הבט בעין קודרת על החיים, על המוות. רוכב, דהר הלאה

למנגינת אזעקות עולות וחולפות
בהלה מחלחלת ורוחות ההמון גואות
במפגן של נוחות קלילה והבעה רצינית
אתמול מצאתי בתוכי שלווה פנימית

נחשולי מידע שוטפים באיתנות את נחלי העדכונים
תחת גשם של אש ממעל אל מחר סגרירי ומסוגר
חרדה אפרורית נובטת באדמת העתיד לאי וודאות קיומית
אך אין בכוח כל ההתרחשות את מנוחתי להטריד

פטריות שחורות מלבלבות במערב או רעם מטחים במזרח
לבבות מתכווצים בג'ונגל בטון הנימוח כחמאה
עדיין אלך בינות ההריסות, ממוקד בעין הסערה
רוקד על קצה הלהב בואלס עם מוות אקראי
כך נטול עכבות, חי בכל מובן, נתון לגורלי.  

בתוכי אתמול מצאתי שלווה פנימית
בלי ספקות, גמגום או תסבוכות מיותרות
חייתי בעוז, לו לרגע, את אשר קודם פחדתי להגות.

עריכה: רעם הפיצוצים הגיע למגוריי, מצייר חיוך בלתי נשלט על פניי.