שהיו בהרי הרילה בלילה, שם ממש יכולתי לעמוד ולשבור את הצוואר בהתפעלותי משביל החלב. מי יודע למה הוא בכלל נראה ככה?

היומיים הבאים הם ה"שוס" הגדול של הקיטוע החדש בשביל. הראשון מתחיל בהליכה לאורכו של המצוק שמעל לנחל צאלים. זוהי דרך יפהפייה, המסתיימת בתצפית משוגעת על ים המלח, אשר מעליו עוד ערפילית של בוקר, ומשם ירידה ארוכה לעבר מצדה, אך הפעם מהצד המערבי, והפחות מטויל. אני, לצורך העניין, מעולם לא הייתי בחלק הזה של מצדה. הנמר בהחלט קיבל תשומת לב יפה על הבוקר.

תמיד רציתי לראות את הסוללה שבנו הרומים. אמנם היו כאלה בקבוצה שדבקו בתאוריית הקונספירציה שהרומים בכלל לא צרו על המצדה, אבל אני מעדיף לדבוק בסיפור. גבורת היהודים על המצדה אינה מעניינת אותי כמו התנהלות הקרב מול האימפריה המשמעותית ביותר בהיסטוריה האנושית. 

אני שונא את ההתמודדות שלי עם הדילמות חסרות המשמעות האלה, כמו האם לטפס על המצדה ולרדת לחניון הלילה שמצדה השני, או להמשיך דווקא על שביל ישראל, העוקף אותה ממערב ודרום, רק כדי ללכת שם. זהו אותו רצון עתיק יומין להספיק הכל. לעשות הכל. והוא מתיש אותי.

אל המצדה הגעתי ראשון בקבוצה, לאחר שחלפתי על פני הזוגות משקימי הקום. עוד אני מתחבט באותה החלטת גורלית, חלפתי על פני השומר במקום, שאמר לי להמשיך ישר. החלטתי שלא לשאול את שאלת הקיטבג האם מותר לעלות להר. טיפסתי לחצ'קון שלפני הסוללה, שם הונח קבר. השלט שעל ידו סיפר ששרידי המורדים היהודים נמצאו והעוברו לקבורת עולם בקבר אחים תחתיו. כשראשוני החתייארים הגיעו גם הם, החלטתי להצטרף אליהם במעלה. באזניות שמתי את שיר הקרב מסצינת הפתיחה בסרט "גלדיאטור", בה הצבא הרומי נפגש פנים אל פנים עם הברברים הגרמאניים. היה זה לפני המארב של ארמיניוס, שהשמיד שלושה לגיונות. לצלילי המוזיקה, ביקשתי לדמיין את מגדל המצור מטפס במקביל אליי אל החומה.

המצדה עצמה אינה מקום מעניין במיוחד. עוד גוש עתיקות. כך גם היה במאצ'ו פי'צו שבפרו. אבל הנוף, הוא הממתק הגדול. הפעם בחרתי לרדת בגרם מדרגות שלא הכרתי, אל ארמון הורדוס, במפנה הצפוני של ההר. איזה מקום היה לו - ואיזה נוף לערבי המשתה! המלכים האלה יודעים למצוא את פנינות הנוף האלו, כמו שהיטלר נהנה לו מקן-הנשרים שעל גבול אוסטריה, בנוף החולש על הגבעותף האגמים והטירות הבוואריות עד קצה האופק. אמנם לא כיבדו את פניי ביין ובשרים מפוקפקים מן האש, אך נהניתי מארוחת צהריים של קלמנטינות וטורטיות בחמאת בוטנים על המרפסת המשקיפה ממעל לכיוון ים המלח.

ומן הקצה הצפוני, אל הדרומי. עד היום אני נהנה ללכת בין חדרים ריקים, ולדמות עם מקלות ההליכה כאילו היו נשקי האישי, עוד אני סורק את הבתים אחר אויב מחופר היטב. סטייה אמיתית. המשחק הזה תמיד מלווה בהחמצת הלב בשאלה האם הייתי צריך לנשוך את שפתיי עד זוב דם, ולנסות ולחפש את עתידי בצבא. למזלי יש מדיי פעם שבוע מילואים, שמחזיר אותי בסטירה מצלצלת אל המציאות.

בקצה הדרומי יכולתי לעקוב ממעל על שביל ישראל, ועל הטיפוס שהוא עושה אל מעלה אלעזר. ידעתי שביום המחר נחבור אליו בסוף העליה, והחלטתי שזה כל כך טיפשי שאלו הדברים שמעסיקים אותי, ושהנה, ראיתי את המתווה - זה מספיק. בחרתי לרדת ב"שביל הרץ", ששימש את הרצים בין המחנות הרומים אשר הקיפו את המצדה. הוא עובר ממש על בסיסם, אך מרוב סלעים לא רואים ת'מחנה. בדיוק כמו עם דמויות האבן בנאזקא בפרו - אפשר לבחון אותן רק מלמעלה. השביל הולך לאורך המצוק הגבוה, ויורד בדרך טכנית על סלעים, כאילו היו המטיילים השובבים ליעלים. הנוף היה מרהיב, אבל אני הייתי עסוק בכלל בהתחבטות עצמית אודות א' והעתיד. אבא יזכיר לי מאוחר יותר, שאמנם להחלטה שקיבלתי היה מחיר כבד, אבל אין טעם לבחוש בעבר. צריך להרים מבט, ולצעוד אל הלא נודע, אל ההרפתקאה החדשה.

החלטתי ללכת בנחל המוביל אל חניון הלילה, ולא לעבור בשער, שמא אולי יבקשו ממני לשלם על מחטף המצדה. ובכלל, אני תמיד נהנה מהרפתקאות שכאלה. העניין הוא שאני תמיד עושה אותן לבדי. לא בטוח את מי הייתי מצליח לגרור ללצעוד איתי בנחל, מה שגרם לי לתהות שמא אני העוף המוזר, ושאולי לא הייתי צריך לצפות מא' שתזרום איתי, תרתי משמע, על שטויות שכאלה.

הגענו למצדה כבר ב10 בבוקר, ולכן לחניון הגעתי ב1230, אחרי כמעט שעתיים שם למעלה. אמנם זהו סוף נובמבר, אבל החום בים המלח עדיין קטלני. והנה להם הזבובים, יצורים נאלחים שלא פגשתי כבר הרבה זמן. רק חיכו למטייל הראשון שיפסע אל תוך החניון, כדי שיוכלו להפיץ את מחלותיהם ולהתענג מזיעת אפו.

בשלב מסויים לא יכולתי לשאת עוד את מגעם המציק, וברחתי בחזרה אל מרכז המבקרים, בשביל לקנות גביע גלידת מגנום, ולשמוע חווית מפי נעמה על ימיה כנערה בת 17, כאשר רבין נרצח. לא זכור לי איך הגענו לנושא, אבל תמיד עניין אותי לשמוע על אירועים ותפניות חשובים, מזווית אחרת, אולי בוגרת. 

גם הלילה לא היו כוכבים. אוריה הקסים ביכולותיו על הגיטרה והנייר - משורר של ממש, אם כי קרוב לאפס ביחסי אנוש. נראה שהוא לא כל כך מודע לגבולות הנעימים בין אדם לחברו, ואני תופס מעצמי רחוק מאד מהתדמית של יקי קר. אין מה לעשות, הסטיגמות האלה מקורן אמיתי, ויש לי עדות, לא כל כך חיה, אבל מסבתי ואמה. סביב המדורה זרמנו לשיחה על צבא, איך לא. על הקרב בחרמון, והיחס הסורי לשבויים. על גלעד שליט, ועל איך אדם מצליח להקים את עצמו להסתער מול אויב מחופר, כשברור לו שכניראה זה יוביל לפציעתו ואף מותו. שאלות קיומיות של עם במצב הישרדות תמידי.

ביום שלמחרת, קמנו היישר ל"מעלה אלעזר". זהו מעלה תלול מאד, שעולה את כל הדרך עד לפסגת השולחן שממערב למצדה, למעשה להיכן שהקרקע הייתה אילולא השבר הסורי-אפריקאי. המעלה קרוי על שמו של אלעזר בן-יאיר, שהיה מנהיג הכוח היהודי הקטן שהתבצר במצדה, עד ההתאבדות המיתולוגית. הנוף מהמעלה היה היפה היותר של המצדה שראיתי מימיי. תצפית מושלמת, התופסת את ההר, שהיה למבצר אמיתי מהמרחק והזווית הנכונים. נהניתי ממנו עוד אני מקשקש עם איזה שביליסט מתל אביב, שהשקים קום כדי לראות את הזריחה ממנה, וזלל שוקולדים כדי להמתיק אף יותר את הרגע.