מאידך

אני הולכת בלעדיך. זה יפה, הצעדים האלו, כל אחד פאר. כמו הצעדים של הכלבה הזקנה
שהאחוריות שלה מקפלות כפות לאחור, נגררות, אבל ממשיכות אותה. ברגע הבא גם השרירים
קורסים ואחת נשלחת ארוכה כל כך, מתעקלת כל כך, אל בין הקדמיות. אז היא נופלת, בום,
על הישבן, המומה לשניה, מסתכלת עלי כמו מתוך שיכחה: מה קרה פה?. נכון, תנוחי קצת, אני אומרת לנו, מלטפת
את השריר הכואב. אתה לא מגיע לפה, למטה אל השריר. שלך גם איננו פה, נכון ללטיפות, אבל
כרגע זה פתאום לגמרי בסדר. אני מקימה אותך: הנה לנו הצעדים, כל כך גאות, הם מתעקמים
ככל שצעדים יכולים להתעקם מבעד לתנועה של הרצון .