מאידך

חזרתי אל מהומת נתיבי הדיגיטל. היה שם מרוץ מחתרתי חסר מעצורים. לבדי על הכביש, הלכו והתאספו גושי אספלט תחת הגלגלים וכל אחד מהגילויים על אהובי נסחב תחתי והועבר דרך כבלים המשרשרים הלאה והלאה. הדרך ריצדה מרמזורים המכוונים לכיוונים מנוגדים, או ממסרונים שמצניחים אותך לפתע באותו כיוון לא רצוי, יוצרים פלונטר גופני. תוך כך האזנתי לחדוות הגיית הווייז (פני ימינה, האם את מסתתרת?, מי הנהג?). השיירים של הכמיהה התחלקו לפי אתרי תאונה (כמה מרכזי רצון הדדי מופיעים בתמונות אצלכם באתר?, אנא זהה אם אינך רובוט). ידיעות עמומות על שריפת קצוות ועריכה שיבשו את פעולת ההגה (נמחק? חסם? מי?).

 (לקחת את ההיעדרות ולהפוך אותה לעדר רב שמסרב לזוז, ואת צופרת וצופרת, סגורה מהעפר המתאבך סביב המכונה הקטנה של חוסר הטעם, סגורה בתוך החוסר עצמו שמכרסם את המחשבה עד דק, הפלפון מתחבר למטען, שמשמיע את הצפצוף הקצר, שמצטרף לפעיית הכבשים, שצימרם מרפד את המכונה שלך ועוצר בעדה בהמוני גזימות דביקות, אכולות).