היה זה יום שמשי של חורף, וחיילי פלוגת ההכשרות של גדס"ר גולני מצאו לעצמם שעה להיכנס אל מתחת לזרם קולח של מים חמים, לפני שיעלו על מדיי הא' הייצוגיים ויצאו אל הטקס בו יסכמו את מסלול הלוחם המפרך.

הרגשתי רענן, ובקרבי ידעתי קצת נחת ושלווה. סוף סוף, יש לאמר. האוטובוס נכנס בשערי הבסיס, מחכה לאסוף אותנו לאודיטוריום המרכזי בעכו, שם כבר חיכו לנו ההורים (אבי הגיע במיוחד מהולנד המושלגת!), לצד שולחנות עמוסים בכיבוד שאותו הכין, במו ידיו ממש, הטבח האוטיסט של הגדס"ר (מן בדיחה לא מוצלחת של צה"ל, והחיים בכלל). עם ראש גדול לא פרופורציונאלי לגופו, עיניים גדולות וטיפשות, ריח חריף של דגים כהבל פיו וכמובן תחושת לב שהינו מלך העולם (בשבילי הוא לא יכול להיות מה שבא לו לראש...), הוא טיגן שניצלים ללא טעם, ומוקפץ עם יותר מדיי פלפל שחור לארוחת סוף המסלול שהייתה ממש לאחר שסיימנו לטפס אל פסגת החרמונית בסופת שלגים, כאקט אחרון של המסלול. "הטבח הגרוע ביותר בצה"ל!" הכרזתי באוזניי כל מי שרק היה מוכן לשמוע.

אבל אני סוטה מהנושא.

העמסתי את ציודי האישי לבטן האוטובוס, ופניתי בחיוך לעבר דלת הכניסה, כאשר לפתע הטלפון הסלולרי שבכיסי צלצל. זה היה אבי. כשעניתי, שאל לשלומי ובישר לי שחדשות רעות בפיו. נדרכתי.

"אנאס נרצח" אמר בשקט.

עיניי חשכו, ועולמי הסתחרר. הרגשתי כיצד המילים שוברות ומפוררות חלק מליבי.

אנאס היה ילד בן 13, מרוקאי מוסלמי, והחבר הטוב ביותר של אחי הקטן גל, אי שם בהולנד הרחוקה. חכם ונבון, היה מנומס כל כך עד אשר מלכת אנגליה הייתה מובכת על ידו, אילו היו יושבים לכוס תה וביסקוויט, והייתה טומנת ראשה בחול.

אותו ילד חביב, אשר שמר על חיוך תמידי כאשר היה רץ בעת משחקים עם אחי במסדרונות הבית, היה נרדף. עקב היותו חכם מאד, מוסלמי ובעל טעם משונה מאד בלבוש (בהלוויתו, לאות הזדהות עם הנער, רבים הגיעו לבושים בבגדים צבעוניים להחריד), ולבטח גורמים נוספים אחרים, אנאס "זכה" ליחס נוראי מצד "חבריו" לספסל הלימודים, הולנדים מקומיים ברובם. במשך השנים הספורות בהן הילך על פני הארץ הזו, ידע אנאס הקנטות לא פוסקות, מכות, פחד מתמיד ואף איומים על חייו.

אלה הם אותם הולנדים "נאורים" לכאורה, שחיים להם בגן עדן של ממש, אותם הולנדים שאבותיהם הסגירו יהודים לידיו של הצורר, ואף רצחו אותם במו ידיהם לעיתים, בזמן התקופה השחורה ביותר בהיסטוריה האנושית. "התפוח הרקוב לא נופל רחוק מהארץ".

ערב אחד, בתחילת חודש פברואר השנה, אנאס לא חזר לביתו מעבודתו- היה מחלק עיתונים ברחבי העיירה שלנו, וואסנר. אותה העיירה אשר מונצחת בתמונות וחוויות הנצורים ברחבי הזמן של בלוג זה.

אמו של הנער, זוהארה שמה, נעשתה מודאגת ועידכנה את המשטרה, לאחר שאנאס נמנע מלענות לצלצוליה החוזרים ונשנים. לאורך כל הערב נמשכו החיפושים, אך עקב קשיי מזג האוויר הקשים של החורף ההולנדי, הופסקו בשעות הלילה המאוחרות. למחרת, נסרקו בשנית האזורים החשודים בהם ייתכן ויימצא הנער, ואכן- בתוך שיחים באחד היערות בהם מרבים התושבים להלך עם כלביהם, אותם היערות שאני עצמי נהגתי לרוץ בהן בשנה בה חייתי בהולנד, נמצא אנאס שוכב דומם. מת.

המשטרה סגרה את האזור, ושעות ארוכות התעסקו השוטרים סביב גופת הנער, שלא הייתה שם לילה לפני, בעת חיפושי המשטרה והאזרחים המעטים שנרתמו לאתר את הילד.

בצורה חדשוה לדמיי, המשטרה נמנעה למסור כל בדל מידע אודות המקרה, שפשוט זעזע את הבועה הוורודה שמסביב. לכוחות החוקרים נדרשו ימים בכדי לפרסם את דעתם אודות סיבת המוות: "התאבדות", קבעו בלי בושה.

כחלק ממנהג המוסלמים, זוהארה השכיבה את גופת בנה המת במיטתו, לבוש בגדי בית חדשים ונקיים, עד ליום הלוויה, בה נטמן באדמה הקרה לעד. משפחתי, שהיו קרובים מאד למשפחתו של אנאס, שזה היה כבן בית בביתנו שלנו, נכנסו לחדרו של הילד, בזה אחר זה בכדי להיפרד, והביטו בגופו אשר שכב דומם- "נוראי הוא המחזה של גוף אדם, כאשר החזה לא עולה ויורד בנשימות אוויר חיים קצובות", ובפניו. אמי סיפרה שעל צווארו של המסכן היו סימני חבל חזקים, מעל עינו השמאלית היה חתך ענק שאיים לכרות אותה, בלחיו נפערו חורים גדולים ועל מפרקי כפות ידיו היו סימני היאבקות. אותו נער שבסך הכל ניסה להרוויח לעצמו מעט כסף, בכדי שלא יצטרך לבקש מאמו קשת היום- נרדף על ידי גורם לא ידוע, נתפס ונרצח באכזריות.

הורגת אותי המחשבה אודות גופתו הזרוקה בין שיחי היער באותו הלילה- שהיה גשום וסוער. על אף שלוודאי מת מעוצמת החבל על גרונו הצעיר, איני מסוגל לשאת את ההשערה שאולי נחבל ונותר ללא יכולת לעזור לעצמו או להזעיק עזרה ביער החשוך, גוסס אל מותו מפצעיו והקור הנורא.

כבר חודש וחצי עברו מאז שהילד נרצח, והמשטרה ממשיכה לטעון שאנאס "התאבד". אימי, שאהבה את הילדה והעריצה אותו על תכונותיו הייחודיות, לא יכלה לשבת בשקט והתייעצה עם שני פתולוגים שונים שחקרו את הגופה, והצהירו שהילד לבטח נרצח, ואין שום הוכחה לכך שהביא יד בנפשו, אלא להפך!

הימים עוברים, ועוד ועוד הולנדים מפגינים בפומבי את זעמם אודות התנהלות המשטרה, שבעצם התעקשותה שהנער התאבד, והתעלמותה מהעובדות- כאילו מוקירה את פעילות הרוצחים, ומאשרת את הזוועה.

בוואסנר שוכן פארק המים הגדול במדינה, שבימי הקיץ עמוס לעייפה בתושבים ותיירים מאושרים- ממש אפשר להסתנוור מכמות הראשים הזהובים. יש הטוענים שיד ההנהגה המקומית, שלבעלי הפארק קשרים אדוקים עמם, בדבר התעקשות המשטרה אודות סיבת המוות. אופניו של אנאס נמצאו זרוקים בקרבת הפארק, על יד שביל אופניים, וייתכן והבעלים חוששים שמא עצם הכרת המקרה כרצח לכל דבר ועניין תפחיד את באי הפארק, ותפגע בהכנסות- הרי מי ישלח את ילדיו לסף דלתו של רוצח?

וכך מצאתי את עצמי ישוב בכסאי, מדוגם בסיכות החדשות שהרווחתי בדם, יזע, עמל ובעיקר דמעות- בעיצומו של טקס סוף המסלול, זוכה לתשואות על כך שנבחרתי ל"מופת פלוגתי", אך מחשבותיי נדדו להן לאנאס, וליבי החמיץ בקירבי, כאב ממש, על כך שלא יכולתי לעזור לו. להגן עליו. אני זוכר איך אחי גל ואנאס חזרו לביתנו יום אחד, מתלוננים על כך שחבורה של ילדים התנכלה להם במידרחוב המקומי. לא האמנתי שהדברים יכולים להגיע לכדי כך. אני אמנם ישבתי לי באותן שעות במחנה שרגא שעל יד נהריה, בידי נשק ורישיון להרוג, ובכל זאת- לא יכולתי לעשות מאומה בכדי להציל את נפשו של אנאס ממוות בייסורים.

העובדה שנרצח בכזו אכזריות, ללא כל סיבה מוצדקת, שברה אותי. על אף שהוא ואחי היו מטריפים אותי בשבת בבוקר בצעקותיהם- לפעמים רציתי פשוט לזרוק את שניהם מבעד לחלון- הוא היה קרוב אליי עד כדי שדמי יקפא בעורקיי בכל פעם שאחשוב על פניו המתחננות לרחמים.

וכואבת ביותר היא העובדה שהוא נרדף, עונה ונרצח באיטיות. לאימי חברה טובה משכבר הימים, שלא מזמן איבדה את בנה, כאשר התמוטט במהלך שיעור ספורט בבית הספר מקריעת עורק ראשי למוח. למזלי איני יודע כיצד היא וודאי מרגישה, איזו מועקה מוחצת את ליבה, אך לפחות יודעת היא שבנה מת ללא ייסורים, וכשהיה מאושר.

אך כיצד אמו של אנאס מרגישה? כיצד היא מתמודדת עם העובדה שהיא ידעה לאורך כל הזמן שמציקים ומתנכלים לבנה, עד שלבסוף נחטף ממנה באכזריות, מבלי שיכלה בכלל להיפרד? זהו לבטח סבל גדול מנשוא.

לפתע חיים בעיירה הציורית הפכו מלאים בפחד. אני יודע שאני או אחי הסנדוויץ', שעבר ביום חמישי האחרון גיבוש לשייטת 13 אגב, היינו יכולים להגן על עצמינו במקרה של תקיפה- אבל אחי הקטן גל, הוא חמוד, קטן עם משקפיים (ממש כמו הבנקאי מ"הגשש החיוור")- לא יוכל להגן על עצמו בשעת הצורך. איני מסוגל לשאת את המחשבה שאולי יקרה לו דבר מה דומה. שהוא יצרח, יבכה ולא תגיע אליו ישועה. אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם לא אהיה שם בשבילו, ללא קשר למקום בו אני נמצא על פני הגלובוס.

אילו רק יכולתי להניח את ידיי על אותם ילדים שרשמו לאחר מכן בדפי הפייסבוק שלהם ש"יש לזרוק אותו לכלבים!", "טוב העולם בלעדיו...!", וש"עדיף אילו היה עושה זאת מזמן!!"- הייתי מוציא מעמקי נפשי מפלצת שהם לא היו שוכחים. והרי בשביל מה זכיתי לעצמי בחגורה שחורה בקרב מגע?

בטקסי זיכרון כאשר התבשלנו בשמש האביבית ברחבת הדשא הגדולה בבית הספר, היו לעיתים משמיעים את "תשמור על העולם ילד", ומחשבותיי היו נודדות, עוד אני תולש כל פיסת דשא שלרגליי, אל אותם ילדים שפניהם צבועות בשחור ולבן, אלו שראו את לוע המוות מכוונת ישירות אליהם ללא סיבה- אלו שנפלו מתים לשכב לנצח נצחים עם אחיהם ביערות ובכפרים. זוהי התמימות שאותם מלאכים מייצגים בעיניי, שסותרת מעט את השנאה והאכזריות של ששוטפת כנהרות של דם את עולמינו.

זוהי אינה אנטישמיות קלאסית, למרות שהמושג נוגע גם לבני דודינו הערבים, אך מסתבר שגם בגן העדן מסתתר גיהינום.

ולא הסורים או המחבלים הפלסטינאים אשר צמאים לדמי הם אלה אשר מעוררים בי צמרמורת פתאום, אלא הם אותם ילדים תמימים כאנאס, שנרצחו בדם קר, שגורמים לי לרצות לבכות את "שיר לשלום".

אנאס (משמאל) ואחי גל (מימין)