מאידך

שאת עוד מתלבטת: לכתוב לו, או לכתוב עליו. התשוקה אליו היא מות הכתיבה
עליו. הכתיבה עליו היא נקודות מילוט אל תוך תשוקה. אולי אל מותה. את אומרת: אני
עוד לא יודעת. לא אותו.

הגב שלו: עור כהה, מבריק, רך, החום המתפשט מהבשר דרך הזרועות, תזוזת השרירים
שלא ידעת שאת מסוגלת לשאת כמותם לידך. הגב שלא ידעת שתשמחי כל כך להתרפק על גביותו
המופנית אליך. בפגישה האחרונה הפכת אותו אליך: בוא אלי, אמרת. בפגישה האחרונה נרדם,
הפנים על השדיים שלך, טמון. לא נרדמת. בפגישה האחרונה ידעת שאני כבר מתגעגעת. שהפכתי
את גבי.

לפני כן, הבליל שנשפך כמו צואה מהפה שלו, צועק וצוחק ליד הכיור הפתוח.

מהריצפה ליד הספה, עליה את יושבת בחדר ליד, סדק קר מטפס לרגליים שלנו שמתהדקות זו
אל זו. היד שלי מטופשת: נשלחת אליו לעצור, לאסוף, לחטות, לחפור הלאה אל העבר השני
של הביוב, לקחת אותך ואותי לשם. המילים שלו עולות באדום של להבת שריפות ספרים
בככרות, ברק ירי של קלישאות תמהוניות מכוונות באופן גרוע: יפת נפש, סמולנית, באיזה
סודנים אנסים טיפלת היום, היית בבלעין כבר בבוקר?.

אנחנו:

רומיאו וג'ולייט. אל תגלו למשפחה.

אנחנו:

שמשון ודלילה.

אל תסתפרי לעולם. אל תרזי. בא לך לנעול נעלי עקב?.

קח את הכח שלך: תלתלי אריה. תשאר נמוך ורחב. בא לך עמודים?

אני כוללת בשקט: מדבקה שמכריזה על דונאלד טראמפ על דלת הדירה שלו
בדרום העיר. תמונה שלו בפייסבוק בכנס ווייט-טראש באמריקה (מה לך ולהם? לא המוצא. כמיהה למנהיג, לשייכות?. עוני?. לא.).
הוא שם, עם החברה שלו מאז, זוהרת לצדו בתמונה, משולהבת בהערצה שמשותפת להם: יודעים
כל כך, דרוכים אל שחרור האהבה בתוך המון המתכנסים. המבט בעיניים שלה כמו זה שביקשת
ממני לתת לך: תני לי אותו, תני:  גוהרים זו
מול זה תוך אחיזת הברק שלהן. האם זאת המשמעות של אחיזת עיניים?.

אני מחטטת הלאה. שנות הדכאון שלו. היחס המתוק שלו לחיות: טיפול בציפור
פצועה, קיפוד, דיבור אל חתלתול, קריאה אל הכלבלב שהיעדרותו שברה הכל.

אני מספרת לך בשאלות שמספרות אותך דרכך לעצמי. אני אהבה שמתפוצצת אל

הקרביים שלי מכל מה שאתה מוכן לדבר בעבורי. האופנוע דוהר בכל. מי ידרוס אותי מחר?,
מי דרס אותי שלשום?. כל זה כבר לא נמצא יותר בשום מקום, כל זה נמצא בכל מקום.