עוד הרגליים סוחבות קילומטר נוסף אל תוך הלילה והרוחות של רמת הגולן, מחשבותיי נודדות להן לסיפורים שאספר לכם, נכדיי, כשתשבו על ברכי כשאחזור מן המלחמה, וארתק אתכם בתיאורים של אש ומוות. כל כך הרבה התחלות, תיאורים עסייסים ורצון אחד פשוט לשתף נפש חיה במראות שחולפים לנגד עיניי, כל אחד כאילו היה עולם ומלואו. אז למה כשאני סוף סוף מנסה למצוא איזו דקה של שקט נפשי ולפצוח בסיפור שלא נגמר על נופי ארץ ישראל, ואלו שרואים רק במדי הזית הרטובים כל כך מזיעה, אני לא מוצא את המילה הנכונה? והרי אי אפשר לדחוס חודש שלם של קרבות לפוסט אחד נורמאלי, בדיוק כמו שאי אפשר לדחוס 5 פילים לחיפושית. או שני כושים לבר. והמבין יבין...
והרי זה הגיוני, שעדיף שתעזבו הכל, ארגנו איזה תרמיל ומקל וצאו לטייל בנחל מירון- המקום היפה ביותר שראיתי בארץ ישראל, מאשר שאנסה לתאר לדמיונכם הפורה גן עדן הצבוע בירוק.
טור של חיילים ההולכים בשתיקה, יורדים באיטיות קלה אל הערוץ האדיר שמתחתינו במין שביל המתפתל כנחש. חודרים לצמחייה, ורק קולות הנעליים החדשות שלנו נאבקים להרוס את האורגזמה הקולית של המים הזורמים על ידינו. אני צועד עם הציוד על הגב, והנשק בשתי הידיים ומביט סביבי. אמנם יצאנו לשבוע מלחמה נוסף, שני בתוך חודש אחד בלבד, אבל אני הייתי מנותק לחלוטין ממה שקורה סביבי. יכולתי להרגיש איך עיניי מתמלאות דמעות מרוב התרגשות. שקט מופתי, ורק המים הזורמים להם בנחת מפירים אותו. וכשצמחייה ירוקה ועבה מקיפה אותנו מכל עבר, אפשר בקלות ללכת לאיבוד- מבלי להתכוון ליפול מצלע ההר אל גן עדן, תרתי משמע, או פשוט לברוח מרוחות המלחמה שהצעידו אותנו הלאה, לעבר רמת הגולן.
כשיצא לי לקרוא את התגובה של "וונדי" על הפוסט הקודם, לא יכולתי שלא לגחך בכאב. "אתה בטח תחזור מחוייך ומאושר מהעפר והבוץ שיסתירו את שינייך ואת עינייך.". אחרי חודש שלם במדי ב' מסריחים כמו חזירים בדיר, חודש בו הלכנו לא פחות מ250 ק"מ בשבילי הארץ- קשה לי שלא לחזור מחוייך, אבל מהסיבה הפשוטה שלשבוע שלם לא יתייחסו אליי כמו אל כלב אשפתות, או יגרמו לי לחיות חיים של אדם זר. זהו הדבר הקשה ביותר בצבא- העובדה שמהרגע בו הנעליים השחורות עוברות את שער הבסיס, אתה אינך יותר. כל חייך מוכתבים מראש, ואלו הם של סבל נמל, המטורטר מפה לשם בזמנים קצובים, כשאדם הגדול ממני בשנה בסך הכל עומד מהצד וכאילו משחק בי. לא פעם עצרתי לשנייה קלה לחשוב, איך הגעתי למצב בו אדם, שהוא כמעט בגילי, מעז לחלק לי פקודות, לגרום לי להעביר ציוד ממקום למקום כאילו אני נהנה מזה, ופשוט לעמוד מהצד ולצפות ממני לעשות את זה מבלי לאמר מילה, או לתת בו מבט חודר ומלא טינה. נכון, זוהי המסגרת הצבאית, אבל מדהים כיצד אנו מדי יום צועדים כצאן לטבח.
אז כאמור, החודש הארוך ביותר שלי על מדי הזית התחיל בשבוע הנקרא "שבוע צוות". שבוע שבו יצאנו בשארית המוטיבציה ששרדה עד עכשיו מיום הגיוס המיוחד בבקו"ם, כבר עשרה חודשים של שחיקה בבוץ, באש ובמים- יצאנו אל המרחבים של שטח אש מאה למלחמה ארוכה במטרות קרטון סוריות.
שעות ארוכות של דילוגים במעלה הרים, וסחיבת פצועים על הכתפיים במורדם. שעות של ירי, כשהשמש מעלינו חמה יותר מהקנה הלוהט של המאג שזה עתה קרע את ההר עם שני תופים שלמים של כדורים.
ימים ארוכים של שביזות קשה ביותר, כי הרי במסלול לא ייתנו לנו, כלבי אשפתות שכמותינו, לנוח לרגע. גם כשהשמש לא מאפשרת קרב בעוד שדה קוצים כואב, נמצא את עצמינו נלחמים בעצמינו- נאבקים לא לבקש לחתום על ויתור מהיחידה, תוך כדי עשיית כלום בזמנים קצובים. לא חושב שאוכל לתאר את השטויות שגרמו לי ללכת עם פנים נפולות כל היום, כשהדבר היחידי שמונע ממני ללכת למפק"צ שלי ולצעוק עליו שאני לא מוכן לסבול את היחס שלו אלינו יותר, היא העובדה שכדאי שאתייעץ עם אבא שלי, אדם שמבין קצת יותר ממני במה שצפוי לי בהמשך, לפני שאני עושה מעשה שבסופו של דבר אתחרט עליו.
בלילות לא ישנו. כלומר, היינו אמורים לא לישון. אבל אחרי ימים מתישים כל כך, בין אם דילגנו ובין אם העברנו וסידרנו ציוד מיותר כל היום, לא תוכל לגרום לחייל להשתטח על הקרקע החשוכה, כשרימוני הלם מתפוצצים על ידם מימין במהלך תנועה אל היעד, ושלא יירדמו כמעט מיד, ברגע שיבינו שזהו רק תרגול.
אני מנסה להיזכר לאיפה הלב שלי ברח כשהרימון הראשון התפוצץ על ידינו באותו לילה לבן. הייתי בטוח שזה היה מטען צד לשנייה, עד שנזכרתי שזאת לא הדרך שבה המפקדים שלנו אמורים לקרוע אותנו לחתיכות. (בשביל מה יש שדות קוצים?) – ולחשוב שבמציאות, במרחק הזה, הגוף שלי היה סופג כל כך הרבה רסיסים, מי יודע אם היה נשאר בצורה אנושית כלשהו. אבל על כך יוצא לי לחשוב רק בדיעבד- האדרנלין הרגעי, זה שידעך מיד ברגע שאעצום את עיניי, כשאניח את ראשי הטמון בקסדה על הנשק, לא מאפשר לך לחשוב ברגע האמת על "מה אם?", ואולי זה מה שגרם לאותה אלת מלחמה, או לפחות מה שYnet עשו ממנה, ש' שהסתערה מבלי לחשוב פעמיים על המחבלים שרצחו את נתנאל יהלומי בגבול מצרים, להראות לפלסטינים שגם עם הבחורות שלנו לא כדאי להם להתעסק.
גם הימים הבאים לא היו קלים כלל. אחרי אותו לילה ארוך, שבתחילתו כבר כבשנו פעמיים עוד הר מהאוסף שלשטח אש מאה יש להציע, מצאנו את עצמינו עומדים מול מצוק, עליו מחופרים ב4 שלבים שונים עשרות מטרות קרטון, שישנו להן בין הסלעים כל הלילה, מחכות לקרוע מאיתנו את נשמתינו בקליעים בלתי נראים.
איזה קרב זה היה- מספרים שהמ"פ שלף מחסנית מהאפוד, דרך את הנשק וירה מתחים מעל הראשים של חברי לצוות מתוך התרגשות לראות את הגהינום שהמטירו החבר'ה על האויב המתגונן במעלה ההר. אני כבר הייתי חדול, יושב בצל, מחשש שאתמוטט מעומס החום שהיה מעלינו.
את התרגיל סיימו במהירות, ולאחר שירדו מן המצוק שטיפסו, כמעט בידיים, הצטרפו אליי החבר'ה לשתות קצת מיץ פטל קפוא שהגיע מהבסיס.
לאותו הר, שכונה בפי כל לוחמי הסיירת שהקיאו עליו דם לפנינו "תל-מריש", חזרנו גם בלילה. אני לא מבין מאיפה מצאתי את המוטיבציה לרוץ מחדש אל ההר הנוראי הזה, כשבראשי עוד צורבת ההרגשה של חוסר האוויר בריאות מהבוקר. פעמיים כבשנו את ההר, לפני שהורו לנו להפיל פצוע, לפתוח אלונקה, ותוך שעה להגיע להגיע בחזרה לבסיס, שנמצא במרחק של 3 ק"מ משם. אילו הייתי במעמד של בן אדם במצבי, הייתי מגחך למ"פ שלנו בפרצוף. את הנסיגה הזאת, אגב, ביצענו ב3 וחצי שעות.
ולמה? כי אחרי שרק אחרי 40 דקות הצלחנו להוריד את הפצוע מההר התלול כל כך, כשהתארגנו לצאת לכיוון הבסיס, הורו לנו על מצב כוננות חמור בנוגע לאב"כ. מיד כולם עזבו את האלונקה, והזדרזו לעטות את המסכות המסורבלות. הספקתי רק לשלוף את המסכה מהאפוד, כשלפתע נזרק על יד האלונקה רימון גז. כולם נכנסו לפאניקה, ואני, ללא מסיכה, עמדתי במקומי, ושאפתי אוויר בנשימה גדולה. בנשימה הראשונה, לא הרגשתי דבר, אז הרגשתי מחוייבות לחבר ששכב על האלונקה, וקפצתי עליה בכדי למשוך אותו מענן הגיהנום הזה. איזו מכה. רק נגעתי בידית האלונקה, והגז חדר לריאותיי. כאילו משהו בעט בי בחוזקה, העפתי את עצמי מתוך הענן הרעיל ממש, ונפלתי על הגדר הקרובה. נשכבתי על האדמה, כשאני זורק את הקסדה לכל הרוחות, מפרכס כאילו הייתי ג'וק שלוקה בליבו, או שסתם התהפך על הגב. ועוד המ"פ צוחק עליי שאני מתנהג כמו בחורה (אני אעמיד אותו יום אחד לקיר, וארסס אותו ללא רחם), הריאות שלי נרגעו קצת, הגרון חדל מלשרוף כאילו דחפו לתוכו לפיד, ואת עיניי יכולתי לפתוח במעט, אחרי שלפני רגעים ספורים הרגישו כאילו משהו שפך לתוכן בקבוק שלם של חומץ. השתעלתי כמו חולה סופני, ובכוחותיי האחרונים הצטרפתי לכוח שהתחיל להתקדם כבר לכיוון הבסיס. בתור קלע-חוד, אני אמור לעמוד בראש הכוח ולהוביל אותו לבסיס, בעוד אחרים סוחבים מאחור את הפצועים ומחפים לצדדים. ובכל זאת, מקשה עליי המחשבה שאני פשוט אלך לי בראש, כאילו הייתי איזה ראש ממשלה בריטי, ואחרים יעשו את העבודה השחורה. לכן ביקשתי לא פעם להחליף את תפקידי, וללכת לעזור לסחוב את האלונקה הכבדה כל כך. אך עם מסיכות אב"כ שמלאות ברוק מגועל בשאריות הגז, שלהן עדשות המכוסות באדים, ושרירים עייפים, בעיקר אלו שבראש- נדהמתי כמה קשה היה להרים את האלונקה מהקרקע. בסופו של יום, או יותר נכון לילה, מצאנו את עצמינו בבסיס ב5 בבוקר, כשמוחותינו סחוטים יותר מבגדי הזית.
ביום שלמחרת, היום האחרון לשבוע, מצאנו את עצמינו כובשים את אחת הגבעות בשטח האש כ3 פעמים ברציפות, על אף העייפות והמרמור שרק הלך וגבר. על הדרך אחד מהחבר'ה התמוטט בחשש למכת חום. אני זוכר כיצד עמדנו בח', כשלפתע בזווית העין אני רואה אדם פשוט מתמוטט לאחור, ונשאר דומם. מהרגע הראשון ידעתי שהוא כנראה התעלף, אבל איני מצליח להבין מדוע נשארתי עומד במקום, מביט בעיניים פעורות במתרחש, מבלי לרוץ ולהושיט יד, או ג'ריקן מלא במים. ואחרי שפינינו אותו, רטוב מלפחות 90 ליטר מים שנשפכו עליו בפאניקה קלה, מצאנו את עצמינו נרדמים על הקרקע הקרה, נחים לאיזו שעה קלה, עד שנקבל את האישור לצאת לקרב הבא.
בסוף 3 שעות של דם, יזע ובעיקר דמעות- מצאנו את עצמינו מעלים חיוך מפוחד ונרגש על פנינו העייפות. האקט הגדול ביותר של השבוע הגיע, אותו אקט שעליו "נמרים" ותיקים מספרים בכובד ראש, אך בעיקר באנחת "אנחנו את שלנו עשינו". בשטח 100 שב"רכס רמות", מעט מעל עמק-החולה, עומד לו הר, גדול ומגעיל במיוחד, ששמו "הר אביתר". את ההר הזה, אגב, אפשר גם לראות מרמת הגולן, גם כאשר שכבת עננים מסתירה את קריית-שמונה השוכנת מתחת.
וכך, בסוף שבוע ארוך ומתיש, מצאנו את עצמינו מעלים על כתפינו שתי אלונקות, כשעל כל אחת 3 שקי חול עמוסים בחול-טוב, וג'ריקן מים מלא ב10 ליטר, לשתייה במהלך השעות הקרובות. אני, כנווט ראשי, העליתי על כתפיי את ה"פק'ל מים", שהינו מנשא דפוק עם ג'ריקן 10 המתנדנד מצד לצד. הנווט השני היה "נגביסט", וגם ככה סחב על כתפיו כמעט חצי ממשל גופו, מבלי שיוסיפו לו פרורי חול מיותרים.
במשך 3 שעות וחצי טיפסנו על ההר , שאיני מבין כיצד הוא נראה "תמים" שכזה ממתחת. בולדרים ענקיים ומרעולי חיות קטנים, ולא, חס וחלילה, שביל מסודר, שעליהם נדחפו 16 חבר'ה, כואבים, כמעט שבורים, אך ממשיכים ומטפסים עוד צעד קדימה. אני הייתי בראש, וכל עוד לא חיפשתי דרך להעביר בה את החבר'ה, גם בכאלה שלא האמנתי שיצליחו לעבור, הלכתי ומשכתי אותם קדימה בשארית כוחותיי. השרירים ממש התפקעו מהעומס, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שהם יישאו את האלונקה האכזרית הזאת בשיפוע נוראי כל כך, ואני רק אסחב את הג'ריקן הארור הזה.
במהלך הטיפוס, הייתי עוצר לשנייה בכדי להסתכל על הנוף. אני הספקתי לראות הרבה נופים בחיי, אבל הזריחה מעל עמק החולה, כזו שרואים מעל לקו העננים, היא משהו שהגרמנים לא מרוויחים בהרי האלפים שלהם, יפים ומושלגים ככל שיהיו. תמיד ברגעים כאלה אני עוצר לתהות איפה הייתי לפני שנה או שנתיים, באותה נקודת זמן בשנה בדיוק. האם בכלל העליתי בדעתי שאעמוד כך בין שמיים וארץ ואביט באהבה שכזו על הארץ הקטנטנה שמתחת.
בסופו של לילה ארוך, עם רגליים שבורות, בנוסף לאלונקות שפשוט התפרקו על הדרך, מצאנו את עצמינו לצד קבר של איזה צדיק, מביטים על הנוף, נרגשים לא רק מן המחזה והשטויות שמלמל המפק"צ החדש, אלא גם מן העובדה שגם אנחנו עברנו את הסיוט הזה. גם אנחנו יכולים לספר על התלאות שעברנו בדרך לפסגת האולימפוס הצבאי של שטח מאה, ולעשות זאת בגאווה.
ויסתיים שבוע-צוות, ויאמרו חיילי נוב' 11 "כי טוב". הו, כמה שהם טעו.
עוד לא הסתיים השבוע, וכבר מצאנו את עצמינו על האוטובוסים בדרכינו למוצב "גמלא", אשר מעל הכינרת, לקראת התרגיל היחידתי שעמד להתרחש בשבוע שלאחר מכן. תפקיד הצוות שלי היה למלא את חיל-הפיקוד-הקדמי של מפקד גדוד הסיור של חטיבת גולני, בדרכו לכיבוש רמת הגולן, ולקינוח- שבחורף מכוסה בקצפת.
תפקידנו, למעשה, היה לסחוב את הקשרים הכבדים כל כך של הקצינים השונים, האחרים לתפקוד הגדוד בלחימה. לא קרב, וגם לא אבטיח- במוצאי אותה שבת יצאנו לעבר שבוע של סחיבת משקלים בשבילי ארץ ישראל, וכאילו זכינו לכרטיסי אח"מים לצפייה בסיירת גולני כובשת את הרמה. על הדרך הוסקנו במסוקי "ינשוף" (Black-Hawk), ראינו הרים נקרעים לגזרים מאלפי כדורי מאג ומקלעים, וחצינו את הירדן על גשר הנדסי, מגניב במיוחד.
מקרב לקרב, יצא לנו לנוח לא מעט, אולי כנחמה על הלילות הארוכים שהעברנו בהליכה משטח 100, אשר נכבש בלילה הראשון על ידי הגדוד, עד לאישוני "העיניים של המדינה". בין אם זה בהר ורדה, שם שכבנו בין מטעי התפוחים ונהנינו מהשלל שכבר הספיק ליפול לא רחוק מן העץ, או אם זה מתחת לחורשת עצים חמה באמצע היום, כשהשמש מאיימת לחסלינו כאילו לקחה את צדו של האוייב.
בלילה השני, כשהיינו בדרכינו ל"חרמונית", נשכבתי על יד המג"ד על תללית של חול, עוד הוא מנהל את תזוזת הגדוד אל היעד. בפעם הבאה שאפקח את עיניי, אהיה לבד עם תומר, נגביסט החוד של הצוות, על אותה תללית, כשאת השקט השורר סביב מפרה רק הבריזה הארורה, שניסתה להידחף דרך צמרות העצים בכדי ללטף באכזריות את עורנו הרטוב מזיעה. איזו פאדיחה- הדבר הראשון שראיתי לנגד עיניי לא היו לוחמי פלוגת ההנדסה של הגדוד שעברו לפתע על פנינו, אלא את השבת המתוקה והרחוקה כל כך שבה אזכה לחטוף מבט קל על הבית, מתרחקת אפילו עוד יותר.
לא אשכח את הצעידה הארוכה אל תוך הלילה, בדרכינו לכיוון החרמון המתנשא אל על, כשהעצירה הקרובה אינה ידועה לאיש, והרוח הקרה חודרת לעצמותינו. איך כולנו נשכבנו אחד על יד השני, נשענים על הגדר, כשסוף סוף נכנסו לחורשה גדולה מתחת לחרמונית, מנסים לשווא למצוא איזו טמפרטורה נוספת לרפואה. כבדים, עייפים ורטובים ניסנו לברוח לעולם שכולו טוב יותר. לגנוב עוד שעת שינה לפני ההסתערות הקרבה על ההר הגבוה ביותר בשטחי המדינה. בבוקר כבשנו מטע תפוחים ענק, ובערב כבר כבשנו שכונה נטושה על יד הכפר הערבי "מסעדה". את הלילה העברנו בטיפוס שלא נגמר למרגלות החרמון. שעות על גבי שעות של טיפוס, בכדי לעצור בשעות הקטנות של הלילה באמצע "מעלה גולני", אותה דרך אותה עשו לוחמי גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים, כדי לכבוש את מוצב החרמון מחדש, כשהם מאבדים לא פחות מ53 גיבורים. זאת התעללות לשמה! גם באמצע הקיץ, עדיף כבר להיות דג העטוף בנייר כסף, במקום חייל רטוב למרגלות החרמון.
בבוקר, עם אור ראשון, גדוד הסיור קיבל את הפקודה לצאת לדרך. הבטתי אל על, ולא רציתי להאמין למראה עיניי. היעדים שקיבל הגדוד היו כל כך גבוהים, כל כך תלולים וכל כך מסולעים, שתוך כדי טיפוס בידיים ממש בזנב הלוחמים- מוחי סער בשאלה אחת: איך לוחמי 51 כבשו את ההר הארור הזה תחת אש? איך אדם רואה את היעד שמולו, ודוחק כל יצר הישרדות בסיסי מליבו, כי רק המשימה עומדת לנגד עיניו? איך חייל מסתער מול מוות בטוח?
7 שעות של אש, במהלכן הלוחמים אפילו הצליחו לגרום לשריפה אדירה שעדיין נראית בבירור מעל מג'ד אל שמס, הכפר הדרוזי שלבטח התעורר לקולות הקרב האדיר. עוד אנחנו מטפסים, מאצנו את עצמינו הולכים על ערימה אדירה של סלעים, ממש על צלע ההר. לא אשכח איך דרכתי על האבן הלא-נכונה, ומפולת של סלעים החלה להידרדר למטה, כשאני בתוכה. הייתי בטוח שאם חיי לא ייקברו להם מתחת לסלעים, אז לפחות הרגל שלי לא יוצאת משם כפי שנכנסה. אבל מסתבר שההר הזה ידע כבר יותר מדיי דם של חיילי גולני.
הקרב הסתיים, ואנחנו זכינו לעמוד על אחת הכיפות בדרך לפסגת הפסגות, ולהסתכל על הנוף שמתחת. קריית שמונה ועמק החולה ממערב, ורמת הגולן הסורית ממזרח. ממליץ לכל המשפחה!
בשבוע שלאחר מכן מצאנו את עצמינו בשבוע ניווטים ארוך, בבן עמי של גדות הגעתון בנהריה, שם גם זכינו לפריסה מהורים של אחד החבר'ה בצוות. בורקסים, פיצות והרבה מאד קולה. בדיוק מה שהייתי צריך, כי על אף שצעדתי לאורך חצי מדינה בחודש האחרון, אני עדיין מתעגל אט אט לדמותו של ראש הממשלה הזקן.
בכל מקרה, אלו הם שבועות קשים מאד, על אף שלמשך לילה שלם יש קצת שקט מהמפקדים שמשתדלים למלא לנו את הראש בשטויות בכל שנייה אפשרית מחיינו. כל ניווט אורך בממוצע 20 ק"מ, כלומר בסביבות 6 שעות של הליכה ברחבי הארץ, בחיפוש אחר סלעים מסומנים בתוך יערות, נחלים, מטעים ואף חצרות בתים. לכו תדעו, אולי גם אצלכם הסתובבו חיילי צה"ל כשאתם חרפתם לך במיטה הנוחה שלכם.
אם בלילה הראשון הסתובבנו לנו באיזור נהריה, בלילה השני כבר מצאנו את עצמינו נשפכים עם נחל-השבעה שעל יד הר-תבור, עולים ויורדים מהרים, משתדלים שגם ליהנות מהנוף, ולא רק מהמשקל הנמוך שעל הגב. במהלך השבועות האלה אני זוכה להכיר וללכת במקומות כל כך יפים, אבל למה זה חייב להיות עם 30 קילו שקורעים את הכתפיים?
וכשמגיעים סוף סוף לנקודת הסיום, ומשוועים לקצת מנוחה ושעות שינה, מקבלים לידינו מפה ומשימה חדשה, מקללים כל דבר אפשרי, ויושבים ללמוד על המשימה הבלתי מתוכננת הבאה. מגיעים לקיבוץ עין דור, כשאנחנו עוברים כל גדר אפשרית בדרך, מסתובבים שם שעה שלמה בחיפוש אחר רכב צבאי או בכלל כל נפש חיה, ואז כשלבסוף מוצאים את הסטיקלייט שהסתיר בית ובו נקודת הסיום האחרונה לאותו לילה ארור- במקום מיטה, מחכה המשימה ליום הבא. כשהתעוררתי עם המפה דבוקה למצחי, הבנתי שכדאי שאפרוש לשק השינה, אחרי שאטרוף איזו לחמניה עם קבנוס וקטשופ. אך איך אוכל לישון בשקט כשאין אדם ששומר על הציוד? יהיה לכם קשה לתאר לעצמכם כמה כוחות נפשיים דרושים בכדי שאדם ייצא משק השינה שלו אחרי לילה כל כך ארוך, יעלה בחזרה על המדים הרטובים ומסריחים כל כך, יחזיר את רגליו הפצועות והמדממות ממש אל הגרביים המטונפות והנעליים האטומות, ויעמוד לשמור בכדי ששום עובר אורח תמים לא יחשוב אפילו להתקרב לאפודים המסריחים שלנו. מגיע לי צל"ש הרמטכ"ל!
בלילה השלישי מצאתי את עצמי בין הישובים יבניאל וסמדר, ממש על יד הכינרת, לניווט-בדד הראשון שלי. מצד אחד, זה אכן קצת מפחיד לצאת אל השטח החשוך לבד, כשרק על עצמי אני יכול לסמוך שאגיע לנקודה שלי, ולא על עוד חבר שיספק בטחון נוסף. שהרי אם אתברבר לי אל תוך שטחי הפרא, לפחות לא אהיה לבד.
ובכל זאת, סוף סוף אני זוכה לצד לבדי אל הדרך, ללא מריבות מיותרות, ולראות כיצד אני מתמודד בכוחות עצמי בין שלל הערוצים, המטעים והזמן ההולך ואוזל עד לנקודת הסוף. תמיד שאפתי להיות עצמאי, שכן רק כך אני לומד להכיר את עצמי טוב יותר. לא בחברת אחרים, אלא רק כשאני משוחח עם עצמי כל הדרך. זהו דבר שנשכח מליבי בצבא, וכל כך טוב לחזור אליו מדיי פעם. הרי רק עם עצמי אני יכול להיות אמיתי באמת.
וגם הלילה, בנוסף להרים שטיפסתי בשבועיים הקודמים לשבוע הניווטים הזה, אזרתי כוחות וטיפסתי אל עבר "רכס אדמי" שמעל יבניאל- זה היה הטיפוס התלול והארוך ביותר שטיפסתי בחיי, לדעתי. כל כמה צעדים במעלה ההר עצרתי בכדי להחזיר לראותיי כמה גרמים של חמצן, שכן השרירים זללו מהן אותו כאילו היה שוקולד שוויצרי. אחת הצרות בניווט בדד, היא שעל אף העובדה שאני הוא זה שקובע לאן אלך ומאיפה, אם אני עושה טעות- אין לי אדם שייתקן אותי לפני שאכניס את עצמי למכלאת סוסים, שעליהם שומרים עשרות כלבים בכל הגדלים והצבעים, על יד היישוב שרונה. בדיוק מה שהייתי צריך באותו הרגע.
נורא לשמוע בקשר איך אחרים כבר חוברים לנקודת הסוף, כשלי נשארה נקודה נוספת לאסוף, אי שם בתוך המטעים שעל יד "בית קמא", ועוד יותר נורא לנווט עד לנקודה בצורה מושלמת, ואז לא למצוא את המקושקשת שאותה אני מחפש.
ומה אתם עשיתם באותם הלילות?
כי אני, בניווט האחרון לשבוע, באיזור עין-חרוד, מצאתי את עצמי מטפס, בסופו של לילה, את הר הגילבוע בתוך נחל שבו המעידה הקלה ביותר תפיל אותי לעומק הגדול יותר מהעמק שמתחתיי. היישר לידיו של הדס בממלכת השאול!
היה מצחיק ומפחיד במקביל לשמוע על אחד שהודיע בקשר שהוא התגלגל במורד ההר כמה מטרים, אבל הוא מרגיש טוב, והוא ממשיך בדרכו לסוף, תוך כדי שהמפקד צועק עליו שהוא הפיל לו את הלב למכנסיים.
איזה שוויצר אני!
בסוף השבוע, כשסוף סוף קיווינו לשמוע שנצא לנשום קצת אוויר בבית, הודיעו לנו שעקב כוונות-שקר-כלשהי ברמת הגולן, החטיבה נשארת כולה בבסיסים. ואחרי שעברנו באש ומים, מדהים שלא הייתה התאבדות המונית בסגנון מצדה...
אז כך, לאחר שבת נוספת, שלפניה חצי צוות חטף עונשים מהמפקדים, שנמאס להם שאנחנו לא סתם בובות משחק שיחיו כנתינים לפי רצונם הבלעדי, מצאנו את עצמינו בפתאומיות גמורה בתרגיל חטיבתי של חטיבת גולני. במקום לצאת לאימון באיזה כפר נטוש על לחימת-שטח-בנוי, מצאנו את עצמינו חוזרים למשקלים הארורים, ללחמניה עם הנקניק שהייתה כל מזוננו במשך שבועיים שלמים, וכעת שלושה ולשבילי הארץ, שכנראה להקת-פיקוד-הצפון לא ראתה כמונו, לפני שפצחה בשירים על תרמיל ומקל. ושוב, בסוף שבוע ארוך כל כך, כבשנו מחדש את החרמון, רק כשהפעם זכינו לראות כיצד חטיבה שלמה שוטפת את ההר באש. ירי מכל כיוון, שריפות ענק שמכלות את הגבעות וחיילים עייפים עם כוחות על-טבעיים, כי לא לשווה אמר ראש הממשלה, שהגיע באחד הימים לראות את הגדוד נלחם, "אילו הייתי חייל בקומנדו הסורי, לא הייתי רוצה לעמוד בדרכם של חיילי גדס"ר גולני!".
ואם זה לא מספיק, עבדכם השמן, וינסטון צ'רצ'יל גם הספיק בשבוע שלאחר מכן לפלוש לאוסטריה הרחוקה,
אבל על הקרב הזה, בין הבלונדיניות שהשאירו אותו עם הסנטר על הריצפה, הנופים שגרמו לעדשת המצלמה להעלות עשן כאילו הייתה קנה של מקלע והשורות שפשוט לא נגמרות, תקראו כנראה בפעם הבאה שאתגבר על העצלנות, ואשב לבזבז עליכם כמה שעות טובות מחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
