כך תהפוך לכל יודע...

"ברור שאני מנגן על גיטרה." שיקרתי במצח נחושה. מתבגרים לא יודעים לשקר; הם מזיעים, הורמונלים, הקול שלהם קופץ והם זזים הרבה יותר

מידי. אבל זה היה "באייסי" (זה היה אז הקיצור לICQ - כן, זה שכשהיינו מחוברים אליו לא היה אפשר לדבר בטלפון כי היה צליל של פקס), וניסיתי

להרשים אותה. בדיעבד לשים דאורדורנט נראה פרט חשוב יותר מאם אני מנגן בגיטרה, אבל נחזור לסיפור. היא ביקשה ממני לנגן לה משהו כשניפגש

למחרת.

כמו הרבה דברים בגיל ההוא, לא חשבתי על זה לעומק. אמנם הייתה לי גיטרה שלא כיוונו אותה כבר 5 שנים, וידעתי איזה אקורד, אבל לא ידעתי לנגן

את יונתן הקטן, שלא לדבר על שירים פופולארים יותר.  עם ספר "שירים וגיטרה" וקלטת לימוד עצמי, ישבתי אחר הצהרים וניסיתי להבין איך אני מוציא

את עצמי ממצב הביש הזה. "שכחתי את הגיטרה בבית" היה תירוץ גרוע מידי, ואני די בטוח שהייתה לה אחת, ומחלה סופנית נשמע דרמטי מידי (אבל

עדיין שקלתי ברצינות את האופציה).

אז כמו שגיליתי, אפשר ללמוד לנגן דיי הרבה שירים על גיטרה באחר צהרים, החלק החשוב הוא שלא רציתי להיות אל-די מיאולה הבא, רציתי שהיא

תשים לי את הראש על הכתף ואולי תגניב לי נשיקה (או שלפחות ככה אני זוכר את מה שרציתי ממנה). אז איך לומדים לנגן על גיטרה באחר צהרים?

מורים לגיטרה, הם למעשה גיטריסטים מנוסים בפני עצמם. ברוב המקרים מוזיקאים מנוסים שהטבע השני שלהם זה הצלילים של הגיטרה. וטבע שני,

קשה ללמד. הצורה שבה בנויים שיעורי גיטרה: יש שיר, ולשיר הזה יש אקורדים ספציפיים שגורמים לו להשמע מדוייק וטוב. המורה מסביר לילד את

האקורדים, נותן לו כמה תרגילי התנסות משעממים, ובמשך כמה שיעורים עובד איתו על השיר הזה. זה במקרה הטוב ונכון לרוב האוכלוסיה.

המקרים הרעים מחולקים לקיצון של ההתפלגות, מצד אחד שיעורים (או קליפים ביוטיוב היום) של "תלחץ פה ואז פה". ממש תרגילי זיכרון לשירים

ספציפיים. לא יעיל. ומהצד השני שיעורי תווים ותאוריה מוזיקלית שטובה גם כדי להרדים תינוקות וגם כדי ללמוד מקצבים. ואני סתם רציתי לנגן לה קצת

גאנס אנד רוזס שתשים לי את הראש על הכתף. 

האמת היא, שעם טיפה עבודה - והיום זה קל בהרבה, כמעט כל שיר (חוץ מדברים של מתי כספי. אי אפשר לנגן את הזין הזה) יכול להגיע בגירסא

בסיסית של 4 אקורדים: G, D, Em, C. כל מה שצריך לעשות זה ללמוד אותם ורק אותם - יש לנו רק אחר צהרים! לסנן ידע זה לא פחות חשוב 

מללמוד אותו.

1- מייצג את האצבע ("המורה!!") 2- את ה"פאק יו" ו3 - את הקמיצה (או: "זאת שאחרי הסימן הגס").

הדרך היחידה ללמוד לעבור בין אקורדים בלי הפסקה של חצי שעה בין אקורד לאקורד היא "להתרגל" למעבר ספציפי (מבחינה טכנית זה אוי אוי אוי

גדול) ולתרגל אותו עד שיוצאת הנשמה (האצבע הזאת יורדת לכאן, האצבע הזאת זזה שמאלה). תכין כוס מים חצי מלאה וקרח במקפיא, יכאבו לך

האצבעות. אבל מהרגע שהצלחת לעבור בהצלחה בין ארבעת האקורדים האלה, העולם הבלתי נגמר של שירי פופ ובלדות רוק נמצא בקצות האצבעות

שלך. Go sweep her off her feet tiger.

מגוון שירים והסדר של האקורדים בהם מופיע פה, למשל:

ברוכים הבאים לצד האפל של למידה.

פרטו היה כלכלן איטלקי שבכלל דיבר על שעועית, אבל העיקרון על שמו (נקרא גם עיקרון 80-20) נכון בכל תחום בחיים: 80% מהאפקט נגרם על

ידי 20% מהמאמץ, 20% מהאנשים במדינה מחזיקים ב80% מהכסף. 80% מהאורגזמות שלך יגיעו מ20% מהבחורים שתשכבי איתם. בעוד שבחלק

מהמקרים ניתן להתווכח שזה יותר 90-10 או אפילו 95-5, עם פרטו אי אפשר להתווכח (כי הוא מת, בעיקרון), וגם בדרך כלל אין סיבה.

אנחנו חיים בעידן שיותר קשה לנו לא למצוא מידע מאשר למצוא אותו. מלהכין חביתה ועד סקס, בקבוקים על בקבוקי של מטרנת אינפורמציה נדחפים לנו

לפה כל יום ואנחנו מוצצים את האמ-אמא שלהם. אני אכתוב פה על מה שהצלחתי לסנן מהבלאגן, על ההבדל בין להיות אפקטיבי ללהיות יעיל, ועל מלא

פסיכולוגיה (כי אם אני בתקופת מבחנים - כולם בתקופת מבחנים). 

לא יצא לי מזה כלום אמנם, אבל אני עוד מנגן.. אז תודה לך.