הרגליים כואבות מנעליים קרועות, והכתפיים חתוכות. אנחנו עומדים על מדרגת אבן, בין אלפי צמחים קוצניים, מכווצים את עינינו כהגנה מאור השמש היוקדת שזורחת אחרי לילה ארוך כל כך. מעבירים ענפים כמו פס ייצור, ולאחר שעה קלה של אנחות, נכנסים לתוך השיח שנהפך בפקידה לעמדת הסוואה מצוינת. אני נכנס ראשון, מוצא לעצמי איזה כוך בין הענפים הקוצניים, מניח את תיק-הלאו הכבד על הקרקע, נשען לאחור על סבך קוצני שמחזיק את משקל גופי ואת ראשי, ומניח לראש להתרוקן מכל דאגה מיום המחר.

כשאני מתעורר, אני מביט בעייפות בספרות הדיגיטליות שבשעון שלי, ומעוות את פי בחיוך מסכן. באותם רגעים ידעתי שאני כבר 7 שעות בן 20, ואני תקוע בתוך עמוק בתוך שיח. במקום פאי שוקולד "עצבנית" למדיי, אני זוכה ל"ממרח קקאו מובחר" מאיזו קופסת שימורים, ואולי קצת בוטנים במלח. ניסיתי להיזכר היכן הייתי בדיוק שנה לפני כן, כשישבתי עם כל המשפחה באיזו מסעדת פנקייקים בעיירה וואסנר שבהולנד- אותו בית רחוק שחסר לי כל כך. זללתי פנקייק הולנדי מכוסה באבקת סוכר ואננס- טוב, גם זה לא היה יום הולדת מוצלח במיוחד...

אבל אני מניח שזה לגיטימי שלא אופשר לי לחגוג את הרגע בו הפכתי לילד מגודל אפילו יותר. הרי זהו שבוע לחימה לכל דבר, ואני נחשב קודם כל למכונת הרג, ורק לאחר מכן בן אדם. ובכל זאת, יכולתי להביט במשך שעות ארוכות בשמש המטיילת לה בעצלתיים ממזרח למערב, ולראות איך היום הזה שציפיתי לו כל כך, מתמוסס לו בין הרי ירושלים האדירים. הכל למען המלכה, הלא כן?

זה לא נקלט. זה לא הגיוני. אני זוכר איך שנים הבטתי באותם בחורים בני 20 בהערצה שכזו, כאילו הפכו לבני אדם מקופיפים קטנים. מבוגרים, כאלה שרואים שרועים לצד בחורות בפקולטות הירוקות בתמונות, או גברים- אני לא שופט...

הסתכלתי היום במראה, אחרי שחזרתי מעוד 21 יום במדי ב' מזיעים ומסריחים כגיהנום, וראיתי אדם לבוש בחולצת טריקו כחולה, מכנסי שלושת-רבעי ירוקים וכובע מצחייה עם סמל הנמר-המעופף של סיירת גולני שואג ממרומי ה1.74 מטרים שלי. הבטתי בחיוך בזיפים המזדקרים מלחיי, בעצמות שהתעבו ובפנים שהתבגרו. מדהים שאנחנו פשוט לא שמים לב לשינוי הזה, אבל אילו הייתה לי דודה מאמריקה- היא כנראה הייתה תולשת לי את הלחיים מתדהמה. מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים?

אני לא אדם של קיטש. טוב, כל עוד זה לא רומנטי.
אדם שמברך אותי ל120 שנות חיים לא מעורר בי ולו שמץ קל של הערכה, ולא רק בגלל הכעס על כך שהוא מאחל לי להיות זקן סעודי בכיסא גלגלים למשך 40 שנה. אימא תמיד אמרה שאם אין לי משהו יפה או חשוב להגיד- לפעמים, אולי כבר עדיף לא להגיד כלום. כי הרי לדקלם את אותם המילים כל כך הרבה פעמים בשנה, ותודה מיוחדת לפייסבוק על כך, גורם לאותה ברכה חסרת מחשבה להיות כל כך שולית. בדיוק כאילו אגיד לבחירת ליבי שאני אוהב אותה כמו שאני אוהב גלידת פאדג' שוקולד וסורבה מנגו בכל שנייה ושנייה ביום. במקום זה, בשבילי זאת ממש אורגזמה לקבל הערכה כנה מצד אלו שמרגישים מחויבים להתוודות בפניי עליה. הרי איזה אדם לא יהנה לשמוע שאכן יש משמעות כלשהי לחייו ולמעשיו? וסתם, זה נחמד כשמלטפים לי את האגו...! ;)

ולכן תודה רבה לכם חבר'ה על הברכות, במיוחד לך סאנשיין- על הרעיון האדיר. אחרי 21 יום מעייפים כל כך בכל רחבי הארץ, היה אפילו יותר כייף לחזור הבייתה, לשכב במיטה ולקרוא את הברכות המעטות שחיכו לי. והרי זאת לא הכמות, אלא האיכות, לא?

אני לא יודע ממה נהניתי יותר- מלקרוא את האיחולים הכנים שלכם, או מלראות שוב בחורות בבגדים קצרים ברכבת. לא תוכלו להאשים גולנצ'יק בזה, נכון?

אין כמו הטפיחה הזאת על השכם, מאותם אנשים לא מוכרים שמאחורי המסך- בדיוק כמו המשפט הרגיל של אבא: "רק שתדע לך, צ'רצ', שאני כל כך גאה בך". אחרי שבוע שוחק שגורם לי לחשוב למה לעזאזל אני מאמלל את עצמי כל כך במסלול הזה, אלו בדיוק המילים שאני צריך לשמוע בכדי להבין בכל פעם מחדש שאני עושה את זה לא בשבילי. אלא בשבליכם. חה, הקיטצ'!

רגליי כבר הצליחו לשחוק שני זוגות נעליים צבאיות. לא פעם אמרתי לכל מי שרק מוכן לשמוע שאני כל כך נהנה להכיר את ארץ ישראל דרך הרגליים. והרי אין דרך טובה יותר!

במסלול לוחם בסיירת גולני, אדם יכול למצוא את עצמו הולך מעל אלף קילומטרים, וזאת לא הגזמה בכלל. וכך מצאתי את עצמי חוזר בשבוע שעבר להרי ירושלים, לשבוע מסכם-כיתה. בשבוע הזה "תפרתי" הרים, ולא גבעות, באזור הפרברים של ירושלים, כשאני מנווט את הכיתה שלי מיעד ליעד, בדרך בורמה, דרך קיבוץ צובה, הר איתן, הר ארנה ובית גוברין.

ביום הראשון, היה עלינו ללכת כל הלילה על דרך בורמה עד ל"הר ארנה", המתנשא על יד "בית מאיר" שמתחת לצומת שרש בכביש 1. בתור נווט, תפקידי היה להוביל את הכוח אל היעד, כשבדרך עלינו לפשוט על "בית הקשתות" שהינו חירבה של בית ספר עוד מימי מלחמת העצמאות ליד המושב הראל, לחסל את חוליית המחבלים של חיזבאללה ששלטה בו, ולאסוף מודיעין לגבי המשימה הבאה, שבה היה עלינו לחסל רכב עמוס מחבלים ואמל"ח על דרך בורמה. כעיקרון, השבוע היה דמה לפתיחתה של מלחמה רחבה בארגון חיזבאללה בלבנון, והרי ירושלים נועדו לדמות את המתאר הקשה שבו נפגוש ביום בו נעבור את הגבול, במשחק תופשת אחרי נסראללה.

אני חשבתי שיהיה נכון יותר לא להסתמך על השביל, וללכת בשדות שמשני צדדיו, שכן זהו מעשה מצבעי יותר- הרי כך אני פחות חשוף. למה הגדלתי ראש, למה? איזו התברברות של הביוקר, כמו שג'קי אומר.

אחרי שחתכנו מאהל בדואי בדרך, ואיבוד כמה שנים טובות מהחיים מהלחץ, הגענו מהצד השני של בית הקשתות. התמקמנו, השלנו מכתפינו את הציוד הכבד, ויצאנו להסתער על האויב.

"ארליכמן", לחש פרנקל, מפקד הכיתה, לסמל הכיתה. "חכה לפקודה שלי בקשר. החוליה שלי ואני נאגף את הבית משמאל, וכשאתן את הסימן, פתח באש!"

רק התחלנו את ההליכה הסמויה העוקפת אל הבית, ולפתע ראיתי מימין אדם מפטרל עם נשק אומר בקול רם: "וואקף! וואקף! ואנה בטוח! (עצור, עצור או שאני יורה!)"- קפאתי במקומי. המחבל התקרב אלינו, חזר אל השורה המאיימת, וכשראה שאנינו מגיבים, הרים את נשקו: "קלאצ'! קלאצ'! קלאצ'! קלאצ'!" צעק אל האוויר.

"הכוח!" השתטחתי על הריצפה ופניתי אל המחבל. "הותקלנו משמאל".

"אש! אש!" התחלנו לירות על המחבל שמיידית שיחק את המשחק, ונפל מת לכאורה על הריצפה.

"זוהי הפיכת קערה" הסביר פרנקל, והתחיל לרוץ דרך הסבך אל עבר הבית.

עוד אנחנו מגיעים לפאתי הסבך, פרנקל צועק לארליכמן שייתן לו מכת אש לחיפוי, כדי שאנחנו נוכל להיתפס על הבית, ולכבוש אותו.

יצאנו מהשיחים, ונצמדנו לקיר הישן של בית-הקשתות, עוד המ"פ ושאר חונכים עומדים מנגד, ומביטים בנו קורעים את המקום לחתיכות.

(מפאת בטחון מידע, אחסיר קצת מהסיפור- יש גבול לכל תעלול...)

התחלנו לטהר את ארבעת החדרים, כשבכל חדר אנחנו הורגים מחבלים בקליעים ורימונים. סיימנו את התרגיל, והתחלנו להתקפל במהירות לעבר היעד הבא.

מאז יעברו עוד 8 שעות של תמרון על דרך בורמה דרך אלפי שבילים, הרים ונחלים, כשאנחנו הולכים לאיבוד לא פעם, מכיוון שבניתי את נתיב הניווט על בסיס השטח והטופוגרפיה (מבנה הקרקע) ולא השבילים המסומנים. טעות של טירונים שחושבים יותר מדיי.

התקלות, הפצצות ובעיקר נשימות כבדות ועיוותים חוזרים ונשנים של כאב על הפנים מהנעליים הקרועות שחתכו בבשר העקבים שלי. לבסוף, כשהשחר כבר הפציע לו מבין הסבך האדיר של הרי ירושלים וכיפות ההרים הגבוהות- מצאנו את עצמינו עומדים בפסגת הר ארנה לאחר טיפוס של יותר משעה וחצי. חיש מהר הקמנו עמדה, שהייתה כל כך טובה עד שחונך-ההסוואה רצה לקחת את ה"בנאי" שלנו ולבצע בו את זממו בתוכה.

יום הולדת שמח, צ'רצ'יל!

ביום שלמחרת ניווטנו עד לאבו-גוש, כשאנחנו הולכים על צלע הר, ומימינו משתרע לו תהום אדיר ויפהפה. כבר מזמן למדתי שבלילה הכול נראה גדול שבעתיים, וכך נראה כאילו עמדנו לנו ממש בקצה העולם המרובע של האדם הקדמון. שם עשינו ניווט אורבני, כשאנחנו מחפשים דברים שונים ברחבי הכפר הערבי, שהחומוס בו לא טוב כמו שכולם אומרים. הכי טוב שאכלתי, אגב, היה בדליית-אל-כרמל, אצל האחים-חלבי. מעניין אם היו נותנים לי ארוחה בחינם אילו ידעו איזה יחסי ציבור (ששווים לכלום) אני עושה להם.

בסופו של עוד לילה לבן וארוך, בו אנחנו מטפסים ממש עם הידיים על קירות אבן וטרסות, חוצים רכסים על ימין ועל שמאל, ומתחמקים מעיניהם של הכפריים הערביים שמסביב, הגענו באפיסת כוחות ל"הר איתן", שם, על אף העקבים המכוסים דם ומוגלה, הסתערנו על עוד יעד בנוי, חיסלנו את שני המחבלים שחיכו רק לנו, והגענו ראשונים לפסגת ההר, שם ניגלה מולי אחד הנופים היפים ביותר שראיתי בארץ. זו הייתה קרחת יער שהשקיפה בצורה פנורמית (360 מעלות) על הרי ירושלים למול השמש הזורחת. סאנשיין בטח תקנא כשתשמע איפה הייתי בשלושת השבועות האחרונים...

רק חבל שלא לשם הנוף הגעתי לשם, וחיש מהר הורו לנו לבנות עמדת תצפית לעבר כביש שנמצא בקרבת מקום, אותו אף כיתה לא הצליחה לראות, בסופו של יום, בגלל היער שעמד בינינו לבינו. יותר זמן להתעפץ, אז מה טוב.

את הלילה השלישי התחלנו על יד קיבוץ "בית גוברין", כשהמטרה היא "מצפה משואה" העומד בפסגת הר במרחק של 8 קילומטרים משם, על שביל ישראל. רק קצת חבל שהתברברנו לנו קצת, וזאת למרות שבכלל הלכנו כל הזמן על הדרך הנכונה, כי על אף שהיינו צריכים לרוץ עם הציוד והרגליים השחוקות כמחצית מהדרך, כשאנחנו עולים ויורדים מהרים- לא עמדנו בזמן לתקיפה השלישית. שילמנו על כך ביוקר, כי ביום שלמחרת חזרנו מרמת הגולן בחזרה לשפלת-יהודה רק בשביל לבצע את אותה המשימה שוב, ביום החם ביותר של השנה, רק בגלל שכל הפלוגה לא עמדה בזמן שנקבע. והרי זמנים הם קודש הקודשים. נראה את אלוהים מאחר למ"פ שלי...

"ארליכמן, תן לי מכת אש!" צעק פרנקל לחיפוי החפוז שהקמנו, כי זמן כבר לא היה לצידנו.

עוד הנגביסט קורע את הבית ברסיסים מרחוק, התקרבנו מתחת לחומה אל המבנה עם הצריח המחודד, בכדי לכבוש אותו.

"חדל!" פרנקל צעק, והאש הפסיקה, ואנחנו קפצנו מעבר לחומה, דילגנו מעל המחבל המת לכאורה ונצמדנו לקיר הבית. צעד, ועוד צעד- ולפתע יוצא מחבל מחדר צדדי, ויורה בפרנקל, כשאני מאחוריו.

המ"פ שצפה בתרגיל הפיל את פרנקל פצוע על הריצפה, והפיל את המחבל מת מנגד.

"צ'רצ'יל לוקח את הפיקוד!" צעקתי מבלי לחשוב פעמיים, ופרצתי פנימה בסריקה אחרי מחבלים. ריססנו את המבנה, וטיהרנו אותו.

לפני ההסתערות מצאנו את עצמינו בין עשרות מטיילים שהקימו מאהל בראש הכיפה.

משעשעת המחשבה לקום באמצע הלילה ולפתע לראות, ובעיקר להריח, חייל צה"ל מזיע צועק קדימה הסתער ממש על יד השק"ש שלך.

"ארליכמן, פתח שעון!" אמר המ"פ לסמל הכיתה שלנו- "16 דקות הייתם עם הפצוע ברחבה  שאראה לך על המפה, שם מחכה לכם מסוק לפינויו. בכל דקה איחור, המסוק יתרחק כ300 מטר."

חיש מהר תומר הנגביסט הרים את פרנקל הפצוע על הכתפיים ורץ איתו במורד ההר לעבר נקודת ההיערכות. חבל שאיחרנו בדקה, כי המפק"ץ שלי גרם לנו לרוץ בחזרה במעלה ההר עם הפצוע וחזרה למטה, משום שלא עמדנו בזמן.

כשסוף סוף פינינו לכאורה את הפצוע, ניתנה לנו שעת מנוחה, עד ששאר הכיתות יגיעו לנקודת הסוף.

איזו התכלבות זאת הייתה. כולנו היינו סחוטים עד אין שיעור מזיעה, והרוח הקלילה שנשבה בין העצים כאילו צרבה ממש בעורינו. תוך שניות מצאתי את עצמי שכוב על האדמה, מכווץ כמה שאפשר, נצמד לחבריי לצוות, בניסיון להירדם, כשהראש נשען על הקסדה כמשענת.

כשהעירו אותנו, קמנו בכוחות נפשיים אדירים בכדי למלא מימיות ולהתכונן ליציאה. מסע אלונקות שחורות עמד לפנינו.

7.6 ק"מ של סחיבת אלונקות עם הציוד על הגב, עד לתל-חזקה, ממנו אפשר לתצפת על כל עמק האלה. 3 אלונקות ל19 חברה- מצאנו את עצמינו סוחבים את חברינו, שכל אחד שקל כמעט 100 ק"ג, אם לא יותר, בגלל הציוד האישי שסחב עליו, על אלונקות שבורות. הכתפיים נשברו תחת האלונקות, ואילו היה מישהו מטייל ביער בריטניה ב4 בבוקר, היה חושב שטעה בדרך, ובטעות הגיעה למחלקת היולדות של הדסה-עין-כרם. איזה אנחות, ואילו מחשבות. באותם רגעי קיצון, כשהגוף מאיים להישבר לחתיכות, אתה לא מצליח להיזכר במטרה לשמה אתה סוחב את האלונקה מלכתחילה. אתה לא חושב על המדינה, ואתה לא חושב על האנשים בבית. אתה חושב אך ורק על כך שאתה מת לחילוף, כשאתה יודע שהוא לא יגיע, כי אין כמעט מי שיחליף- וכשאתה כן מוחלף, לא יעברו 10 שניות עד שתמצא את עצמך שוב מתחת לאלונקה הכבדה, כי הרי חבר שלך זקוק לחילוף גם הוא. באמצע המסע הנוראי, פרנקל, ששכב על האלונקה ביקש חילוף בכדי לעזור. בדר"כ אנשים מסתכלים בעין עקומה על אלה שלכאורה מתחמקים מנשיאת אחריות, או משקל על הכתפיים- אבל אני הרגשתי שאני הולך להתמוטט- והסכמתי להחליף אותו. תקראו לי ותרן וחסר עמוד שדרה, כי ככה גם באמת הרגשתי באותו הרגע, בו לא נלחמתי עד הסוף, אבל זאת פעם ראשונה למען האמת שבה הייתי פצוע על אלונקה, דבר שרציתי לחוות עוד מתקופת הטירונות.

הגענו למצב בו אנשים מחליפים אחד את השני כל 20 מטר, כי הכתפיים לא החזיקו יותר- ואני שכבתי לעצמי על האלונקה. אפילו נרדמתי לאיזו דקה או שתיים- חבר אמיתי.

אבל תהרגו אותי- אין לי נקיפות מצפון על כך.

כשסיימנו את המסע הארוך ממש בזריחה, על ראש תל-חזקה, זללנו קצת (הרבה) מהמפריסה של  הקוראסונים, מעדנים ואבטיח שחיכתה לנו בקו-הסיום, וחזרנו חזרה לשטח מאה שמעל עמק-החולה בכדי להתכונן לעצרת החטיבה, בה נפרדנו ממח"ט גולני, אופק בוכריס.

שם מצאנו את עצמינו בין אלפי גולנצ'יקים שבאו לחגוג את שיוכם לחטיבה, אם בהופעה הגדולה של הלהקות הצבאיות שביצעו את "גולני שלי" בשילוב קטעים וראוינות על חטיבת גולני במלחמות ישראל, ואם בהופעה של משה פרץ שהקפיצה את כל קיבוץ-עין חרוד הסמוך מהמיטות.

ביום שלמחרת יצאנו מחדש לבית גוברין, לבצע מחדש את אותה משימה שבה לא עמדנו, כי הרי בגדס"ר גולני "אם לא מבצעים טוב, מבצעים שוב!"- ומשם נסענו שוב לקצה השני של המדינה, הפעם לרמת הגולן.

באוטובוס כבר התחילו השמועות, אבל כשמצאנו את עצמינו במוצב על גבול סוריה, הדברים התבררו טוב יותר. במוצב של יחידת "מיתר" של התותחנים, מצאתי את עצמי בעמדת תצפית עם שני חיילים מחיל האיסוף-הקרבי, שאחד מהם מסתבר למד איתי בתיכון, שכבה מתחתיי, והם משקיפים על העיר ג'ובטה, השוכנת כ2 קילומטרים בלבד מהגבול. את העיר המורדים בסוריה כבשו, ואסד הכריז שיכבוש אותה ואת העיר הסמוכה לה, ג'ובט-אל-חמד, עם כוח בסדר גודל של חטיבת חי"ר.

וכך, במקום לצאת הביתה אחרי שבוע שוחק כל כך, מצאתי את עצמי יורד מהמוצב אל עבר גדר הגבול בין ישראל לסוריה, בכדי לתצפת כל השבת על הנעשה בסוריה, ולהפגין נוכחות צה"לית באיזור. מדיי פעם נשמעו הפגזות, וממש יכולנו לראות את האבק שנסחף ברוח מההפגזות של הצבא הסורי, שמשום מה ירה רק על שטחים פתוחים. מגעיל מצידי לאמר, אבל אין אחד שלא חיכה לראות קצת אקשן. אם כבר אנחנו סוגרים שבת בשטח, בתוך קן של צרעות שנכנסו לנו למים, לאוכל, ואפילו לפה (חבר שלי ממש לעס צרעה בנוסף לנקניק שהיה בסנדוויץ' שלו)- ציפינו שלפחות אסד יעמוד במילה שלו, ויראה לנו למה הוא מסוגל.

אבל הגבול היה יחסית שקט בשבת, ואף מסתנן לא ניסה לפרוץ את הגבול הישראלי, ומזל שכך- אחרת היה נפקד עליי לירות בברכיו. על אף שאני מבין את הצורך למנוע מפליטים להיכנס לשטח ישראל, ואכן הייתי עושה את זה מבלי לחשוב יותר מדיי- איך לעזאזל אני אמור להרגיש עם העובדה שאני אמור לירות במשפחות שבסך הכל מנסות לנוס על נפשן, מבלי להתחשב לרגע שהן כנראה לא היו מהססות לעשות בי לינץ', אילו הייתי נקלע לעיר שלהן.

לפחות אתם ישנתם בבטחה בשבת, מה?

היום אני כבר יושב בדרום, במחנה שומרון, "צאלים" אם תרצו, בקורס מודיעין-וסיור שנועד להכשיר אותי לייעודי בפלס"ר, שהינה פלוגת-סיור. נחמד לעבוד עם מש"קיות, במיוחד כששתיים מהן למדו איתי בשכבה, אך מצד שני- חייל שלא ראה בחורה במשך שבועיים יכול בקלות לצאת מריכוז באמצע שיעור ארוך על אמצעים כאלה ואחרים, לא תסכימו?

אני צריך חברה. וגלידה, בדיוק כמו שכולנו חלמנו בשבת על הגבול, כשניסינו לתפוס מחסה מהשמש והצרעות.

אז עד כאן לבנתיים,

נתראה, בתקווה, בעוד שבועיים!

(הצנחנים האלה....יוצאים הבייתה כל שבוע!)

שלכם, סר וינסטון צ'רצ'יל, שהבין בדיוק מה המשמעות של ג.ו.ל.נ.י- "גבר ואישה לא נפגשים יותר!"